בדיקה פולשנית: דורון ברוש חזר לאיכילוב, הפעם הקשיבו לו
בעקבות מבול פניות, החלטתי לגנוז את כתבת ההמשך על יחס הרופאים באיכילוב. אבל זה לא נגמר. אני מזמין כל קורא שזכה ליחס רע, מרופא, סניטר או עמוד אינפוזיה, להתלונן
1. בפרק הראשון - מיון
2. בפרק השני - מחלקה
3. בפרק השלישי - הביתה
לפני ארבעה חודשים הסתננה לכליה הימנית שלי באופן בלתי מנומס לגמרי אבן קטנה והתחילה להתפרע שם, כשהיא פוצעת את הדפנות וגורמת לקרישי דם וכל מיני גועל נפש אחרים, יוצרת פקק תנועה פנימי לכל מה שצריך ברגיל לנוע באופן חופשי בכליה ימנית, ואגב כך מייצרת לי כאבי תופת לא סימפטיים בכלל.
חדר המיון באיכילוב צילום: רענן כהן
אז הלכתי למיון איכילוב, ולא סתם הלכתי, אלא שלוש פעמים במשך חמישה ימים הלכתי - שלוש פעמים חלק מהרופאים שם התנהגו אליי באופן מגעיל, וחלק התנהגו אחד לשני באופן מגעיל, ורק אחרי הביקור השלישי אשפזו אותי במחלקה האורולוגית, ושם היה סיוט אמיתי.
אחרי שהחלמתי כתבתי כאן על המחלקה הזאת - מחלקה שרואה עצמה כגרז' ולא כמטפלת, לא אוהבת אדם, לא חומלת על אדם, לא מתייחסת לכאב של חולה. לגבי צוות המחלקה, חולה שמוטל על הרצפה מתפתל מכאב הוא לא מישהו שצריך לספור אותו. רופאיה לא חשבו שצריך ליידע את החולה, כלומר אני, על מצבו. כשבוטל ניתוח לא טרחו להודיע לי. האווירה הייתה רק לתקן לו את התקלה במנוע, בממסרת, שהחולה יסתום ת'פה, שלא יזכיר להם את העובדה המצערת שהוא אדם ושיעוף להם מהעיניים.
אז גמרתי את הטיפול הראשוני שם, שיקרתי שאני מרגיש טוב, הייתי על סף עילפון, אבל העמדתי פנים שאני בסדר, רק לא להישאר שם. הייתי אמור לחזור כעבור שבועיים לטיפול המשך, אבל לא הייתה לי שום כוונה שבעולם לחזור. הכנסתי יד עמוק לכיס, הלכתי לניתוח פרטי בבית חולים אסותא, זכיתי לטיפול נורמלי, והחלמתי.
אחר כך כתבתי את הכתבה בזמן תל אביב, סיפרתי מה עבר עליי במחלקה באיכילוב. לא הזכרתי שמות של רופאים. כתבתי שאני עדיין חלש, אבל כשאחלים אני מתכנן את המלחמה הגדולה, ואז וארחיב ואצרף את שמות רופאי המחלקה ואת תמונותיהם. הכתבה התפרסמה ביום שישי. לא ציפיתי להפגזה שבאה אחר כך.
בהרבה שנים של כתיבה עיתונאית עם אהבה ותאווה אל התגרנות והפרובוקציה, לא קיבלתי מבול כזה של תגובות. זה הגיע מכל הכיוונים ובכל הצורות. באינטרנט כמובן, במיילים שהציפו אותי, בטוקבקים לכתבה שהתפרסמה באתר NRG של מעריב, בטלפונים ממכרים ומזרים גמורים שאיכשהו השיגו את המספר שלי, ומאנשים שפגשתי בכל הנסיבות המקצועיות והחברתיות.
הרוב המכריע של התגובות היה מהסוג "גם אבא שלי/ דוד שלי/ אני חליתי ואושפזתי במחלקה כזאת וכזאת באיכילוב/ תל השומר/ קפלן וזה כל כך נכון מה שאתה מספר, היחס של הרופאים היה מחפיר, לא התייחסו אלינו, זלזלו בנו, טוב שאמרת את הדברים, הגיע הזמן להעמיד את הרופאים האלה/ את המחלקה הזאת במקום".
מיעוטן של התגובות היה מהסוג ההפוך, "אני חליתי וטופלתי במחלקה זאת וזאת, והרופאים שם היו מלאכים". היו גם תגובות נזעמות מצד רופאים ומתמחים שאמרו "אתה לא מבין איך אנחנו נופלים מהרגליים, אתה לא תופס את כמות העומס המוטלת עלינו, אתה עיתונאי שקל לך להשמיץ, נראה אותך מתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים בתורנות אחת, עם השכר האפסי שהמדינה משלמת לנו".
הטלפון צלצל בלי הפסקה. היו גם טלפונים משעשעים. צלצלה סוכנת ביטוח שהשיגה איכשהו את המספר שלי, לספר על אביה שחלה וסבל, ועוד אני מתכנן להוריד אותה מעליי בנימוס, היא החלה להסביר לי שהביטוח הרפואי שלי לא טוב וניסתה למכור לי ביטוח רפואי מוצלח יותר.
באיכילוב, כך התברר לי, הייתה פאניקה מהאיום שלי לפרסם שמות ותמונות של רופאים, ודרך קרובי משפחה שלי ניסו לגשש ולברר אם אהיה מוכן להיפגש ולדון בעניין.
יום ראשון בבוקר, יומיים אחרי פרסום הכתבה, החל גם מצור מסוג אחר. בין שאר טלפונים, הטלפון צלצל וקול עדין אמר, דורון, שלום, מדבר מנהל בית חולים איכילוב, פרופסור גבי ברבש. אמרתי לעצמי, רק הוא היה חסר לי עכשיו, עכשיו הוא יתחיל לקלל, מה אני מלכלך את המחלקה שלו, ונתחיל מריבה. אבל ברבש היה חכם יותר. פניו היו מועדים לכיוון אחר לגמרי. אני רוצה, אמר, להתנצל בפניך על החוויה הקשה שעברת אצלנו במחלקה. דע לך שאנחנו משקיעים המון ביחסי אנוש ובטיפול בחולה, וצר לי שנאלצת לעבור מה שעברת.
אני נשאר עם הפרוז'קטור על המחלקה
עוד ברבש מניח את השפופרת, והטלפון מצלצל פעם נוספת. דורון, שלום, הודיע לי הפעם קול נמרץ, מדבר פרופסור אבי הסנר, סמנכ"ל בית החולים איכילוב. הייתי מבקש להיפגש אתך בנוגע לכתבה שכתבת ולחוויה הלא נעימה שעברת במהלך אשפוזך במחלקה האורולוגית באיכילוב.
פרופ' ברבש. התנצל על החוויה הקשה נאור רהב
זה נמשך יותר מחודשיים. במהלך החודשים ויותר שעברו מאז השיחה הראשונה ישבו לי על הווריד ולא הניחו הפרופסורים הנכבדים ברבש את הסנר ומנהלת משאבי האנוש של בית החולים נעמי יואלי, וביקשו ותבעו ונדנדו והתחננו שאבוא לדבר אתם ושאגיע להיפגש עם סגל המחלקה האורולוגית, ואספר לרופאי המחלקה מנקודת המבט שלי - החולה הפגוע והדפוק - על החוויה הרעה של להיות חולה במחלקתם - כדי שיוכלו להבין ולחוות ולשנות מדרכם הרעה.
אני עיתונאי לא מהיום ולא עשו אותי באצבע. אין לי ספק שמאחורי המאמץ האיכילובי לשפר את היחס לחולה עמד גם הרצון ליחסי ציבור טובים, ליירט את כתבת ההמשך שלי שהתכוונה לחשוף שמות ותמונות של רופאים שזלזלו בכבודי כאדם כששכבתי שם במחלקה. ממקורות שלי בבית החולים אני יודע שהכתבה שלי הולידה פאניקה בגזרת יחסי הציבור של איכילוב, אבל היה שם גם - וזיהיתי זאת בבירור - רצון אמיתי וכן ונקי של מנהלים לשפר את המוסד החשוב כל כך שהם עובדים בו, אותו הם מנווטים, לטובת הכלל, לטובת משה ודוד ומלכה החולים המאושפזים בו היום או שייכנסו בשעריו מחר.
לא היה מוסד שביקרתי במהלך כל שנות הכתיבה העיתונאית שלי שהתייחס לכתבה שלי בכובד ראש כה רב כמו הנהלת בית חולים איכילוב. ואף על פי שהמחשבה על פגישה עם הרופאים הבלתי סימפטיים של המחלקה האורולוגית עוררה בי שמחה מועטה מאוד, הסיכוי הקטן לשפר את חיי החולה הקשיש או האתיופי או כל אחד שאין לו גישה בעלת השפעה לכלי תקשורת כמוני, דחף אותי להיענות להצעת הנהלת איכילוב ולהרצות בפני סגל המחלקה האורולוגית על החוויה הלא נעימה
שלי כמאושפז שלהם.
חזרתי למחלקה האורולוגית באיכילוב ביום שלישי שעבר. לא היה נעים. לא שמחתי לחזור לתייר את המסדרונות שעברתי בהם חוויה פיזית ונפשית קשה, לא שמחתי לפגוש את הרופאים שהיו עדים לכך ולא עשו כמיטב יכולתם להקל. ישבנו, הרופאים, מנהלי בית החולים ואנוכי, בחדר הסגל במחלקה. במשך חצי שעה דיברתי והם שתקו. לפעמים עליתי בטונים. גם אחרי חודשים החוויה חזרה וצפה. אינני יודע מה מתוך הדברים חלחל אליהם. אחר כך יצאתי.
החלטתי לגנוז את כתבת ההמשך התוקפנית שכבר ישבה כתובה בשישים אחוז על הוורד שלי. זה החלק שלי בהסכם שהנהלת איכילוב לא ביקשה ולו פעם אחת, אבל אני חושב שראוי לקיים אותו במעמד צד אחד, לאור רצונם הכן והתייחסותם המועילה. אבל כמו שכבר כתבתי כאן, לא עשו אותי באצבע. בפעם הזאת אני מכבה את הפרוז'קטור שמכוון אל המחלקה האורולוגית, אבל לא מסיר את האצבע מהסוויץ'.
אני מזמין כל קורא שאיתרע מזלו וכבר אושפז בבית חולים, איכילוב או אחר, וזכה ליחס רע, מרופא, אחות, סניטר או עמוד אינפוזיה, להתלונן. להפסיק לספוג בשקט. להקים מהומת אלוהים - אך ורק במסגרת החוק כמובן, כי ההתנהגות השחצנית והמחורבנת של רופאים - בטח לא של כולם - והתופעה הזאת שקיימת ועוד איך חייבות להיפסק. אז מה אם הם למדו טריליון שנה. זה לא עושה אותם הסגן של אלוהים.
אני באופן אישי נשאר עם הפרוז'קטור על מחלקה אחת באיכילוב - האורולוגית. זה הפרויקט הקטן האישי שלי. הייתם שם? לא התנהגו אליכם? לא ספרו אתכם? ספרו לי למלשינון בדוא"ל שלי. אני עם העין עליהם. מחכה. dbrosh@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם