השולטים בכיפה: האנשים שמאחורי כיפת ברזל נחשפים
הם בקושי ראו את המשפחות בשנתיים האחרונות אבל לא מתלוננים. הם משוכנעים שהמערכת שפיתחו פועלת ללא דופי אף ש"אין דבר כזה מאה אחוז". חמשת האנשים מאחורי כיפת ברזל, המענה לאיומי הקטיושות והגראדים, נפגשו לראיון משותף ונדיר. צפירת הרגעה?
רגע אחרי יום העצמאות הושיב זמן חיפה לשולחן אחד את חמשת הקודקודים שמאחורי פרויקט כיפת ברזל של חברת רפאל, המערכת שאמורה להגן על מדינת ישראל מפני איום הטילים, ובעיקר מפני האיום האיראני, אשר אמורה לצאת לדרך כבר בקיץ הנוכחי. היה פטריוטי.
הראיון עצמו נערך בחברת רפאל. שני ה"יוסים" הם יוסי דרוקר, בן 59, ראש מנהלת הגנה אווירית ברפאל ויוסי הורוביץ, בן 56, מנהל הפיתוח העסקי והשיווק בחטיבה למערכות הגנה אווירית של רפאל.
את שמות משפחותיהם של שאר חברי החבורה לא ניתן יהיה להזכיר מטעמי ביטחון: חנון, בן 51, חנוך, בן 62, ("נולדתי בדיוק ביום העצמאות בזמן הקרבות, ובכל שנה אני נמצא בבית הנשיא עם אותה הקבוצה שנולדה ביום הזה"), ועוזי, בן 53.
אל הפרויקט הגיעו אנשי רפאל לפני כארבע וחצי שנים, כאשר
"אנחנו עוסקים ב-50 השנים האחרונות במערכות נשק וטילים, ובאופן טבעי לגמרי, כאשר נבחנו פתרונות להתגוננות מפני קסאמים וקטיושות פנו אלינו", מתאר יוסי דרוקר, יליד רמת ישי, את התגלגלות העניינים. "התבקשנו להגיש הצעה למשרד הביטחון, שלוקחת בחשבון את כל אותו ידע שיש לנו, ובסופו של דבר הוא בחר בנו".
כמה שנים אתה כבר ברפאל?
"הגעתי לרפאל בינואר 77', ומאז אני באותה מנהלה, עברתי את כל שרשרת התפקידים ממהנדס מתחיל, וכלה בראש מנהלה. יש אצלנו בחור שיצא לגמלאות אבל ממשיך לבוא ובאוקטובר יהיה 50 שנה ברפאל. בנוסף, לפני כשנה ביקשנו וקיבלנו הרצאה ממי שהיה פעם ראש פרויקט האוויר - אוויר הראשון, שהוא היום בן 90 בערך".
ותיק נוסף בחבורה הוא חנוך, מראשי הפרויקט: "אני כבר 34 שנה ברפאל", הוא מספר, "גר ברמת ישי, ועד היום עברתי כבר 6-7 פרויקטים ברפאל, אפילו יותר גדולים מהנוכחי. אני בעצם מהראשונים שחתם את החוזה במשרד הביטחון עם שר הביטחון דאז, בעצם הקמנו את התשתית".
יוסי דרוקר וחנוך החלו לגייס אנשים למשימה, ואחד מהם היה עוזי, אותו תפסו מטייל בדרום אמריקה עם המשפחה. "הייתי בחל"ת קצר בדרום אמריקה. הסתובבתי וטיילתי, לאחר תפקיד אחר שעשיתי ברפאל. אני עצמי ברפאל משנת 86' בתפקידי פיתוח, דרך הנדסת מערכת בייצור ובתפקיד ניהול פרויקטים. באמצע דרום אמריקה קראו לי לחזור".
ולמה בעצם חזרת?
"שאלה קשה מאוד", עונה עוזי, וכולם עונים במקומו בצחוק: "נגמר הכסף".
"קיבלתי טלפון וביקשו שאתייצב לתפקיד. אחרי מו"מ קצר עם האישה והמשפחה החלטתי שנחזור, נמשיך למצות את החל"ת עוד חודש וחצי חודשיים, וניכנס לתפקיד. אין ספק שאני לא מצטער על ההחלטה. היא הייתה נכונה, אתגרית ביותר ובהיבט של ביטחון המדינה, ברמת חשיבות מהמעלה הראשונה".
חלק מכם "זכה" במלחמת לבנון השנייה להרגיש על בשרו את מטחי הטילים, זה הגביר את המוטיבציה שלכם?
"רמת ישי זה בהחלט איזור מתאים להגברת המוטיבציה", אומר חנוך, "ובהחלט חווינו חלק מהטילים מלבנון באיזור ביתנו".
עוזי : "אני גר באיזור משגב, וגם אצלנו היו נפילות במלחמה האחרונה. הבנו שמעבר להגנת המדינה כולה, יש מעין צורך להגן על הבית הפרטי שלנו".
חנון, תושב מעלות, מספר כי במלחמת לבנון השנייה נפלה קטיושה ממש בסמוך לביתו. "המשפחה שלי התפנתה במלחמת לבנון השנייה רק אחרי שקטיושה חלפה מעל הבית ונחתה על הבית הסמוך אלינו. בתשעה באב עוד נשארנו בתוך ההתקפות, ואז עזבנו".
רגע לפני חורבן הבית.
"חס וחלילה, הקב"ה לא החריב את הבית עדיין. כשקראו לי להתייצב לתוכנית ידעתי מראש שמדובר בפרויקט תובעני ביותר, ולכן התייעצתי עם המשפחה, קיבלתי את אישורם – ובאתי. הדבר המיוחד בתוכנית הזאת הוא שיש המון מה לעשות. ישנם אתגרים נרחבים בכל החזיתות.
במיוחד בולט העניין של מורכבות גם טכנולוגית וגם ארגונית. התוכנית משלבת קבלני משנה רבים, כשגם בחצר שלנו, של רפאל, יש חטיבות שתומכות בנו. כמובן שמחוץ לרפאל יש שותפים, וצריך לדעת לרתום את כולם.
"המכ"מים של הסוללה מיוצרים בחברת אלתא, נושא השליטה ובקרה (שו"ב) מנוהל על ידי קבלן משנה של חברת אמפרסט שיש לו את צורת העבודה שלו. כך שצריך לשלב ולהגיע לתזמון טכני ולוגיסטי כדי לעמוד בתנאי הדרך שלנו. בשנה האחרונה התוכנית מימשה עצמה, והגיעה להישגים חסרי תקדים בכל קנה מידה".
ברפאל עובדים המון אנשים מהצפון, היו אנשים מהמרכז או הדרום שפנו אליכם לעבודה בעקבות הפרויקט?
חנון: "כפי שאמרתי, אחד המפעלים שנותן לנו שירות הוא חברת אלתא האשדודית שמפתחת את המכ"ם הסוללתי, וכולנו זוכרים שבחצר אלתא נחתה גם רקטה. לטובת הפרויקט הזה היא מתנהלת בצורה הרבה יותר קרובה לעבודת רפאל, אם זה מבחינת הקרבה, תשומת לב, תפוקות, וגם הם כתושבי הדרום נרתמו למשימה, והם חלק משמעותי מהיכולת שלנו".
חנוך: "שאלו אותי, הרי כל הפרויקטים של רפאל הם למען מדינת ישראל, אז מה הייחוד כאן? התשובה היא שזו הפעם הראשונה שמדובר בביטחון העורף".
כשחמשת המרואיינים מדברים על תחילת הפרויקט, ברק נוצץ בעיניהם. "התחלנו את הפרויקט מאפס", מספר חנוך, "לא הייתה שום אבן יסוד שממנה יכולנו לבנות, ולכן התחלנו פשוט מההתחלה. ברור היה לכולם שזאת עבודה מסביב לשעון.
"אתמול פגש אותי אחד ממבקרי מערכת הביטחון בקריה, ושאל אותי: 'אם עשיתם את זה כל כך מהר, מה היה התשלום?'. ואני אומר לך שהתשלום היו המשפחות שלנו. לא היה ויתור קטן שבקטנים על שום דבר בדרך, והמשפחות ידעו את זה מראש. אם היה כאן אדם שאשתו ילדה והוא היה בניסוי - הוא אפילו לא בא ללידה.
"יש הרבה סיפורים, אבל השורה התחתונה היא מילה אחת - הירתמות. בסופו של דבר הניסויים היו טובים, והיום בדיעבד כשהמערכת מוכנה ומתחילים לספק אותה - אפשר להגיד שהצליח לנו, ושיצאה מערכת הרבה יותר טובה ממה שתכננו בתחילת הדרך".
מה היה הצפי הראשוני?
"כשחתמנו על החוזה היו שלושה פרמטרים: לו"ז, מחיר והפן ביצועי. כשהיינו אצל שר הביטחון ישבנו אצלו בשעות הלילה, וזה היה אחרי מספר שבועות של עבודה מאומצת. אני חייב לומר שזה נשמע הזוי ביותר לפתח מערכת כזאת בזמן כזה ובמחיר נמוך שכזה. היו ספקות בעניין, העלינו שם את הספקות, אבל היה לנו ברור שנעבוד מסביב לשעון כדי לנסות ולהשלים את זה.
"היום כשאני מסתכל על זה אני חושב שנעשתה כאן עבודה מדהימה, אבל בהתחלה כמובן שהיה ספק. עם כל הניסיון תהינו אם אפשר לבצע דבר כזה לא בשנתיים וחצי, וגם לא בשש".
אתם יכולים להסביר את ההתגייסות והמוטיבציה האדירה שהייתה סביב הפרויקט הזה?
"היה מאבק על מקומות לעבוד בפרויקט הזה. המוטיבציה הראשונית הייתה מהעובדה שאנשים בעצם חטפו התקפות על הבית, ולא רק הם - גם אנשי הדרום. יוסי (דרוקר, ע"ל) ואני היינו פעמים רבות בשדרות, והייתה פעם אחת שחווינו שם אזעקת 'צבע אדום' (שגם אותה פיתחו ברפאל) ליד מכללת ספיר.
"כשאתה נפגש עם תושבי העיר, ואתה רואה איך הם חווים את זה 8-9 שנים - זה עוד דבר שמגביר את המוטיבציה. באחד הימים עשינו דבר שלא נעשה באף אחד מהפרויקטים לאורך השנים, ולקחנו את כל אנשי הפרויקט ליום טיול בשדרות. אני ציפית' שיהיה לנו צבע אדום בדרך, אבל לצערי במרכאות לא היה שום דבר. נפגשנו עם ראש העירייה ועם תושבים, וראיתי מה זה עשה לאנשי הפרויקט כששמעו וראו את האנשים שם".
דרוקר: "בנוגע ללוחות הזמנים בהם עמדה רפאל אני רוצה לציין משהו. ההבנה של האנשים את הצורך הלאומי במערכת הזאת היה נדבך משמעותי ביכולת שלנו לעמוד בלוחות הזמנים. ממנכ"ל המשרד, דרך ראש מו"פ (מחקר ופיתוח, ע"ל), דרך ראש מפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית, ע"ל), דרך קציני הפרויקט - כולם שידרו את הצורך הדחוף במערכת.
רפאל לא קובעת מה צורך המערכת, היא רק מיישמת אותו. מי שקובע את הצורך הוא הלקוח שלנו, כלומר משרד הביטחון. הוא שידר לאורך כל הדרך את הדחיפות. הנהלת רפאל תמכה בפרויקט הזה יותר מפרויקטים אחרים בשנים שעברו, ואני פה כבר למעלה מ-30 שנה. היא נתנה לו עדיפות ראשונה בכל תחום שרצינו. היו חסרים מהנדסים - קיבלנו, היו חסרים משאבים אחרים: פינות מלאכה, מעבדות - ניתן לנו".
אז איך המערכת עובדת?
דרוקר: "השלב הראשון הוא שלב הגילוי, שנעשה על ידי סנסור שמכוון לכיוון ממנו צפוי להגיע האיום. הוא יכול להסתדר ככה במשך חודשים, עד שיום אחד בשנייה מסוימת מגיע האיום. במקרה שלנו מדובר במכ"ם.
"ברגע שהסנסור מגלה הוא מתחיל לעקוב אחריה, ולהעביר למערך השו"ב נתונים לגבי המטרה, ומעביר את מיקומה בכל רגע ורגע. בעזרת אלגורתמיקה מאוד מתוחכמת הוא עושה חישוב לאן הקטיושה או המטוס עומד ליפול. הכל כמובן מתבצע תוך שניות.
"ברגע שהחישוב מסתיים ומערכת השו"ב מחליטה שהמערכת נדרשת להגן מפני האיום, באותו הרגע מחושבת תוכנית הגנה, ובה מוחלט איזה מיירט, מאיזה מקום ובאיזה מסלול ייצא אל המטרה. בודקים אם יש מטוסים באיזור, מתכננים מסלול וזמן, והמערכת מוציאה את המיירט. הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ומפוצץ אותה.
"המשימה היא לפוצץ את הרקטה באוויר, ולא רק לגרום לה לסטות מכיוונה, שאז יכול להיות שתיפול באיזור חשוב יותר. המטרה הסופית היא לגרום לכך שהדבר היחיד שייפול למטה הוא ברזלים, וגם אז הכוונה היא להרחיקם כמה שיותר מאיזור סכנה. לעתים אפשר לשגר שני טילים, ברגע שיש גילוי מועברת הודעה לפיקוד העורף שיפעיל את האזעקות".
"חשוב לי להגיד בנושא של תיאום ציפיות", מוסיף עוזי, "שלהערכתי המערכת לא תיתן מגננה של 100 אחוזים בכל ההיבטים. הפיתרון המלא הוא פיתרון שמורכב גם מהמערכת הזאת, וממערכות נוספות שיתנו את המענה הנדרש. במערכת הזאת, ובכל מערכת נשק שמפותחת בשנתיים וחצי, יש תהליכי לימוד ושיפורים".
היה דיון ציבורי בנוגע לעובדה שאת המערכת הראשונה לא יציבו בשדרות.
דרוקר: "השיטה היא מאוד פשוטה. מי שקובע את הצורך המבצעי זה משרד הביטחון, מי שקובע היכן נפרשת מערכת זה צה"ל, מי שיממש אותה זה אנחנו. לא סביר במשטר דמוקרטי שהתעשייה תכתיב לצבא איפה לפרוש מערכת.
"אני מבין את שיקולי המערכת, ולא אפרוש אותם. יחד עם זאת, ההחלטה היא אך ורק של הצבא. שהאזרחים והתעשיות לא יתערבו בזה. מי שחושב איפה יותר חשוב לשים זה הצבא, ואף אחד אחר".
חנון: "אני רוצה להעלות שאלה כתושב מעלות. מי יחליט איפה לשים את המערכת? אנחנו לא הותקפנו בשלוש רקטות, אלא בעשרות, והבן שלי ילמד בעזרת השם בשנה הבאה בישיבה בשדרות, כך שהוא יהיה בחלק הדרומי של הארץ. אז מי עדיף, הוא או אני? צה"ל יחליט מה המיקום הכי טוב, ולא לפי שיקולים כאלה ואחרים".
אבל מבחינת איש המקצוע, בוודאי שאתם יכולים להמליץ.
דרוקר: "איש המקצוע שקובע היכן לפרוש מערכת צבאית זה הרמטכ"ל, ומי שחושב אחרת מתבלבל. אני סומך ובטוח שהוא מפעיל את כל השיקולים שלו, והחלטתו היא מיטבית כיוון שיש לו תמונה הרבה יותר רחבה מהשאר.
"לגבי יכולות המערכת: מערכת כיפת ברזל נותנת מענה יותר טוב ממה שנדרש. לו הייתה קיימת כבר בתקופת מלחמת לבנון השנייה ובתקופת עופרת יצוקה - הייתה נותנת את ההגנה בפני כל האיומים שנורו על מדינת ישראל באותן התקופות.
"יש תשובה מלאה לכל האיומים האלה, תשובה שאומרת שהיכולת היא הרבה מעבר לאיומים. וכשאנחנו מסתכלים קדימה, והמערכת לא מפותחת ל-5 שנים אלא ל-30, אנחנו צופים שהמערכת תיתן מענה לאיומים עתידיים שמתי שהוא יגיעו לזירה".
"יחד עם זאת היא נותנת מענה בהסתברות מסוימת. כשאנחנו מדברים על הסתברות להצלחה של למעלה מ-95 אחוזים. כלומר מתוך 100 רקטות רק 5 יפגעו, ולכן יש צורך למגן את הישובים הנ"ל. יש סיכויים סטטיסטיים מאוד גבוהים ליכולת המערכת, לא קיים דבר כזה 100 אחוזים, ולכן יש הגנה נוספת".
אחד הדברים שחוזרים ועולים בשיחה עם החמישה הוא הגאווה הישראלית, וכמובן שהשאלה המתבקשת, לאור ההיעזרות הישראלית במוצרים חו"ליים בעבר, כולל טיל הפטריוט, שנוסה במלחמת המפרץ, ולדעת רבים עשה נזק יותר מתועלת, מה יעלה בגורל כיפת ברזל.
"המערכת פותחה במלואה על פי דוקטרינה ישראלית, עם תפיסת הגנה ישראלית, עם יכולות פיתוח שנולדו ברפאל, ושלא נלקחו משום מקום", מדגיש יוסי דרוקר.
"במקביל, ביקש משרד הביטחון סיוע כספי בייצור המערכת. האמריקאים אמרו לנו: 'את זה לא תעשו, לא בזמן ולא בביצועים'. זה היה לפני שנתיים, וכשהם היו לפני חצי שנה פה, הם התנצלו על האמירה הזאת. המערכת הזאת פותחה במלואה בידע רפאלי, ועל פי הנחיות של משרד הביטחון הישראלי".
הורוביץ: "מערכת כיפת ברזל פותחה לטפל במגוון ייעודים שהתנסינו בהם, ובכאלו שאנו צופים להיתקל בהם בשנים הקרובות. צריך להפריד בין המערכות, למרות שברמה הפשטנית בכולן מדובר ביירוט רקטות.
"בנוסף, כל ניסיון לחבר את אירועי 91' (מלחמת המפרץ, ע"ל) והפטריוט מטעה את הציבור. הפטריוט הינה מערכת מצויינת למשימות שלה, שפותחה על פי דוקטרינה מסוימת למטרה מסוימת. אני לא רוצה להיכנס לויכוח אם זה גרם נזק או לא. צריך לזכור מה שנאמר: זאת מערכת יחידה בעולם, שפותחה על פי תפיסה ייחודית שלא קיימת ולא נראים סימנים שמישהו אחר הולך לפתח אחת כזו.
"יירוט טיל על ידי טיל לטווחים כאלה, מיועד לפתור את הבעיות של היום והצפויות בעתיד. בעולם מפתחים תותחים נגד רקטות וכל מיני פטנטים אחרים, לא פיתרון כזה. פיתרון כזה יכול לבוא רק מחברה שהתנסתה בשנים רבות של פיתוח, ורק אחת כזאת יכולה להביא תוך שנתיים וחצי את התוצרת".
יש התעניינות בכיפת ברזל בעולם?
"בוודאי. יש התעניינות רבה בהרבה מדינות, כנגד איומי רקטות, מטוסים ודברים אחרים".
יש מדינות ספציפיות שהחלו מגעים עימם? היו שמועות כי סינגפור מתעניינת.
"אנחנו כרגע רצים לפרויקט הישראלי, וזה מה שבראש מעיינינו. במקביל, תהליכי השיווק והמכירה מנוהלים, בלי להפריע כרגע לפעילות ולמשימה העיקרית - סיפוק המערכת לצה"ל. יש התעניינות רבה ממקומות רבים בעולם, כולל האמריקאים, ולא צריך להיות חכם כדי לשמוע מה שקורה באפגניסטן ומי הכוחות שם".
דרוקר: "צריך להבין שמי שעושה עסקאות ייצוא מערכות נשק כאלה, הכל בהכוונה ובאישור של ממשלת ישראל ומשרד הביטחון. בנוגע לפרויקט הספציפי הזה - העדיפות הראשונה היא לספק הגנה למדינת ישראל. אנשים לא היו נרתמים בהיקף ובכמות הזאת, אם המטרה היתה הגברת היכולת הכלכלית של מדינת ישראל.
"טענו נגד המערכת שהיא פותחה למדינה זרה, ואני אומר בפה מלא - זה קשקוש. אם נצליח לייצא את המערכת למדינה אחרת - זה יהיה רק כתוספת, לא במקום. מדינת ישראל הגיעה למסקנה שכדי לשאת את ההיקף הגדול של התעשיות הביטחוניות - היא צריכה לייצא מערכות נשק החוצה, לא מסיבה אחרת. אין אף אחד ברפאל שמקבל בונוסים שהצליח למכור את המערכת. העדיפות הראשונה והבלעדית היא למדינת ישראל, וכל השאר בשוליים".
הורוביץ: "לא כדי להחזיק את התעשיות הביטחוניות, אלא לאפשר ייצור מערכות נשק אחרות. כדי לפתח את העתיד, אולי צריך לשעבד את ההווה".
חנון: "עוצמת ההשקעה של האנשים נובעת מכך שאנחנו מספקים הגנה לתושבי מדינת ישראל. בין אם זה חיילים או תושבי הדרום.
"זה לא מסירות של עשרה, חמישים או שבעים איש של שבוע שבועיים, אלא מאות אנשים נרתמו למשימה הזאת, והשקיעו מדמם, מזמנם וממשפחתם. מדובר בזמן עצום. אם אנחנו מסתכלים על יום עבודה נורמלי, אז אנשים עשו פה יומיים ברצף ואפילו יותר, לאורך זמן ארוך. אף אחד לא היה עושה את זה בשביל מדינה זרה".
אחת הביקורות הקשות ביותר שספגו אנשי כיפת ברזל היא עלויותיו הגבוהות של הפרויקט, וטענות רבות של עלות מול תועלת ליוו אותו לאורך כל הדרך. "אני רוצה לענות על הטענה הזאת", מבקש חנוך, "ואסביר דרך אלגוריה פשוטה: חגור של חייל עולה 500 דולר וכדור של רובה עולה 10 סנט, כדאי בשביל 10 סנט לבזבז 500 דולר?
"עוד דוגמא ברשותך: גראד פגע בקניון באשקלון לפני מספר שנים. מלבד שלושה הרוגים ו-70 פצועים, נגרם שם נזק של עשרות מיליוני שקלים. גראד של אלף דולר, זה הכל. לכן אנחנו לא שופטים דבר כזה ברמה של כמה עולה ליירט מול כמה עולה קסאם, אלא מה הנזק שיכול להיגרם לעומת מחיר הנזק שאתה מונע.
"לאחר מלחמת לבנון השנייה הוציאה מדינת ישראל כמה מיליארדי שקלים כדי לכסות את נזקי המלחמה, ועוד כמה מיליארדי שקלים נזקים עקיפים. אילו הייתה כיפת ברזל - זה היה עשרות מונים פחות.
עוזי: "בהיבט של עלות תועלת חנוך הביא את המדד הנכון, אבל אתייחס בפן הכלכלי של עלות הפיתוח. נאמר שעלות הפיתוח חורגת בצורה משמעותית מהעסקה, כשיצאה לדרך. רפאל השקיעה הרבה כסף, מעל למה שהחוזה נחתם, כדי לכסות את עלויות הפיתוח, וזה רק מראה על היבט ההירתמות.
"מפה למעשה גם הרצון של כולנו להמשיך את הפיתוח של המערכת, מכיוון שמה שנבנה כרגע הוא אבני בסיס יסודיות ביותר, מעין עוגנים, שבעזרתם אפשר לבצע את העבודה נכון להיום. על בסיסם ניתן להשביח את המערכת הזאת לצורכי ביטחון המדינה, וגם למטרות נוספות שיוגדר לה.
"המטרה היא להמשיך את הפיתוח ובפן הייצורי להמשיך את האספקות. החל מהצרכים הלאומיים של המדינה, וכלה בעסקאות ייצוא שיבואו בהמשך בתקווה שיגיעו בקרוב".
חנון: "רק כדי להדגיש את נחיצות המערכת - בעבר כשהיה 15 שניות לירי, שמעו את ה'בום' וידעו שנגמר הסיפור. הפעם יש לנו מערכת שלא מחכה לו בקרקע, אלא פוגעת בו באוויר".
דרוקר: "שמענו משר הביטחון ושמענו מגורמים נוספים במערכת הביטחון, שלמערכת הזאת יש פוטנציאל לדחות או למנוע יציאה של מדינת ישראל למלחמה כוללת. יום של מלחמה כוללת עולה יותר מעלות כל הפיתוח וההצטיידות של המערכת.
"אם נדחה ביום אחד את היציאה למלחמה - חסכנו את הכסף. באופן ספציפי למיירט - מדובר במיירט הזול ביותר מסוגו שפותח בעולם. המחיר שלו בהשוואה לטילים אחרים, שיש להם ייעודים אחרים - הוא בין חמישית לעשירית.
"בסופו של דבר לטיל יש מנוע, הגאים, ראש ביות שבעזרתו הוא רואה את המטרה ומתכוונן אליה. והמחיר של מיירט בודד של כיפת ברזל, שמו 'תמיר', הוא בין חמישית לעשירית לטילים אחרים בעולם. עשינו מהפכה כשהצלחנו לייצר טיל מאוד זול, ועשינו מה שהתבקשנו. קיבלנו מחיר יעד לטיל, ועמדנו בו, כזה פשוט".
אתם טוענים שזה הפרויקט החם של רפאל?
חנון: "אכן כך".
יוסי דרוקר: "לרפאל יש פרויקטים אסטרטגיים יותר חשובים מכיפת ברזל באופן משמעותי, ושלרגע לא נתבלבל פה. יש פרויקטים הרבה יותר משמעותיים, כאלה שכשבלילה אני חולם עליהם - אני מכבה את הפלאפון, כדי שלא יקלטו אותי בטעות (צוחק). כיפת ברזל הוא פרויקט, שבשל החשיפה שלו לתקשורת נהפך לפרויקט לאומי פופולארי. יחד עם זאת, להגיד שזה הפרויקט הכי חשוב של רפאל - רחוק משם".
השאלה המאד ישראלית שעוברת בראש בזמן השיחה עם העבורה, היא למה הם בחרו ללכת לעבוד ברפאל ולא להקים סטארט אפ משלהם בו מן הסתם היו מרוויחים "קצת" יותר כסף.
"כמות האנשים בעולם שהשתתפו בפרויקטים גדולים משמעותיים, ושהייתה להם הזדמנות להיות משמעותיים - היא לא כמות גדולה", מציין דרוקר, "ההזדמנות שנותנת רפאל כשמנהלים של סוג כזה של מערכות, להיות שותפים במערכת שמהשלב הראשון שבו היא על נייר ועד לשלב האחרון שבו היא טיל שמיירט קטיושות - זו הזדמנות שלא מקבל כל אחד. מבחינתי, רק הדבר הזה מספיק לי כדי להישאר ברפאל".
הורוביץ: "אתה יכול להתעסק בהיי טק בתחומים מאוד מעניינים ומאתגרים, אבל במעט מאוד מקומות עבודה בעולם יש לך הזדמנות, ואני אומר את זה בתור אחד שחווה את זה על בשרו, לחלום על משהו, ויום אחד לפתוח את העיניים והדבר קיים.
"המעבר מחלום למציאות ברפאל הוא לא ברמה של תיאוריה. כל אחד מאיתנו עבר כמה חלומות, ואני, שהגעתי אחרי תקופה ארוכה של שירות צבאי, קלטתי הרבה מערכות אמריקאיות, ויצא לי להשתמש בהם בהרבה מלחמות - יכולתי להגיע לרפאל ולהגיד 'הנה, זה מה שאנחנו צריכים'.
"ואם נעשה את הסיפור מעניין - הגדוד הראשון שמקבל את כיפת ברזל, גדוד 947 של הנ"מ, זה גדוד שאני החלפתי בו שלוש מערכות נשק. התחלתי איתו ב-תותחי 20 מ"מ, אחר כך וולקן ואז סטינגר ועכשיו הוא גדוד כיפת ברזל.
"ואם ניקח את זה לצד עוד יותר אישי - זה גדוד ששני הילדים שלי שירתו בו. כפי שהבנת כבר, כל אחד מאיתנו כנראה השאיפה שלו להיות מיליונר בקדנציה הזאת של החיים עברה, והוא מחפש את העניין והברק בעיניים".
חנון: "אני עובד למען ביטחון מדינת ישראל, ומרגיש כמו שליח מצווה. כמה אנשים אתה חושב שיכולים להתהדר בתואר הזה?".
חנוך: "המקום הזה הוא לא דבר טריוויאלי. חשוב לי להדגיש שיצאה לנו הזכות, לא שאנחנו עושים טובה למדינת ישראל. הייתה לנו הזכות לעבוד בפרויקט של רפאל. אנחנו חייבים למדינה שנתנה לנו את האפשרות להיות חלק, ולו הקטן ביותר, בפרויקט הזה".
לאחר שנתיים וחצי אינטנסיביות, ורגע לפני שהכל נגמר, התחלתם כבר לחשוב על היום שאחרי?
חנוך: "זאת בעיה קשה. אחרי פרויקט כזה, שבחופשת הפסח האחרונה יצאתי לראשונה לחופשה של מספר ימים מתחילת הפרויקט. אחרי דבר כזה אתגרי - יהיה מאוד קשה לעבוד בפרויקט אחר, כי הוא ייחשב בעיניו כפחות".
ובפן האישי?
"אני חש סיפוק שאין כדוגמתו. לגבי ההמשך - כל אחד יצטרך להמשיך על דרכו".
דרוקר: "אנחנו מתעסקים בפרויקטים בהיקפים אדירים, ובמנהלה מחכים שהחבר'ה מ'כיפת ברזל' ישתחררו כדי להביא אותם לפרויקטים הבאים".
ומה עם קצת חופש?
"יש שלושה פרויקטי פיתוח גדולים מאוד. אנחנו משווקים מערכת בשם 'ספיידר', שידועה בעולם בהגנה ממטוסים, וכרגע אנחנו רוצים שאנשים ישתחררו מ'כיפת ברזל' כדי לפזר אותם בפרויקטים הבאים, שהם לא פחות חשובים מ'כיפת ברזל', פשוט לא חשופים כמוה.
"מה בנוגע לחופש? ברפאל יש מדיניות של ימי חופש, שאנשים יכולים לצבור כמות מסוימת של ימי חופש. לדעתי כל האנשים איבדו את רובם (צוחק)".
ומה איתך עוזי, חוזר לדרום אמריקה?
"דווקא עכשיו השאיפה היא המזרח הרחוק. יש טרק בנפאל של 20 יום, הוא מסומן אצלי על המפה".
חנון: "אנחנו בחיינו אוספים אירועים, חיים ומתקדמים. יש אירועים משפחתיים, לידה, בר מצווה, חתונה, נכדים. והחלק השני הוא מה אתה עושה, ואני אוסף את החוויות האלה לאוסף הפרטי שלי, בו אני יכול להגיד שעשיתי משהו למען מדינת ישראל. אני מסתכל במבט לאחור, ואומר 'אני הייתי בדבר הגדול הזה'. זאת ההרגשה שאקח לפרויקט הבא שלי".
רגע לפני סיום מבקשים חברי הפאנל להגיד תודה מיוחדת מאוד לאנשים שבעצם נתנו להם את ההזדמנות להשתתף בפרויקט – למשפחות.
"חשוב לי להדגיש עד כמה עזרה לנו תמיכת המשפחות", מסכם עוזי. "ההקרבה שלהן, האהבה שלהן, היא נתנה, נותנת ותיתן לנו כוח להמשיך".
חנון: "כשאנחנו מדברים על משפחות, הכוונה היא למשפחות של כולם. מהעובדים הזוטרים ועד למנהלים. המשפחה היא הכוח המניע, וגם להם, ובעיקר להם, יש חלק עיקרי ב'כיפת ברזל', ובדרך שעשתה עד עתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם