ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

בדרכו: משפחת בלאלי מכפר סבא לא מפסיקה להנציח את זיו

בסוף החודש יתקיים בעמק הירדן הטריאתלון ע"ש זיו בלאלי מכפ"ס, שנפל במלחמת לבנון ה-2. זה יהיה רק אחד ממפעלי ההנצחה, בהם ערב עיון אקדמי באוניברסיטת ת"א, מרוץ עירוני ועוד. משפחתו נזכרת בו באהבה, ומספרת איך הרמטכ"ל חלוץ מצא נחמה דווקא בביתם

"בטח אתם לא ישנים, בגלל כל הנפילות והבומים".
"אין שום בומים. תלכי לישון".

כך התכתבו בהודעות טקסט האחים זיו ומיכל בלאלי, לילה לפני נפילת הקטיושה על כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה.

ביום ראשון בבוקר קמה בלאלי והרגישה כאילו חלק מגופה נתלש ממנה. היא לא ידעה להסביר את הרגשתה המשונה ופתחה את מכשיר הטלוויזיה כדי להתעדכן בחדשות מהמלחמה בצפון. "12 אזרחים ישראלים נפגעו", נאמר.

חור נפער בבטנה של מיכל, והיא חזרה למכשיר הפלאפון כדי לנסות לקבל מאחיה הבכור אות חיים.
"רק תשלח לי שהכל בסדר, המצב בטלוויזיה נראה לא טוב", שלחה הודעה נוספת, אך הוא לא ענה והיא הבינה.

"הוא היה

מחזיר לי הודעה בכל מצב, תמיד ובכל שעה. התחושה הנוראית לא עזבה אותי והתקשרתי בבכי להורים שלי, חזרתי הביתה וראיתי רכב צבאי, התפללתי שהם לא יכנסו לרחוב שלי".

הוריו של זיו, ליזי ואלי, סירבו להילחץ וניסו להרגיע את מיכל. "מיד כשאימא נכנסה הביתה, אמרתי לה להדליק נר ולקרוא תהילים. היא אמרה לי 'למה את מלחיצה ובוכה, בטח הכל בסדר', הפסקתי את הבכי ובתוכי אמרתי 'זהו, אני כבר יודעת שזיו נהרג".

שעות מאוחר יותר הסתבר כי 12 חיילי מילואים של חטיבת הצנחנים נהרגו בעת שהמתינו בפאתי הקיבוץ לקראת כניסתם המבצעית ללבנון, וכי זיו היה ביניהם.

בלאלי חיכה בקוצר רוח להתגייס למילואים, הוא היה נלהב וקצר רוח ובסופו של דבר, התנדב לצאת למלחמה. "אני לא אשכח את הלילה ההוא שזיו בא לכאן וקיבל את ההודעה שמגייסים אותו. הוא היה מאושר, הוא רצה להיות עם הגדוד שלו, להילחם", מספר אביו אלי בלאלי.

ההורים מספרים שהיו רגועים, ידעו שהוא נמצא מחוץ ללבנון ושאין סכנה אמיתית. בלאלי, איש צבא קבע ותיק, החל להרים טלפונים כדי לנסות לאתר את זיו. עד מהרה הבינו כי הוא אינו בין הפצועים בבתי החולים והגיעו לקצינת הקישור של הגדוד.

"זה הגדוד שנפגע", אמרה הקצינה והוסיפה: "הוא היה שם ואני לא יכולה למסור פרטים". רק מאוחר יותר הגיעו אנשי קצין העיר לבית המשפחה ברחוב רבקה גובר בכפר סבא.

"כל העיר כבר היתה פה", מספרת האחות מיכל, "ראיתי מהחלון מונית עם אנשי צבא וחשבתי שהם באו לבקר שכן שלנו כי הדבר האחרון שציפיתי לו הוא שהם יבואו במונית. אבא שלי יצא למסדרון לבית השכנים כדי לעדכן אותם במה שאמרה קצינת הקישור והם פגשו אותו בדרך. את הצרחה שהוא צרח אז, אני לא אשכח בחיים".

אלי, מיכל וליזי מתארים בפרטי פרטים את הרגעים ההם: "הם אמרו לנו שזיו אכן היה שם ונפגע אבל עוד לא נעשה זיהוי ודאי" מספרת מיכל, "הם המתינו איתנו בבית וכעבור שעתיים הגיע האישור הסופי, הזיהוי היה ודאי".

היא לוקחת אוויר וממשיכה: "לכל המשפחות השכולות מאותו אסון אפשרו לזהות את גופות יקיריהם חוץ מאיתנו. הפגיעה היתה כל כך קשה, זיו עמד קרוב לנפילה וכל הרסיסים עפו עליו, אמרו לנו בעדינות שכדאי לנו לזכור אותו כמו שהוא היה".

זמן קצר לאחר התקרית הקשה, ביקורת נוקבת החלה להישמע מכל עבר. המשפחות השכולות הטיחו האשמות ברמטכ"ל, בראש הממשלה ואף במפקד הגדוד הנפגע. קרובי ההרוגים התראיינו בתקשורת ויצאו כנגד אנשי קיבוץ כפר גלעדי, באומרם שחברי הקיבוץ סגרו את שערם בפני חיילי צה"ל ואף היו שטענו כי דמם של החיילים ירדוף את אנשי הקיבוץ עד יומם האחרון. הסערה היתה רבה וכאבם הגדול של המשפחות על האובדן הבלתי נסבל חלחל לתודעה הציבורית

במקביל להאשמות, ישבו בבית משפחת בלאלי בכפר סבא ליזי, אלי ומיכל והחליטו לחיות. בלי מילים גדולות, בלי הצהרות ובלי התלהמות. מאוחדים ומחוזקים, הם בחרו להמשיך בחיים, לחייך, להתקיים, לא להיאבק והכי חשוב – להנציח. להקים מפעל הנצחה לזיו שיפאר את ימי חייו הקצרים.

"חלק מהמשפחות ניסו לגייס אותי למאבק נגד הממסד באותם ימים", אומר בלאלי, "אני כבר אז אמרתי תניחו בצד את ההתעסקות עם הקיבוץ ותפסיקו לעשות מלחמת אחים, החיזבאללה מתחזק בכל רגע ממלחמת האחים שהולכת פה. בדיעבד הסתבר שהקיבוץ לא נתן לחיילים להיכנס בהוראת הצבא ובכלל עד היום קשה לי להבין מה זה משנה אם אתה עומד כמה מטרים מחוץ או בתוך הגדר, בטוח שלקטיושה זה לא משנה".

גם את הדרג הצבאי משפחת בלאלי מצאה את הכוח לחזק. "אנחנו איתך", כתבה ליזי בלאלי באותו ערב למפקד הגדוד, לאחר שמספר משפחות הפנו גם כלפיו את זעמן, "אנחנו יודעים שגם לך קשה ואנחנו אוהבים אותך".

כחלק מעשרות ביקורי תנחומים שערך באותם ימים הרמטכ"ל, דן חלוץ, הוא הגיע גם לבית המשפחה. חלוץ, שציפה אולי לביקורת, האשמות ומילים קשות, יצא מן הביקור מופתע ומנוחם.

"הרמטכ"ל בא להיפגש עם המשפחות השכולות והיו כאלה שלא רצו בביקורו", בלאלי מתרגש, "הוא הגיע לכאן, זה היה זמן מה אחרי השבעה, בשעת ערב מאוחרת, נראה כמו מי שעברו עליו לא מעט דברים באותה תקופה.

"פתחתי לו את הדלת, הצדעתי לו ואמרתי לו 'כבוד הרמטכ"ל, הרם ראשך, אליי הביתה אתה לא תיכנס עם ראש מורכן, אני לא מוכן שמנהל הצבא של מדינת ישראל ירגיש מובס, לא אצלי בבית. הוא שאל אותי מאיפה זה בא? מהיכן הכוח?".

בלאלי נאנח, "היו משפחות שהחלו להתנגח בי. ניסיתי לומר להם שלכל אחד יש את הצער שלו, אני לא שופט אותם ומקווה שלא ישפטו אותי".

ואז החלו פעילויות ההנצחה. מיכל, המכונה בקרב בני המשפחה קמבצי"ת פעולות ההנצחה, לקחה מיד את הפיקוד. "עוד כשהתחילה השבעה אמרתי להורים שלי 'אל תדאגו אני אשמור עליכם'. אני פה והרוח של זיו פה ואנחנו ממשיכים".

והם ממשיכים, לא עוצרים לרגע. כבר בהתחלה דאגו להנציח את זיו בעיר מגוריו, וקראו את מרוץ כפר סבא על שמו משום שאהב לרוץ ולעשות ספורט. מנכ"ל קאנטרי כפר סבא, אדיר שמיר, פנה לאלי בלאלי, בעצמו ספורטאי ומתאמן ותיק, ויחד הקימו קבוצת טריאתלון מקומית שתשא בגאווה את שמו של זיו בתחרויות טריאתלון ברחבי הארץ.

תחרות טריאתלון שכזו, שתישא גם היא את שמו של זיו, תתקיים בסוף החודש הקרוב בעמק הירדן.

לאחר שחרורו מהצבא, פנה בלאלי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחרי מגמת הערבית שלמד בתיכון, היה זה אך טבעי שיבחר במסלול מזרח תיכון ואפריקה. אחותו הלכה בעקבותיו ובחרה במסלול דומה, והשניים העבירו סמסטר שלם כשהם לומדים ביחד, זה לצד זו. מאז נהרג, מקיימת אוניברסיטת תל אביב יום עיון אקדמי לזכרו בנושא מזרחנות.

במקביל ללימודים, נכנס זיו לעבודה בשירות הביטחון הכללי, ועבד שם למעלה מחמש שנים. "למעשה אחרי נפילה מתגלים תמיד צדדים של האיש שלא היו מוכרים", מחייך אלי שנראה כאילו שוב, הוא מגלה בפעם הראשונה צדדים חדשים של בנו.

"ידענו שהוא מופנם, סגור, שקט, לא מדבר על כל דבר. למשל בשבעה נכנסים שני חבר'ה שעבדו איתו ואשתי שואלת אותם, 'אתם מדברים על זיו? בטוח?'. הם סיפרו לנו שתקופה ארוכה הוא עבד עם סייענים של השב"כ. פתאום התמונה התחילה להתבהר.

"הוא התגורר בהוד השרון ואחרי שהוא נפל אנחנו מגלים שהוא נהג לתת את הדירה לכל מיני מבצעים סודיים של השב"כ, פתאום מתחברים לנו אירועים שונים בהם רצינו לבוא לבקר והוא היה פוטר אותנו בתירוצים שונים. אחרי כחודש, הגיע גם הצ'ק, הכסף שהיו חייבים לו על העבודה".

לאחר השנים בשירותי הביטחון, עבר זיו לעבוד בחברת התקשורת ברק, ולאחר מכן התקבל לעבודה במשטרה, עבודה שהיתה עבורו בגדר חלום לעתיד. גם כאן, הופתע אביו לגלות עליו צדדים שלא הכיר. "הוא רצה מאד להיות במשטרה אבל הוא לא היה איש טכני ופתאום אני מגלה שהוא ביקש להיות טכנאי זיהוי פלילי ועבר את כל המיונים בהצלחה. אני יודע שזה לא דבר פשוט ונדרשים המון כישורים כדי לעמוד בכך".

במשטרה זיו לא הספיק לעבוד, אך בכל מה שעשה עד אז, בלט והצטיין. בחברת ברק החליטו להנציח את זיו בטקס הצטיינות, בו מחולקות מלגות לעובדים המצטיינים. תמונתו של זיו מתנוססת בטקס, חיוכו מאיר את האולם.

משפחת בלאלי היא משפחה שרונית ותיקה. הוריה של ליזי גרים ברמת השרון ואילו הוריו של אלי הרצליאנים ותיקים. הילדים למדו והתחנכו בתיכון "היובל" בכפר סבא. אני מסתכלת בתמונות של זיו, קוראת מילים שכתבו לו חבריו לעבודה, "מיילים אחרונים", הם קראו לזה, וכיאה לי, אני מגלה דמעה קטנה בזוית העין. מיכל תופסת אותי. "מפה לא יוצאים בוכים", היא אומרת.

אולי בגלל זה היא מיד משנה נושא. ממשיכה לספר לי עליו, איך היה חסון וגבוה ואהב להתעסק בספורט ולשחק כדורסל עוד מיום שהיה ילד. אני מביטה על אלי, רואה חיוך בזוית פיו ואך נראה כאילו עננה חולפת על פניו.

"אני נזכר שזה הציק לו, העניין הזה עם הגובה", אומר אלי, "כשהיה קטן הוא היה אומר לי 'אבא, אני הכי גבוה בכיתה, אני יותר מדי גבוה'. אז לקחנו אותו למכון וינגייט לבדיקת גדילה והראנו לו עד לאן הוא יצמח, כמה גבוה הוא יהיה ואז הוא נרגע".

דייג, הם מספרים, היה התחביב האהוב עליו, זה היה מרגיע אותו, הוא היה חושב שם את מחשבותיו השקטות, שלווה אפפה אותו. "הוא היה חולה דיג", אומרת מיכל, "אבל מה? הוא ריחם על הדגים, אז הוא היה דג ומיד מחזיר אותם למים".

נכון שעל כולם אומרים את זה, הם יודעים, אבל זיו שלהם תמיד חיפש איפה הוא יכול לעזור. לחבריו, למשפחה, בעבודה.

"חברים מספרים לנו שאם מישהו היה צריך את האוטו, לפעמים הוא היה נותן להם והוא היה הולך ברגל. אחד מהם לא יכול עוד לשכוח איך כשסבא שלו היה חולה, זיו, שהיה חסון ושרירי, סחב אותו על הידיים חמש קומות עד לפתח ביתו".

גם לסבו וסבתו, הוריה של ליזי, היה לזיו קשר מיוחד. הוא היה נכדם הראשון, אהוב ליבם. "זיו היה להם הרבה יותר מנכד ראשון, הוא היה כל עולמם, גם אם אלינו לא היה מתקשר, איתם הוא תמיד דיבר. ביום שהוא נהרג הוא התקשר אליהם בשמונה וחצי בבוקר ואמר 'סבא, אני אוהב אותך, תשמרו על עצמכם".

בחדר, אחרי שהוריה שוכבים לישון, מוציאה מיכל בלאלי את חפציו האישיים של זיו שהיו על גופו בעת הנפילה. תעודת הזהות שלו מנוקבת בדיוק באמצע, ליד תמונתו, שם חצו רסיסי הקטיושה. שטר של 20 שקל שהיה מקופל בכיסו, מחורר אף הוא וגם את הארנק היא מראה, פותחת אותו, ממששת, מריחה החיוך עדיין על פניה.

איפה בכל זאת הרגעים שבהם אתם נשברים?
"לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 29. זיו לא הגיע ליום הולדתו ה-29, הוא נהרג כחודש לפני כן. כל כך רציתי להגיע לגיל הזה אבל גם נחרדתי, איך עקפתי אותו כבר בגיל".

אם זיו היה פה, מה הוא היה אומר על כל מפעל ההנצחה והזיכרון הזה שאתם עושים?
"אנחנו תמיד צוחקים ואומרים בציניות שזיו היה קובר את עצמו לו היה רואה את הפסטיבל הזה. הוא היה כה צנוע ומופנם שהוא לא היה מבין על מה המהומה. בית הקברות הצבאי נמצא בדיוק מתחת לבית שלנו וכל פעם שאני הולכת לעיר, אני עוברת דרכו.

"מדי פעם אני אומרת לעצמי היום אל תלכי, אל תטרידי אותו שלא יגיד 'נו, עוד פעם הקרצייה הזו באה לבקר'. הוא בטח היה שולח אותי לצחוק, לבלות, ליהנות, לחיות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...