ברוח "אלטנוילנד": החיים החדשים של רחוב הרצל
בורגרייה חדישה במקום סנדוויצ'ייה מיתולוגית, שען ותיק לצד בר לילי וחנות מברשות ליד מרכז לאמנות מודרנית. רחוב הרצל בדרום תל אביב משלב בין ישן לחדש ובין חיי מסחר לבילויים ומגורים
"המעלייה", בית קפה שפעל בבניין אשר הייתה בו המעלית הראשונה של תל אביב, הייתה סימן לגילויו של רחוב הרצל מחדש ולהפיכתו לכור היתוך של מגורים, עסקים, בילויים וקניות מגניבות. יותר משלוש שנים אנחנו מבכים את לכתה של ה"מעלייה", המקום ההורס שניהל ועיצב אודי יפרח, אבל עם הכאב התעוררה שמחה גדולה על רחוב הרצל הוותיק שהפך את עורו ולבש בגדי מלכות תל-אביביים.
מרחוב אפור עמוס רפדיות, סנדוויצ'יות קומפקטיות וחנויות רהיטים ותיקות הוא הפך, בעיקר בקטעו הצפוני, לאחד המקומות הבולטים בחיי הלילה התל-אביביים ולאזור תוסס שנותן מענה עירוני לקניונים הממוזגים.
האם תמשיך המגמה? האם ימשיכו גורדי שחקים לבצבץ בין הבתים ההיסטוריים נמוכי הקומה וישנו את הנוף? האם לא ייוותר זכר לעסקים הקטנים בדמי מפתח, שהולכים ומפנים את מקומם לרשתות מפורסמות ולבורגריות חדישות? את זה רק הזמן יגיד, אבל אין עוררין על כך שהרחוב - הקרוי על שם חוזה המדינה - הולך ומשנה את פניו ללא הרף, ומשלב בקרבו חדש וישן, ממש כמו "אלטנוילנד" של אותו חוזה.
כרחוב המרכזי של אחוזת בית, הרצל הוא אחד הרחובות הוותיקים ביותר של תל אביב, ולכן אל תתפלאו אם בכל טיול קצר עם הכלב או מסע שופינג ברחוב תיתקלו בחבורה לא קטנה של תיירים או סתם צפונים שעיניהם בוהות ואוזניהן כרויות (או שלא) למדריך המעצבן העומד בראשה.
סביר מאוד להניח שהוא מדבר אתם על "הרחוב הראשון שסביבו הייתה אמורה לצמוח העיר העברית החדשה", ומצויים בו גם בית שיף, הפינה שהוצב בה הרמזור הראשון של תל אביב, בית פרנק, מגדל שלום, שנבנה על חורבות הגימנסיה הרצליה, ועוד מטמונים היסטוריים שקצרה היריעה מלהכיל אותם כאן.
למעשה מאז ייסודה של אחוזת בית רחוב הרצל משנה, עם הרחובות סביבו, את פניו ללא הפסק. מהיותו מרכז מגורים בעיר "שקמה מן החולות", הפך עם השנים למרכז עסקים. במקומם של בנייני המגורים נמוכי הקומה ורבי-היופי הקימו פרנסי העיר וראשיה בנייני משרדים שראשיהם בשמים.
הסניף המרכזי של בנק לאומי למשל, שכיום פועל במבנה מסיבי בפינת רחוב יהודה הלוי, היה סניף הבנק הראשון באזור. הוא נפתח ב-1923 כסניף של הבנק, ורק מאוחר יותר עברה אליו הנהלת הבנק כולה. כיום כמעט כל הנהלות הבנקים התמקמו ברחובות המקבילים.
עוד בשנות השישים עניין אזור רחוב הרצל חוקרי גאוגרפיה וחוקרים אורבניים בשל התמהיל המוזר שלו. פרופסור אריה שחר, בין השאר חתן פרס ישראל לגאוגרפיה, חקר את מרכז העסקים של
מאז עברו חמישים שנה, וכבר ברור לנו שגישת השימושים המעורבים חזרה לאזור: בשנות השבעים היה אזור רחוב הרצל מרכז העסקים והתעסוקה הראשי של תל אביב, ואילו כיום יש יותר מעשרה מרכזים כאלה ברחבי העיר. משרדים אפשר למצוא באזור הבורסה, בשדרות רוטשילד ואיפה לא, ולכן התאפשרה הפיכתו של דרום לב העיר לאזור מעורב של משרדים, מגורים ובילוי.
האזור של רחוב הרצל, בתחומי מרכז העיר (אחד העם, רוטשילד, ליליינבלום, יהודה הלוי עד רחוב מטלון), מתייחד בקרבתו לשכונות מבוססות בלב העיר כמו נווה צדק ושכונות שהתעוררו בדרום העיר כמו פלורנטין ושכונת שפירא, ובהכילו ריכוז מתעצם של מוקדי בילוי, כמו זה שבליליינבלום, מונטיפיורי ועוד.
ההתפזרות וההתבזרות המבורכות האלה היו בעבר גישתה התכנונית-אורבנית של עיריית תל אביב-יפו, שנקטה, כמו ערים מרכזיות אחרות בעולם דוגמת ניו יורק וטורונטו, גישה מעודדת כלפי כניסה של מגורים למרכזי העסקים הראשיים. הרעיון היה להפוך את אזורי העסקים לחיים ותוססים גם לאחר שעות העבודה. גישה זו נבעה גם מסיבה פרקטית פשוטה מאוד: מיצוי רוב עתודות הקרקע של העיר. הדבר הביא את מגמת הבנייה לגובה לשיא חדש, וזו המשיכה להתעצם בשנות השמונים והתשעים עד ימינו אנו.
רחוב הרצל, שהתחיל בעבר בגימנסיה הרצליה (כלבו שלום, שעוד ידובר עליו בהמשך הדברים) ונגמר בדרך יפו, בואך מסילת הרכבת יפו-ירושלים, הוא היום אחד הרחובות הארוכים בעיר. הוא מתחיל, כמו בעבר, בקצה רחוב גרוזנברג, קרוב מאוד לכלבו שלום, ומסתיים בתוככי יפו, בדרך בן צבי. בין שני קצוות אלו, ובעיקר בחלק הנמצא בלבה של העיר, הרצל מכיל את כל השימושים העירוניים האפשריים, ובכך קסמו הרב.
בתחילת שנות האלפיים החלו לעודד את שימור המבנים בהרצל, ועד סוף 2008 הושלם בו שיפוץ כולל. בקטעים רבים של הרחוב הוחלפו התשתיות התת-קרקעיות, הריצוף, פחי הזבל, הספסלים והתאורה. ההרגשה הייתה כי האזור מקבל פנים חדשים וכי העירייה - שבזמן כהונתו של רון חולדאי זנחה את גישתה הקודמת, וריכזה את אתרי הבילוי במתחמים סגורים (דבר שניכר בקשיים שהערימה על בעלי הברים) - הבינה את חשיבותו האורבנית של רחוב עסקים מודרני, הבנוי על תשתיתו של רחוב ותיק ויפהפייה, שגם גרים ומבלים בו ביום ובלילה.
הדבר בא לידי ביטוי בתכנית נוכחית כוללת של העירייה, שרואה חשיבות בפיתוח ובטיפוח המרחב הציבורי בהרצל, כמו רחובות מסחריים נוספים בתל אביב-יפו. לאורך הרחוב קיימים מבנים המיועדים לשיפוץ ושימור, ובחלק הצפוני ובאזור שוק לוינסקי מתוכננת תוספת בנייה תוך כדי שימור מרקם הרחוב בדירות לופט ובהוספת מלונות בוטיק וסטודיו לאמנים ומקצועות חופשיים. מלבד זה, העירייה מקדמת תכניות להקמת גינות ציבוריות בסביבת הרחוב.
למרות הכוונה הטובה, החלו לצוץ סדקים בחזון הנהדר הזה. חוסר התחשבות עקרוני בנוף הבניינים הנמוכים ובהיסטוריה של העיר עצמה הופיע בדמות היתרי בנייה למבנים מפלצתיים כמו "נחושתן", שנבנה על גבול נווה צדק, וכמו "רוטשילד 1", שמאיים גם הוא על נווה צדק מצד אחד ועל הרצל מצד אחר, ובתוך כך הוא מקלקל כל אפשרות לשימור אזור אחוזת בית, תל אביב ההיסטורית.
הבניין מתנשא לגובה של 125 מטר (32 קומות ), וכל דירות היוקרה בו נמכרו עוד לפני שנסתיימה בנייתו. לא צריך להרחיב על השפעת בניין כזה על מחירי הנדל"ן באזור. ככל הנראה יסתיים הדבר בעיר שדוחקת את צעיריה ואת בני מעמד הביניים ומטה בה לברוח כל עוד נפשם בם, למחוזות נדל"ן שפויים יותר.
בד בבד עם בניית המגדלים באזור החל כאמור השטח לבעבע. פיצוציות צצו כפטריות אחרי הגשם לספק את צבא הבליינים שיצאו מה"אברקסס", מה"שסק", מה"ריף רף" ועוד. מסעדות נפתחו ונסגרו, ובתי אוכל מהיר וטעים החליפו אותן. בתי קפה תעשייתיים נוספו לתפאורה עם השלמת בניין בנק דיסקונט וסביבתו, והרבה-הרבה חנויות רהיטים ובגדים בסיטונות נותרו ברחוב, גם לאחר ששופצו המדרכות ונוספו עליהן ספסלי ישיבה מסוגננים.
חוץ מה"אספרסו בר" הוותיק שבפינת רוטשילד, נוסף ממש לאחרונה בית קפה אינטימי ונעים שמשלב בתוכו מכבסה וניקוי יבש. למקום קוראים "טרי. נקי", והוא פועל בהרצל 1, קרוב לפינה של אחד העם. העיצוב הצהבהב רענן, והמשחק על הגבול הדק שבין בית קפה שכונתי לסיטי קפה לאנשי העסקים השכנים עובד יפה.
אם שבעתם מהסנדוויץ' הארוז והעשוי במקום ותמשיכו לכיוון כלבו שלום, תגלו את המבואה המזרחית, שלהבדיל מזו המערבית, המתאפיינת באופי מסחרי עם לוק של פסז' מהאייטיז (אכן, פסז' מהאייטיז), פשוט נשכחה ונעשתה אולם תצוגות עירוניות עתיקות.
בין השאר תוכלו לראות שם, מתחת לתאורה הצהובה, תערוכה על תרומתו של האדריכל I.M. PEI לתל אביב, שתכנן בין היתר את כיכר המדינה. התערוכה כוללת מודלים מוקטנים ומתוקים של אזורים ופרויקטים שתכנן. מלבד זאת, אפשר למצוא שם גם תערוכה בשם "סוסקין צלם של תל אביב", המוקדשת כמובן לאברהם סוסקין ולתצלומי תל אביב שלו בגדלים מרשימים.
אם פיסת ההיסטוריה התל-אביבית הזו גרמה לכם שוב רעב, תוכלו לגשת ל"פוקו", פיצרייה חדשה יחסית בהרצל 5, המציעה לאכול פיצה בישיבה או בטייק אווי בחלק נפרד של המקום. בלילה המקום הופך להיות בר באופיו. הוא מואפל, מוגש בו אלכוהול, והוא יכול לשמש פתיחה לבילוי; והבעלים? לא אחרת מהזמרת קרן פלס.
המכון הצרפתי, בפינת רוטשילד, הוא מקום נעים ויפה, וגם מחביא בתוכו את בית הקפה "דליס" הלבן והנינוח, שאינו מושפע מבלגן הכביש שבחוץ. תוכלו לשתות כאן קפה מצוין לצד בריוש נוטף חמאה, ומיד לאחר מכן לעלות לעלעל בספרייה, לראות די-וי-די או כמובן לקחת קורס בצרפתית.
בין כל אלה - השען בהרצל 9, שנמצא כאן משנת 1976 וגר בכלל באשדוד, הוא עדות לשיירי העבר. הכוך המתקתק שלו קטן כל כך שלא ברור איך הוא שרד כאן כל השנים. מה שבטוח - הוא ראה את הרחוב משנה את פניו: "פעם היה כאן הכול בגדים. עכשיו הכול אוכל. למזלי יש לי את הקליינטים הקבועים שלי", הוא אומר.
יוסי, הבעלים של חנות בגדי הים "ריביירה" (בסיטונות וליחידים) בדרום הרחוב, אומר: "השינוי של הרחוב התחיל בערך לפני שמונה שנים. הבנתי את זה כשהגעתי לחנות בלילה, בגלל אזעקה שצפצפה, ולא הכרתי את הרחוב. זה כאילו שתי ערים שונות: העיר של היום והעיר של הלילה".
אם בלילה עסקינן, הרצל משמש כבר כמה שנים הבקגראונד הקולינרי של מוסדות לילה ותיקים יותר ופחות: "אוליב", בפינת ליליינבלום כמובן, שיציע גם בשעות הקטנות סנדוויצ'ים וסלטים טריים. "בורגרים" הקטן והמתומצת, בהרצל 7, שיפנק אתכם בהמבורגרים קטנים ובצ'יפס טעים במיוחד.
לשמחתנו ולצערנו, המקום קם על חורבותיו של "וסרמן" המיתולוגי, היחיד בעיר שהגיש סנדוויץ' עשוי בייגלה פשוט, בתוכו חביתה, מתובל קלות בזעתר ומוגש עם שני זיתים עסיסיים, וכל זה על שולחנות וכיסאות פורמייקה ישנים לפחות כמו המקום שהיה.
"בתא פיצה", גם היא בפינת ליליינבלום האהודה, נמצאת לא רחוק, ועדיין מספקת את רעבונם של בליינים שיכורים. לא נתעכב על "קרנף", שהתמקמו לא מכבר ברחוב עם סניף שאפתני ולילי ואת הצרפתייה העלומה "שה רומי" שנסגרה ונעלמה כאילו לא הייתה מדיירות הרחוב הוותיקות.
למקרה שאתם, קוראים יקרים, מכירים את כל הרשימה שלעיל או כבר שכחתם אותה, הנה כמה תוספות למיטיבי לכת. בהזדמנות זו נזכיר בצער את לכתה בטרם עת של ה"קבינה", שהביאה אתה ניחוח מערים גדולות בעולם. המקומות האלה אינם מוגדרים מקומות בילוי, אוכל או קניות, אלא מתייחדים באג'נדה או באורבניות שלהם.
חנות המברשות "אריה" שבהרצל 24 היא חנות מטריפה עם חלון הורס, ובתוכה מיני מציאות יפות ופרקטיות לחלוטין. החנות כאן מ-1925, ומקורה במסורת משפחת זנדשטיין מלובלין שבפולין. אם תמשיכו עוד קצת לכיוון דרום, תגיעו לחנות "אפרא" תכשיטי אופנה. חנות ישנה, במובן הרומנטי של המילה, וזולה. רצוי להגיע עם זמן ועם הסטייליסט שלכם, שיוכל להתאים לכם עגילי קליפס במגוון צורות וצבעים, שרשרות פלסטיק ועוד.
בהצטלבות הגורלית של הרצל עם דרך יפו משתנה אופיו של הרחוב. דווקא בגלל זה נחמד יותר ורועש פחות להסתובב שם ולהתרשם מהבניינים המשומרים היפים שבתחתיתם חנויות רהיטים. בפינה הדרום-מזרחית תוכלו לשתות קפה קר בחמישה שקלים בלבד בפיצוצייה המורחבת, והדבר יקל עליכם את הדרך עד הרצל 47. שם תוכלו למצוא על הקיר גרפיטי מגניב של איש לבוש כחרדי ובמקום פניו יחייך לעברכם אייקון סמיילי צהוב.
אם תמשיכו בחלקו הדרומי של הרצל, תוכלו לקפוץ לאגודת צער בעלי חיים בישראל, בהרצל 159, שם, ברוב טובכם, תוכלו לאמץ לכם חיה חוסה. על פי אתר האגודה, שטח המתקן הוא בן שבעה דונמים, ובו יותר ממאתיים כלבים, חמישים חתולים, אורווה ובה מקום ל-12 סוסים וחמורים ופינת חי. כיום האגודה מטפלת ביותר מעשרת אלפים בעלי חיים בכל שנה. בינינו, מה הבעיה בעוד חתול בבית?
בהרצל 117 תמצאו את Golconda Contemporary by, חלל מרשים לאמנות עכשווית בתוך בניין משנת 1929 שהוקם בו המפעל הראשון לטחינה של חברת "אחווה" המוכרת. לאחר מכן היה שם גם בית דפוס. החלל עצמו מרשים בגודלו ובגובה תקרותיו, וכדאי לעבור שם גם רק בשבילו, אם לא בשביל התערוכה המוצגת בו.
לאחר כל אלה, לסיומו של יום או שבוע מפרך, היינו ממליצים לכם לפנק את עצמכם. שתי אפשרויות יוצאות דופן עומדות בפניכם: האחת היא להיכנס ל"יוליה אקספרס", לבקש את הטיפול הכי יקר (פדיקור? מניקור? עיסוי?), לא לבדוק מה זה אומר, ולהתפנק, גם אם השעה 1:00 בלילה.
השנייה היא לבוא בשעת בוקר לרחוב, לחפש ולמצוא את הזקן שמסתובב עם עגלת בורקס טורקי מפתה. הוא חמקמק, אבל איך אמר פעם איש חכם אחד? אם תרצו, אין זו אגדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם