רומן תל-אביבי: ביקורת במסעדת מל ומישל
כשמסעדה מכבדת את הסועדים שלה, ולא מתעקשת להפוך למפעל, לא פלא שהמדור שמח לנדוד מרעננה לתל אביב, וממליץ לקוראים לעשות בדיוק כמוהו
מסעדת מל ומישל צילום: יחצ
לאט-לאט נעלמו להן מנופי ארצנו המסעדות הרומנטיות, הקטנות, אלה שהשף שלהן לא פוחד לפתוח משבע בערב (ולדלג על עסקית הצהריים ההיי-טקית), לערוך חמישה, שישה, גג שמונה שולחנות, ולהביא כל ערב את הנשמה שלו (ולא של הטבח המחליף שלו) אל הכיריים.
העובדה מתחדדת כשיש לך זאטוט בן כמעט שנתיים. בניגוד למה שחושבים, קל לקחת זאטוטים למסעדה. אם מרגילים אותם מגיל צעיר הם נהנים לשבת בכסא הגבוה, לבחוש בצלחת, לקבל תשומת לב מהמלצרים ומדי פעם לנסות דברים חדשים מהצלחת של הוריהם. אם יודעים לאכול מהר (וחזקה על הורים לפעוטות שידעו את המשימה היטב), ארוחה עם ילדים קטנים יכולה להיות תענוג אמיתי. תענוג, אבל לא רומנטיקה.
לקראת יום ההולדת הממשמש ובא של הצד הנשי במשפחה, שברתי את הראש לאן אפשר ללכת. הקריטריון הראשון היה כמובן האיכות (מה שהשאיר רשימה יפה של מסעדות בשרון), השני, לאור העובדה שיורש העצר צפוי היה לבלות את הערב בעודו נהנה מחברתם של סבו וסבתו, היה הרומנטיקה (מה שהשאיר אותנו על לא יותר מאפס מסעדות באזור השרון).
היו כמה ניסיונות בשרון להקים מסעדה של שף, ארבעה שולחנות, טאפטים ותפריט ביסטרו איכותי. ברוב המקרים אפשר היה לשמוע את הקריסה שלהם גם בגליל. בעצם בכולם. נשארנו עם תל אביב, המפויחת, הפקוקה, זו שגם בה אפשר לספור על יד אחת את כמות המסעדות הרומנטיות.
התייעצנו עם חברים, שפים, יחצנים ועוברי אורח ברחוב, עד שנפלה הבחירה על מל ומישל. נפלה כתבנו? רק בגלל העברית שכופה עלינו מילה כזאת. למעשה הבחירה במל ומישל הייתה הדבר הרחוק ביותר מנפילה.
כבר בכניסה למקום, כשהבחנו בתפאורה, הבנו שהגענו למקום הנכון. השולחנות העדינים, הטאפט על קיר אחד, שעון הסבא הכבד, הדלת למטבח שמזכירה את דלתות הזכוכית-עץ של פעם ובעיקר האווירה. כן, אווירה, המילה שהופכת מקום תעשייתי למסעדת בוטיק.
באופן מדהים, בזכות גרם המדרגות שניצב בקצה המסעדה ומוביל לשירותים, הזכירה לנו המסעדה מקום דומה שהיינו בו בירח הדבש בוונציה לפני כמעט שבע שנים. גם המוזיקה הצרפתית-איטלקית שהתנגנה חרש ברקע, והשירות המדויק, הזכירו לנו עיירה איטלקית הרבה יותר מאשר מסעדה ישראלית טיפוסית. למרבה השמחה, גם האוכל לא נפל מהאוכל הוונציאני בהרבה (וכמובן עלה פחות).
הגשה שמזכירה מטבח יפני
פתחנו בצלחת נקניקים תוצרת מל ומישל ובייבי קלמרי על טבולה אוכמניות וטחינה גולמית. כשהילדים בגן של הזאטוט שלנו רוצים לקלל אחד את השני, הם אומרים: "אתה בורגול!". הם לא יודעים כמה הם טועים. בורגול הוא מאכל נפלא, וכשהוא משודך לקלמרי השניים מקפיצים אחד את השני.
מסעדת מל ומישל צילום: יחצ
בכלל, יוגב ירוס, השף של מל ומישל, הפך את המקום לניסוי מעניין. מצד אחד טרטוריה איטלקית לכל דבר (אפילו על השלט המסעדה נקראת טרטוריה) שהמנות בה מסודרות לפי אנטי פסטי, פרימה וסקונדי, בדיוק כמו בארץ המגף. ומצד שני אוכל שנע על פני שורה של מטבחים מזרח תיכונים שנמצאים צפונית לים התיכון ולדעתנו גם דרומית לו. התוצאה היא מנות קלאסיות, פשוטות, עם טוויסט מטעם השף.
אם צלחת הנקניקים עוד הייתה פשוט טובה ואיכותית (68 שקל), אבל הזכירה בעיקר את מערב ודרום אירופה, מנת הקלמרי (46 שקל), כאמור, היתה הברקה אמיתית. הטבולה העניק מצע מצוין לקלמרי, שמצידם נחרכו בדיוק במידה. האוכמניות נתנו מתיקות ועוקץ לכל העניין והטחינה הגולמית, נו, אתם יודעים לבד, קשה להיכשל עם טחינה גולמית איכותית.
מעודדים מהמנות הראשונות, שלוו בלחם הבית המצוין ובשני סלטים ביתיים, הזמנו פפרדלה 40 חלמונים (תחת תפריט הפרימה, אבל למעשה מנה עיקרית לכל דבר) ולינגוויני מרינרה, או בעברית, פסטה פירות ים.
הפפרדלה 40 חלמונים (78 שקל) של מל ומישל היא מעין גרסה מקומית לראגו (בולונז) על בסיס פסטת 40 חלמונים שנקראת כך משום שלרוב נהוג להכין אותה מ-40 חלמונים למול קילו קמח. התוצאה היא פסטה צהובה/כתומה, שיכולה לעשות שמות לכולסטרול שלכם, אבל כיף בלתי נגמר לחיך. בתוספת הרוטב המצוין ששודך לה, שהיין שבו הורגש בעדינות, המנה הפכה לתענוג אמיתי.
דווקא הלינגוויני מרינרה (92 שקל) הפתיעו אותנו. אכלנו בכל העולם
פסטה פירות ים, ובעיקר באיטליה, ומעולם לא ראינו הגשה כמו במל ומישל. על פני קערה גבוהה קיבלנו פסטה בציר שנחה לה במרכז הצלחת ומסביבה סודרו פירות הים. הגשה שמזכירה יותר מטבח יפני, אם בכלל, אבל הפכה את המנה הסטנדרטית לחגיגה אמיתית של טעמים. כיוון שבמל ומישל לא שוכחים גם את הבסיסים, מיותר לציין שלמרות ההגשה המיוחדת, פירות הים עצמם נעשו בצורה קלאסית והיו רכים בדיוק במידה הנכונה.
קרפ המסקרפונה שהזמנו לקינוח החזיר אותנו ליסודות. אמנם נדמה היה לנו שהרגשנו תבלון לא מערבי במסקרפונה, אולי ציפורן, אולי משהו אחר, אבל הבסיס היה איטלקי קלאסי. חומרים טובים, גבינה של מאתיים אחוז שומן, והמון כבוד למסורת.
וזה בעצם הבסיס להכל. מל ומישל היא מסעדה שמכבדת את הסועדים שלה. היא פתוחה אך ורק מהשעה 19:00, מקפידה על תפאורה קלאסית שלא תתיישן לעולם, מערבת אווירה שאי אפשר לקנות בשום חנות מכולת ושף חובב טוויסטים, אבל כאלה שלא באים על חשבון הכבוד לחומרי הגלם ולמתכונים הקלאסיים.
באירופה אפשר למצוא עשר מסעדות כאלה על כל קילומטר רבוע, לפחות. בארץ, היחס הוא עגום הרבה יותר כשבשרון, כבר הבנתם, לא תמצאו ולו אחת כזאת.
אנחנו שונאים לנסוע לתל אביב, למעשה אנחנו מעדיפים נסיעה של שעה וחצי למסעדה בצפון או בדרום, מאשר נדידה למתחם העשן והערפיח התל-אביבי. ובכל זאת, בעבור ארוחה במל ומישל נשמח להיכנס לאוטו שוב ושוב ולהשתלב באיילון דרום בואכה תל אביב. תאמינו לנו, זה שווה.
מל ומישל, בן יהודה 155, תל אביב
מסעדת מל ומישל צילום: יחצ
לשיפור:
מה דעתכם לפתוח מקום כזה בשרון?
לשימור:
האווירה, הבישול, השירות ושוב האווירה
בשורה התחתונה:
כשרוצים מקום באמת רומנטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם