בגובה העיניים עם יצחק (טוקה) אילון

הוא נולד בירושלים וגר בעמינדב. מבחינתו הוא יכול להמשיך לברמן עד גיל 70. נחשב לחלוץ מוזיקת הטראנס בירושלים, אבל יש לו נשמה של רוקר. 1,230 מילים עם יצחק (טוקה) אילון (39), נשוי, די.ג'יי, מוזיקאי וברמן, שאם לא היה בוחר לעסוק במוזיקה לבטח היה טבח

רונית מזרחי | 24/4/2010 9:22

ירושלים
"אומרים עליה שהיא העיר שחוברה לה יחדיו; איך שאני רואה אותה, זו היום העיר שחורבה לה יחדיו, הרבה פחות מחוברת. ירושלים היא קודם כול הבית, נולדתי פה. מעבר לכך, החיבור לעיר, ונראה לי שאצל כל ירושלמי זה כך, הוא הרבה מעבר לפיזי, זה חיבור יותר עמוק. יש משהו בעיר הזאת שמשאיר אותך אוהב אותה ונאמן לה גם אם אתה עוזב. היא תמיד מספקת לך תחושה של בית.

טוקה אילון איור: עמית בוניאל

העיר לדעתי נראית היום ללא עתיד, עם כל זה שאני נשאר פה ולא מתכנן לעזוב. יכול להיות שאם הייתי צעיר בכמה שנים או במקום אחר בחיים, הייתי חושב על זה שוב. האופציות פה הן מועטות והעיר מתעסקת בפוליטיקה במקום להתעסק בתושבים. עם כל ההתרחבות שלה, היא לא פורחת ומתרוממת, וזה בא ממקום פוליטי וטריטוריאלי, לא מפתחים את התושבים. ביום שירושלים תפסיק להיות מקום פוליטי ותנפק פחות כותרות כמו 'הבירה הנצחית', היא אולי תהיה מקום שיהיה קל לחיות בו, עם אופציה להתפתח".

קטמון הישנה
"הייתי די פרחח, אני ומסגרות זה לא דבר שהסתדר אף פעם; אני חושב שהפעם הראשונה שברחתי מבית ספר הייתה בכיתה ג', התקשרו למשטרה ולא הבינו לאן נעלמתי. היום זו שכונה מעולה. כשאני גדלתי בה זו הייתה שכונה שמצד אחד היו בה את ילדי הרחוב ומצד שני את הילדים הטובים. כילד, הייתי הרבה ברחובות, ולא בגלל שאני בא מבית לא טוב. זה היה אחרת. סטנגה וכדורגל שיחקנו בכביש, וגם מחבואים - זה בחוץ, אין מחשבים. ילדות מקסימה".

בית הספר דנמרק
"התחלתי שם, לא סיימתי. זה היה כל הזמן למתוח את החבל ולראות מתי יגידו לי להפסיק, ובעיקר לבעוט. לא אהבתי את בית ספר ואת המסגרת. דנמרק ישב בקטמונים, אז כשאתה מבלה הרבה זמן על הגדרות בקטמונים, האוכלוסייה שאתה מתערבב איתה היא בהתאם. עשינו מעשי קונדס, אם זה לפרוץ לרכב או לגנוב ווספה, אני בטוח שמי שיקרא את זה יגיד, 'עבריינים', אבל זה בא ממקום אחר של קונדסות. בקיצור, אני ערס ירושלמי טיפוסי".

מסיבות טראנס
"אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי. הפעם הראשונה שנחשפתי לסגנון הזה הייתה כשהשתחררתי מהצבא. טסתי לעבוד ביוון, הכרתי שם גרמנייה והיא נתנה לי דיסק של מוזיקה אלקטרונית. גדלתי על רוק של שנות השבעים, הכי 'הארד קור' שיש, וכששמעתי את זה, אני זוכר שהתפעלתי מהסאונד החדש והמגניב הזה. עם הזמן התחלתי לאסוף מוזיקה מתוך אהבה לסגנון, משהו פשוט קסם לי במוזיקה פורצת הגבולות הזו. יכולת ליהנות ממוזיקה מבלי לדעת מי עשה אותה. בהמשך התחלתי לנגן במסיבות במקרה, מה שנקרא יד הגורל. זה התחיל מזה שהיה מקום בירושלים שקראו לו 'קובלט' בתלפיות, מקום מחתרתי עם מסיבות של 60 אנשים.

"היינו משמיעים את המוזיקה בלי

הגדרות של די.ג'יי. הפעם הראשונה שבה ניגנתי באמת לקהל היה במזרח. הגעתי לתאילנד, הייתה אמורה להיות מסיבה והדי.ג'יי לא הגיע. פנו אליי כי ידעו שיש לי הרבה מוזיקה. זו הייתה נקודת פתיחה ומשם הכול היסטוריה. התאהבתי בלנגן לאנשים ומשם טיפסתי לכיוון של להפיק מסיבות בארץ ולתקלט. אני חושב שאני החלוץ של הסגנון הזה בירושלים, בתחילת הדרך רק רציתי לנגן, אפילו בלי כסף, וצברתי קהל שהלך איתי לכל מקום. לרוב היינו מתרכזים במדבר יהודה וביערות ירושלים. זו הייתה תקופה מאוד בתולית. הסמים היו תמיד חלק מזה, אבל לא הייתה עבריינות. זה היה כמו 'וודסטוק', המון אהבה, בלי סלקציות וחיבור בין כל סוגי האנשים".

סמים
"ניסיתי, הייתי, אוהב. בצורה מאוד פשוטה, אם מישהו מחליט לקחת סם, זה משהו שאמור ללוות אותו בחיים ולא להפוך לדבר שתלויים בו. אם אתה מסתכל על זה בצורה הזו, זה גם יכול לתרום לך. אני לא מטיף להשתמש בסמים, היו לי עם זה תקופות יותר ופחות טובות, אבל מעולם לא הרגשתי שזה שלט בי או תקע אותי. לפעמים הייתי יותר עצלן ורציתי לדחות דברים למחר. מבחינה מוזיקלית זה פתח לי דברים בראש, מין הרגשת חופש מוחלטת. זה משחק מסוכן, אין ספק. אני מדבר על סמים יותר כבדים ממריחואנה. היום אני כבר לא שם, אין לי אומץ. ככל שאתה גדל, אתה מבין מה המשמעות והפחד גדל. יש לי פנטזיה שבגיל 50 אני אדפוק איזה אקסטזי או טריפ כי אז זה כבר לא ישנה".

אלבום ראשון
"נראה לי שזה יותר קשה מילד ראשון. 'הווה אחר' זה האלבום הראשון שלי. הטקסטים שהתעסקתי בהם בעבר היו יותר גלובליים, פחות בהיבט של לשים את עצמך על שולחן הניתוחים ולהגיד, 'בואו תסתכלו ותראו מה יש פה'. האלבום הזה הוא יותר אישי. יש בו טקסטים שנכתבו עשר שנים אחורה, והרבה מהם עדיין רלוונטיים מבחינתי גם היום. זו התרגשות גדולה, פחד שאני לא יכול לתאר אותו. אני חושף באלבום הזה את עצמי, ובחשיפה הזו יש משהו. כל עוד זה בבית אתה מרגיש מוגן, אבל כשזה יוצא החוצה כל העולם יכול לראות מי אתה ואתה נתון גם לביקורת.

"עם כל זה שפתוחים לביקורת, אף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת לא טובה, זה הפחד הכי גדול. היום אני עובד על אלבום שני והוא כבר אחר. הסגנון קצת אחר, הבגרות, הדרך שאני עובד בה היא שונה. 'הווה אחר' זה בעצם הפאוזה הזאת, הרגע שבו אתה לוקח נקודה והיא נכונה לאותו רגע, זה ההווה. האחר זה בעצם שהמוזיקה יכולה להישמע תמיד. כל החיים שלנו הם תזוזה, והחץ תמיד קדימה ועם כל זה שהוא מצביע קדימה, הוא גם כל הזמן מתייחס לעבר, זה ה'הווה האחר', עכשיו עם כל העתיד והעבר שיש בנו".

"האומן 17"
"חתיכת היסטוריה. זה מקום ששם את ירושלים בנקודה מאוד גבוהה מבחינת בילויים ומקצועיות של מקום. זה לא שלא היו מועדונים לפני 'האומן', אבל אני חושב שכל מה שהיה לפני היה בהליכי בנייה כדי להגיע למקום הזה. 'האומן' היה שם דבר לא רק בישראל, אלא גם אחד מעשרת המועדונים המובילים באירופה. לי זו הייתה חוויה לנגן שם טראנס. המועדון לא היה מועדון טראנס מטבעו ואני הייתי אאוטסיידר. כשהתחלתי עם המוזיקה האלקטרונית היא הייתה מאוד בשוליים. לירושלים דברים תמיד מגיעים באיחור. את האפטר פארטי הראשון בירושלים אני עשיתי, ודווקא לא ב'אומן', אלא במועדון 'צוף'. אהבתי לנגן ב'אומן' אך מבחינתי הוא לא נקודת ציון, מבחינתי מסיבות טבע היו הדבר המועדף".

כתיבה
"זה יצר, אני לא כמו הפזמונאים שנותנים להם סיטואציה והם יודעים לעשות את זה יופי. אהוד מנור היה כזה. אצלי זה בא מתוך יצריות. זה יכול להיות למען שיר או כתיבה סתמית. מילים זה דבר שרץ לי בראש יום–יום. אחד החסרונות אצלי הוא שאין לי פנקס, אני תמיד סומך על הזיכרון ובסוף אני לא זוכר כלום. אני כותב כדי להוציא ומעולם לא כתבתי במטרה לכתוב שיר. אני כותב ובזה אני משתמש. את רוב השירים באלבום אני הלחנתי. גיא אדריאן היה שותף מלא בהפקה ובעיבודים שלו, והיה לנו חיבור מדהים. הוא גם מנגן איתי. החיבור שלנו נוצר כשביקשתי ממנו שילחין שיר שנקרא 'נפש' שלא הצלחתי להלחין. הוא הצליח באופן מדהים, לא יכולתי לבקש יותר".

פינק פלויד - החומה. עטיפת האלבום

שירה
"דרך להביע את עצמך, עוד כלי בהרכב. הלוואי שהייתי יודע לשיר טוב יותר. אני לומד שזה כלי שצריך לטפח וללמוד איך להפעיל אותו, מעבר לדרך הגשת שיר".

טבע
"האלוהים הפרטי שלי".

"פינק פלויד"
"המורה הרוחני הגדול שלי. יש דבר שמח ועצוב ב'פינק פלויד'. השמח הוא שאף פעם לא תהיה להקה כמו 'פינק ופלויד', והעצוב הוא שאף פעם לא תהיה להקה כזו".

גיטרה
"אהובתי".

ניר ברקת
"ברירת המחדל נכון להיום. אין לי מושג מה הוא תרם עד כה. אי אפשר לבחון אותו על סמך שנתיים של עבודה. רק בעוד כמה שנים נוכל להגיד אם הייתה לו תרומה משמעותית ואם הוא הצליח לשנות את פני העיר, או להחזיר לירושלים את מה שאני זוכר שהיה בה בשנות התשעים. לא התרשמתי ממנו, הבחירה בו הייתה ברירת מחדל ואני לא יודע אם יש לו את שיעור הקומה לעשות את זה, ימים יגידו".

אלכוהול
"הסם של השנים האחרונות. לא יכול בלי. אני שותה בעיקר וויסקי".

משפחה
"סוג של מקום מבטחים מבחינתי. כלומר, לשים את עצמך במקום שהוא הכי אמיתי, להיות מי שאתה מבלי לשחק שום משחק, מבלי לחפש את הריגוש, החופש הכי גדול. נישאתי בגיל מאוחר יחסית, הרצון להיות חופשי יישאר איתי תמיד, אבל בסופו של דבר אתה עושה משוואה של מה יותר טוב לך וזה קרה לי באופן טבעי. מבחינתי החיבור שלי לאיילת אשתי הוא החופש האמיתי, החופש לעשות מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, בלי פחדים ועם תחושה של לגדול יחד".

הופעות
"אדרנלין, אנרגיה מדהימה. זו חוויה של מעבר ללהיות על הבמה. נשבע לך שאם יכולתי לשיר מאחורי פרגוד הייתי מעדיף, עם כל זה שאני מכיר המון אנשים. בבסיס שלי אני נחבא אל הכלים ובדרך כלל אני מעדיף להוריד את הראש. גם עם המוזיקה העדפתי לכתוב ולנגן מאחור ושמישהו אחר ישיר. הופעות זו חוויה מטריפה של לשים את החומרים שלך על במה ולעבוד עם הרכב של נגנים שהם חברים".

ברמן
"עד גיל 70, דרך חיים. בארץ רק בשנים האחרונות זה הפך להיות בסדר לעבוד כברמן בגיל 50 ורק לאחרונה קיבלו את זה כמקצוע. גם כשהייתי בעלים של מקום באתי ממקום של ברמן. זה בא ממקום של אהבה לאלכוהול, אוכל ואנשים בעיקר. אתה לא יכול להיות ברמן טוב אם אין לך אהבה לבני אדם - ללמוד לעשות קוקטייל זו רק טכניקה".

ה"יהושע"
"זו הייתה אחת החוויות המאלפות בחיי. כשהייתי בן 16 אמרתי לחברים שלי שיהיה לי בר. וזה קרה. כמו הרבה דברים בחיים שלי, לא מתוך כוונה. בא יהודה אסלן, בזמנו הבעלים של 'הלינק', והציע. התחלנו לרוץ על זה יחד. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני שם את מי שאני בתוך מקום. כשגדי ורדי קנה את המקום הוא המשיך את הדרך והמקום נשאר כמו שהוא, ויזואלית ואווירתית. אני חושב ש'יהושע' היה נקודת ציון בירושלים מבחינת היותו בר שבנוי בצורה מסוימת ומבחינת הגישה של מה שהוא מנסה למכור. לא היה בר כזה לפני כן, שבנוי בצורה הזו. מבחינתי הכוונה הייתה לנתק את מי שנמצא מבחוץ, ובגלל זה החלונות כהים. אני חושב שזו הייתה הצלחה".

טוקה
"כך אני מציג את עצמי. אני יודע שנבחר לי שם כשנולדתי, אבל בשלב מסוים בחיי החברים שלי בחרו לי שם שני. השם הזה השתרש עד שהפך ליותר אני מהשם המקורי. זה משהו שקרה ועם הזמן קיבלתי את זה והלכתי איתו. מישהי באחד הטיולים במזרח אמרה לי כשדיברנו על השם ש'טוקה' זה לא שם - זה אופי. אני לא יודע את הגלגול של השם אבל אני חושב שזה התחיל מזה שניגנתי על גיטרה אקוסטית וזה הגיע לטוקה, ובעשר שנים האחרונות אני ממש משתמש בזה כשם".

אוכל
"אם לא הייתי מוזיקאי הייתי טבח, בלי צל של ספק. אני חולה על בישולים ויום אחד תהיה לי מסעדה. זו אהבה שנייה. אני אוהב, מתברר, את כל מה שקשור ביצר. גדלתי על המטבח הטורקי של אמא שלי, כפרה עליה. אחלה מטבח, אין עליו".

יצחק (טוקה) אילון
"אני שואל מי אני בכל יום. אני אוהב אנשים ובסך הכול אני עוד בן אדם שמנסה לעשות את מה שהוא הכי אוהב בחיים".