מה נשתנה יום ירושלים הזה? אז זהו שכלום, וחבל
עוד "יום ירושלים" מגיע. מישהו באמת מרגיש שינוי מהשנה שעברה? תודו שלא. אם נתניהו לא יתעורר ויכיר גם במערב העיר ולא רק במזרחה, נאבד את ירושלים כולה
רחוב עזה. בדרך להיות עוד מעוז חרדי? צילום: פלאש 90
לא ברור איך זה קרה, אבל עושה רושם שכל מבקשי שלומה ואחדותה של העיר הכי מורכבת בעולם מתעסקים רק בתפל ולא בעיקר. פקקים, דיור בר השגה, נטישת צעירים, בעיות תעסוקה, אפליה, איבוד הרוב הציוני, היחלשות מערכת החינוך והעוני הנורא - דבר מכל אלה אינו מעניין את הממשלה הזו, ולמען האמת גם לא את קודמותיה.
נתניהו חייב להתעורר, להזרים לעיר מיליארדי שקלים ולהעניק שורה של הטבות לתעשייה, להיי-טק, לסטודנטים ועוד. לא יכול להיות שבשעה שהוא מדבר על חיזוק העיר, יושבים פקידי האוצר ומודיעים לעירייה על קיצוץ של עשרות מיליוני שקלים במענק השנתי לבירה.
אחד מכל שמונה תלמידים בעיר הוא חילוני - זהו נתון מבהיל לכל הדעות, שככל הנראה לא מדאיג את נתניהו במיוחד. אם לא יינקטו פעולות ממשלתיות לחיזוק הציבור החופשי בעיר, או לפחות לשימורו, בעתיד ילדיו ימכרו את הבית ברחוב עזה לישיבה חרדית.
כמו כן, אני מצפה מראש ממשלה - זה שחולם בלילות על רכבות ומוכן להשקיע בהן את קצבאות הילדים - לתפוס את השר ישראל כץ באוזנו, ולקבוע לוח זמנים מזורז להקמת קו הרכבת מירושלים לתל אביב. אבל עזבו, כל זה לא מעניין אותו. רק מזרח ירושלים היא סלע קיומו. והוא לא לבד.
אחדות העיר היא חזות הכול, ואם מערב העיר יקרוס שתמות נפשנו עם הפלסטינים בשועפאת, ראס חמיס ועזרייה.
אין ספק שהוויכוח על חלוקת העיר חשוב וקרדינלי בשעת משא ומתן עם בני דודינו, אבל בדרך לשם העיר עצמה נשכחה.
הזמן עובר וירושלים קפואה לחלוטין, אין בנייה (אלא אם אתם מחפשים ארבעה חדרים בשייח' ג'ראח או בכפר דוד), וההון האנושי נס מהעיר משום שאין לו הון כלכלי לאותן דירות שתושבי הרפאים השתלטו עליהן מזמן.
עם כל הכבוד לאולפן השקוף של ערוץ 24 שהגיע לכיכר ציון ול"כוכב נולד" שתגיח בקרוב, לא על הגימיקים הללו, חשובים ככל שיהיו, צריך להישען. העירייה מצדה לא מספקת את הסחורה, גם כי היא לא יכולה וגם משום שראש העירייה ניר ברקת עדיין לא מצליח לפרוע את השטרות שמיהרנו להדביק על מצחו. האיש אמנם עשה לא מעט בשנה האחרונה, אבל השינוי המיוחל שלו פילל הציבור החופשי והדתי-לאומי לא התחולל עדיין.
למרות התמונה השחורה שאני מעלה כאן, לא כל הירושלמים אפאתיים ומכלים את הזמן בבהייה באולפן השקוף. יש עוד לא מעט כוחות טובים ששומרים על הגחלת התרבותית ומבקשים להחזיר את השפיות לעיר.
דווקא מתהום הנשייה שאליה נסחפה העיר בוקעים מוסדות תרבות אלטרנטיביים מרשימים, לצד ועדי פעולה שלוחמים בעוולות העירייה והשתלטות החרדים, תערוכות אקטיביסטיות המוצגות בגאון ברחבי העיר, ומעורבות הולכת וגוברת של ציבור הסטודנטים. ובכל זאת, מצבנו לא שונה בהרבה מהשנה שעברה.
כשאהוד אולמרט נבחר לראשות הממשלה הוא טען כי הוא רוצה להפוך את ישראל ל"מקום שכיף לחיות בו". אותו אולמרט וממשיכו אורי לופוליאנסקי הפכו את ירושלים לעיר שסיוט לחיות בה. ברקת אולי יקל את הכאב אבל נתניהו חייב למצוא את התרופה. למרות הטענה הרווחת בעיר, לא נולדנו כאן כדי לסבול.
הכותב הוא עורך עיתון זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם