הפולסא דנורא שלאחריה מת אייל רגוניס לא מפחידה את משפחתו
הוא היה אדריכל מבריק, קצין מצטיין בסיירת מטכ"ל ונחשב כבן טיפוחיו של בוגי יעלון. השבוע ימלאו 15 שנה למותו הטראגי של איל רגוניס מראשל"צ, שנפטר סמוך לקללה שהטילו עליו גורמים בעדה החרדית בשל מעורבותו בפרויקט בנייה יוקרתי ביפו
כשהספיד אותו הרב הראשי לישראל, מאיר לאו, הוא אמר לאחר מכן למשפחתו של איל "אני מרגיש שאני מספיד אותו כאילו היה בן 73, ולא בן 37. הוא עשה כל כך הרבה בחייו כאילו היה כבר אדם זקן".
משפט זה של הרב לאו מהדהד בראשם של בני המשפחה, אשר מזה 15 שנים מקפידים לעלות לקברו של איל וממשיכים לזכור את החייל המוערך והאדריכל המצטיין, בן טיפוחיו של מפקדו בוגי יעלון, שהיה אחראי על עשרות פעולות נועזות בסיירת מטכ"ל.
השבוע, כאשר ייערך טקס הזיכרון השנתי לאיל רגוניס, המשפחה והחברים ייזכרו גם באותם ימים קשים בהם נלחם על הקמת פרויקט חייו – שכונת אנדרומדה, כנגד גורמים חרדיים אשר ביקשו למנוע זאת ממנו, ואף הטילו ימים ספורים לפני שנפטר קללת פולסא דנורא על כל העוסקים במלאכה.
איל רגוניס נולד בראשון לציון, בן שני מתוך ארבעה בנים להורים ותיקי העיר. סבו היה השוטר העברי הראשון בראשון לציון, והמשפחה כולה לקחה חלק פעיל ומתמשך בצה"ל ובחיל הצנחנים בפרט. חיים ורעיה, הוריו, הם בעלי מוסך ותיק ומוכר בעיר, וגם כיום, לאחר שעברו להתגורר בגבעת אנדרומדה שביפו, הם מקפידים לנסוע ימדי בוקר לעבודה בעיר הולדתם, שם גם קבור איל.
"כבר כשהיה צעיר, איל התבלט מאוד בכל הקשור למנהיגות ואהבת הארץ", מספר חיים. "הוא למד בגימנסיה הריאלית ושימש כראש שבט בצופים. בזמן שהיה בתיכון, הוא נשלח כחלק ממשלחת של בתי הספר בראשון לציון למיניאפוליס שבארצות הברית.
"הייתה לאיל אנגלית טובה מאוד ובאחד האירועים המשותפים שהיו לנערים מישראל ומארה"ב, הגיע סגן נשיא ארצות הברית ובחר לשוחח דווקא עם איל. להפתעת כולם, איל לא התבלבל לרגע ופתח בשיחה
כשאיל סיים את הלימודים הוא התגייס, כמו אחיו הבכור און, וכמו אחיו הקטנים בשנים שלאחר מכן, לחיל הצנחנים. הוא שירת שירות משמעותי, שכן לא סתם בחר אותו משה בוגי יעלון, אז מפקד בחטיבה ולימים הרמטכ"ל (ובהווה סגן ראש הממשלה), לקחת אותו עימו לסיירת מטכ"ל.
"איל התחיל כחייל צעיר בצנחנים, לוחם, עד אשר נפצע ונאלץ לעבור לתפקיד מש"ק מודיעין בחיל ויצא גם לקורס קצינים", מספר האח עוז. "בשלב הזה נוצרה ההיכרות הראשונה עם יעלון, שלימים תהפוך לחברות אמת. למרות שאיל אהב מאוד את הצבא, הוא השתחרר מצה"ל והחליט לנסות וללמוד רפואה. זה היה החלום שלו".
"במשך הרבה מאוד זמן איל למד את השפה האיטלקית, במטרה לטוס לאיטליה וללמוד רפואה", מספר חיים. "יום לפני הנסיעה שלו, כשהדרכון כבר נמצא בכיס, הוא בא אלינו ואמר שהחליט לא לנסוע. הוא הסביר שהפחד הכי גדול שלו זה שלא יחזור לארץ. הוא רצה לעשות משהו משמעותי בחיים שלו, ואמר לנו שהוא ידאג לעשות משהו שכל העולם ישמע עליו, אבל זה יקרה פה, בארץ".
איל, שניחן בחוש אסתטי מפותח, סיים לימודי אדריכלות בטכניון ובמלחמת לבנון הראשונה נקלע לפרשת דרכים. מפקד חטיבת הצנחנים באותה תקופה, נחמיה תמרי, יצר עימו קשר וביקש שיחזור לשירות קבע כקצין המודיעין של חטיבת הצנחנים. לאחר שחזר ללבוד מדים, בוגי יעלון דאג להעבירו לסיירת מטכ"ל.
שנים מאוחר יותר, לאחר פטירתו, סיפרו חבריו לסיירת כי בגלל היותו של איל אאוטסיידר, הוא התקבל ביחידה בחשדנות ואפילו בעוינות, עד שכמעט נשבר ושקל לוותר על התפקיד. "ככל הנראה הוא קורץ מחומרים מיוחדים, משום שהוא החזיק מעמד והדהים את כולם ביכולות שלו במבצעים השונים", כתבו החברים.
יעלון, אשר ראה באיל את אחד המפקדים הטובים במודיעין, תיאר בספרו את ההיכרות עימו והמעבר יחדיו לסיירת מטכ"ל: "בין קציני המטה בלט קצין המודיעין, רס"ן איל רגוניס ז"ל. איל היה בעיניי קצין המודיעין האולטימטיבי, מופת לקציני המודיעין. הכרתי אותו כמש"ק מודיעין בסיירת הצנחנים, הוא היה איתי בנגמ"ש במבצע ליטני.
"כבר אז עמדתי על איכויותיו, שבזכותן שלחתיו לקורס קצינים. נפרדנו כאשר היה לקמ"ן גדודי ואחר כך גם חטיבתי, בחטיבת הצנחנים. כשהתבשרתי על מינויי למפקד היחידה, היה ברור לי שארצה את אייל כקמ"ן שלי. פניתי אליו ולחצתי עליו לקבל את התפקיד. לאחר חיזורים רבים ושעות רבות שבילינו בביתו, התרצה".
עד היום לא ניתן לחשוף את מרבית הפעולות בהן היה מעורב בסיירת מטכ"ל, ואפילו הוריו בקושי ידעו מה איל עושה. לאחר שנפטר, חבריו מהיחידה פתחו למשפחתו צוהר קטן. "הם ביקשו לספר לנו על פעולה משמעותית מאוד בה נטל חלק, וזה חטיפתו של עבד אל כרים עובייד", אומרת רעיה.
"שייח עובייד היה אחד ממנהיגי החיזבאללה ובמבצע מודיעיני מתוכנן בקפידה סיירת מטכ"ל חטפה אותו לארץ. החברים מהסיירת סיפרו, שאיל בנה מודל של הבית בו נמצא שייח עובייד ברמה כל כך טובה ומקצועית, שכאשר הגיעו למקום, הרגישו שהם מסתובבים בבית שלהם עצמם. הם הכירו כל פינה וכל קיר, והמבצע היה פשוט מושלם".
לא היה לכם מוזר שאיל היה נעלם פתאום לתקופות ולא הייתם יודעים מה הוא באמת עושה?
"זו הייתה בשבילנו שיגרה. התרגלנו שאיל לא מספר לנו כלום על המבצעים הצבאיים, ושהכל סודי מאוד. פעם אחת הוא נעלם לנו לשבוע שלם, ולא היה לנו מושג איך בכלל אפשר להשיג אותו. פתאום הוא חזר הביתה מלא חול בכל הגוף ורטוב עד לשד עצמותיו. ניסינו להבין איפה הוא היה, אבל רק מאוחר יותר הבנו שמדובר היה במבצע נועז בארץ אויב".
לאחיו, ששירתו בצבר בתפקידים בכירים, הוא היה מספר על שירותו הצבאי?
"לא. זה היה פשוט מדהים. הייתה לו את היכולת הזאת לשמור סודות אפילו מבני המשפחה. אני זוכרת שהוא היה מגיע בסופי שבוע אלינו הביתה, ובוגי היה מגיע לבקר. הם היו נכנסים לחדר השינה ומסתודדים שעות. אני מאמינה שהרבה מאוד מהאירועים הביטחוניים הגדולים גובשו והתדיינו בחדר הזה".
איל גם היה נוכח בבסיס צאלים בזמן שקרה אסון האימונים הגדול.
"נכון מאוד. איל היה אז במילואים בצאלים, וראה במו עיניו את האסון שקרה שם", מספר חיים. "אני זוכר שהוא התקשר אליי באותו יום ואמר לי: 'אבא, הכל בסדר איתי. עוד מעט תשמעו בחדשות שמשהו רע קרה בבסיס שלי בצאלים, אז אל תיבהלו'. זו הייתה טראומה קשה עבור רוב המפקדים שהיו שם באותו הזמן".
בתחילת שנות ה~90, כאשר השתחרר מתפקידו כקמ"ן בסיירת מטכ"ל, הוא חזר לעיסוקו האזרחי, אדריכלות. מהר מאוד ננעל על פרויקט גבעת אנדרומדה ביפו, שהיה אז בשלבי תכנון ראשונים. מדובר היה במתחם מגורים יוקרתי הנקרא על שם סלע אנדרומדה הממוקם מול חופי יפו.
"איל ראה בפרויקט הזה חזון אמיתי", מספר אדיר. "הוא הבחין בפוטנציאל של השטח, ודמיין כיצד ייראה מבנה מגורים יוקרתי במקום. הייתה לו נחישות גדולה והרבה מאוד אומץ".
ואכן, נראה שהיה צריך אומץ רב על מנת לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן, שהציבור החרדי בישראל התנגד לו בחריפות ואף איים פעמים רבות על חייהם של העובדים בשטח. לפני תחילת ביצוע הפרויקט התגלו במקום עצמות אדם וקברים. בעקבות כך החרדים ניסו לטרפד את ביצוע הפרויקט, בטענה שייתכן ומדובר בקברים יהודים ומדובר בחילול השם.
גורמים חרדיים, ביניהם אתרא קדישא, הבינו כי הדרך המקובלת למנוע את תחילת העבודות לא מצליחה, והחליטו להטיל קללת פולסא דנורא על הפרויקט. הקללה הבולטת ביותר הייתה מטעם בית הדין של העדה החרדית, שפרסם רשימה של עונשים אשר יוטלו על המעורבים בפרויקט. לקללה הזאת זוקפים המאמינים את מותם של שני עובדים נוספים בפרויקט. למרות הכל, מתחם גבעת אנדרומדה עומד על תלו ולוח הנצחה לזכרו של איל מוצב כיום בלבו של גן הדקלים המרהיב שבפרויקט.
אייל לא פחד מהקללות שהוטלו על מבצעי הפרויקט ביפו?
"גם אם פחד, הוא מעולם לא הראה את זה". מספרת רעיה. "מהרגע הראשון שהוא התחיל לעבוד על הפרויקט, הוא התאהב בו. הוא כבר דמיין לעצמו איך הוא קונה את אחת הדירות ועובר לגור בה. הוא האמין בכל לבו בפרויקט, ולא משנה כמה קיללו אותו ואיימו עליו. אתרא קדישא עשו מלחמות והפגנות בלי להפסיק לרגע. זו הייתה תקופה מאוד קשה ולחוצה, ועתיד הפרויקט לא היה ברור.
"איל נלחם עליו ולא היה מוכן לוותר. הוא היה יושב ימים כלילות על מנת להוכיח לבית המשפט שהפרויקט לא נבנה על בית קברות יהודי. הוא כמעט ולא ישן. בסופו של דבר איל גילה והוכיח שבמקום קבורים בעלי חיים, ואסור לקבור בני אדם ביחד עם בעלי חיים ביהדות. לצערנו הרב, בית המשפט החליט לאשר את המשך הבנייה יום אחד לאחר שאיל נפטר".
כיצד הוא נפטר?
"הלכנו ביחד ברחוב והוא אמר לי פתאום שהוא מרגיש לחצים בחזה. הכרחתי אותו ללכת לקופת חולים, שם עשו לו אק"ג ואמרו שהכל בסדר. פתאום הוא התמוטט לי מול העיניים, וכל הצוות של קופת החולים ניסה לעשות לו החייאה. זה היה הדבר הכי נורא בעולם, כי הוא פשוט הלך לי מול העיניים, מבלי להיפרד".
יש הרבה דמיון בין האירועים שהתרחשו באותה תקופה של הקמת פרויקט אנדרומדה לבין האירועים שמתרחשים היום בבית החולים באשקלון.
"מה שקורה באשקלון מאוד מזכיר לנו את מה שאיל עבר באותה תקופה. שוב אתרא קדישא חושבים שהם צריכים לעשות בעיות, ולטעון שמדובר בבנייה על בית קברות יהודי. זה אפילו אותו רב שמידל שמנהיג את המאבק.
"זה פשוט עצוב מאוד שהחרדים בוחרים לפעול בצורה כזאת ופוגעים באנשים רבים. איל נלחם בהם באותה תקופה בשיניים, ואני מקווה שגם היום יילחמו בהם. הם מתנהגים בצורה קיצונית ואנחנו סולדים מהתנהגות כזאת. הרי ברור לכולם שמה שהרב שמידל מרוויח מכל העסק הזה של המחאות זה עוד תרומות וכסף".
ובכל זאת, מיד לאחר שאיל נפטר בפתאומיות, אתרא קדישא ייחסו את המוות שלו לקללה שהם הפיצו. הם טענו כי "רואים בבירור את יד השם". זה לא הפחיד אתכם?
"ממש לא. אנחנו לא מוכנים להאמין בכל הקללות וניסיונות ההפחדה של החרדים. ההיפך הוא הנכון. מהרגע שהם התחילו לקחת אחריות על המוות של איל, אנחנו החלטנו לעבור לגור בדירה באנדרומדה, כדי להראות שהקללה לא קיימת באמת.
"קנינו את הדירה שאיל בחר לעצמו, ומבחינתנו זו הצוואה שלו. אנחנו לא מפחדים מכל האיומים חסרי השחר של אותן קבוצות קיצוניות שחושבות שהן פה אלוהים. אנחנו יודעים טוב מאוד מי אנחנו ומי היה איל, שעשה תמיד רק טוב. גם היום אנחנו מקווים שאף אחד לא יפחד מהם שם באשקלון".
איך מצליחים לאורך כל כך הרבה שנים לשמור על הזיכרון של איל בצורה כה חזקה?
"אני מאמין שזה דרך כל האנשים שהעריכו אותו בחיים ואהבו אותו", אומר און. "בכל שנה אנחנו עורכים ערב זיכרון לכבודו, ובערב יש הרצאה הקשורה לאחד מתחומי עיסוקיו של איל. לפעמים זה ביטחון ולפעמים זה ארכיטקטורה. אנשים מגיעים, מספרים סיפורים חדשים ומרגשים אותנו כל פעם מחדש".
ואיך אתם מתמודדים במישור המשפחתי?
"זה לא קל", אומרת רעיה. "עדיין מאוד כואב לחשוב על האובדן, אבל חייבים להמשיך הלאה. במשך שנים היינו נוסעים בכל שבת לכינרת, לעשות סקי מים שאיל כל כך אהב. הייתה לנו סירה וזו הייתה חוויה משפחתית מדהימה. לאחר מותו של איל, התרחקנו מהכינרת ולא היינו מסוגלים לעשות סקי מים שוב. אפילו מכרנו את הסירה. זה היה פשוט כואב מידי בלעדיו".
אתם חושבים לפעמים מה איל היה עושה היום אילו היה בחיים?
"זה מאוד קשה לחשוב על זה. קשה לנו לדמיין אותו מתבגר יותר, כי בשבילנו הוא נשאר כמו שהיה כשנפטר. אנחנו יודעים שתמיד כשהציעו לו העלאה בדרגה או התקדמות בתפקיד, הוא היה אומר: 'אני מוכן להחליף תפקיד רק אם זה להיות ראש אמ"ן'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם