ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

חיים יפים, סוף מר: סיפורו של הסנדלר הקשיש שנרצח בתקווה

הרבה סנדלרים פתחו וסגרו בשכונת התקווה, אבל רק מישאל אברמוב, בן 89, נשאר במשך עשרות שנים. כולם תיקנו אצלו נעליים, סנדלים ומגפיים ו"צדיק", "צנוע" ו"ישר" הן המלים שנשמעות שוב ושוב כששכניו מתארים אותו. לפני כשבוע נורה בביתו ע"י שודדים

תריס ברזל סגור על מנעול בלבה של שכונת התקווה מסתיר מאחוריו את הסנדלרייה של מישאל אברמוב ז"ל, שנפל קרבן לשוד רצחני בביתו שלו. מאז הרצח סוערות הרוחות בשוק של השכונה, שעל ספו התגורר אברמוב יותר משלושים שנה. "צריך לחתוך אצבע אצבע לשודדים שרוצחים זקן בשביל כסף, רק ככה יבינו", מציע שכן מזועזע שניצב מול מודעות האבל אשר הודבקו על התריס המוגף.

בן 89 היה הסנדלר אברמוב בעת הירצחו. שכניו ובעלי דוכני הירקות בשוק ראו את האיש, שגובהו יותר משני מטרים, מהדס בוקר וערב בסיוע מקל ההליכה במסלולו הקבוע מהבית לבית הכנסת ובחזרה.

בסוף השבוע שעבר מצא את עצמו אברמוב מול שני שודדים חמושים כשחזר הביתה מתפילת שחרית בבית הכנסת. על פי חשד המשטרה, ניסה אברמוב להתנגד - ונורה מטווח קצר. צוות מגן דוד אדום שהוזעק לביתו ניסה במשך יותר משעה להשיב לו נשימה ודופק, אולם בסופו של דבר נקבע מותו של הסנדלר המיתולוגי של שכונת התקווה.

בתחילת השבוע הובא אברמוב למנוחת עולמים

בבית העלמין בחולון. עד כתיבת שורות אלה טרם נתפסו חשודים ברצח, ועל פרטים מהאירוע שהותיר את שכונת התקווה בהלם הוציאה היחידה המרכזית (ימ"ר) של משטרת תל אביב צו איסור פרסום.

לתדהמה הכללית שותפים גם בני משפחה וגם מכרים מהארץ וגם מאוסטריה ומקנדה, שנחשפו לבשורה המרה באמצעות האינטרנט, וצלצלו מיד לנחם את המשפחה המתאבלת.

בבית הפשוט שבשכונת התקווה זולגות הדמעות מעצמן. עבור כולם היה אברמוב דמות חיובית ואהובה, חרוץ וחסכן בלתי נלאה, שנתן ככל יכולתו ליקיריו, אחד שכל אנשי השוק ממהרים לדבר בשבחו ולהסביר שמעולם לא הסתכסך, לא הרים קול או נכנס לעימות.

אברמוב היה מתקן את נעליהם של כל תושבי השכונה - מילד עד קשיש, שריח דבק ועור עמד בבית המלאכה הקטן שלו, המוכר לכל. הוא עבד לפרנסתו עד גיל מופלג, ופרש לביתו רק לפני שנה, משהורע מצב בריאותו.

"איש טוב, צדיק, שקט, ישר דרך - ודווקא לו עשו את זה", אומרת חברה מהשוק. "רק אלוהים יודע איך ולמה. היה מבוגר מאוד, כמה כבר נשאר לו לחיות שככה יורידו אותו?".

"מישאל היה איש נהדר ויקר, וכך אני רוצה שכולנו נזכור אותו", אומר חתנו שלמה פינקלשטיין, בן ה-67. "בחגים היה עושה רשימה ארוכה ונותן לכולם מתנות. הוא לא החסיר אף אחד, ונתן לכולם דמי חג - מהבת עד הנכדים והנינים והמטפלת ועוזר כזה או אחר. היה לו לב רחב.

"לכולם נתן - ורק מעצמו הוא חסך את מנעמי החיים. תמיד אמרתי לו 'תקנה, תיהנה, תחיה', אבל הוא היה חזק בנתינה. לא החמיץ אזכרה, ידע לציין מי נולד ומי מת ובאיזה תאריך".

אברמוב עלה לישראל באוקטובר 1972 מהעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן. באותן שנים עוד שלטה באיזור ברית המועצות האימתנית, ויהודים ציונים שרצו לעלות לישראל נאלצו לעבור את הגבול תוך כדי סיכון חייהם. אברמוב עצמו זכה בגילו המאוחר (51) להגשים את חלומו, ועלה לישראל עם אישה ובת, זוג הורים ואחות.

בדמיונו ראה את עצמו משתקע בירושלים, אולם הסוכנות כיוונה את המשפחה לדיור באיזור בית שמש, שם הופנה לקורס מסגרות בסיוע משרד העבודה. ככה התגלגל לעבודה בחברת "מנועי בית שמש". לאחר שנתיים לקח אברמוב את המשפחה הקטנה שלו ועבר לשכונת התקווה, בה יש קהילה בוכרית גדולה ומחבקת.

מאז, התגורר במשך 35 שנים ברחוב ברכיה 22, בבית ישן עם רצפה מעוטרת פרחים בטורקיז, רהיטי עץ חורקים, חללים גדולים, תקרות גבוהות וקירות ששיני הזמן קילפו. עם השנים חסך הסנדלר העסוק, ורכש בזו אחר זו את הדירות המעטות אשר מעל הסנדלרייה, עד שהפך לבעליו של כל הבניין.

ריח הבצל והכוסברה טיפס משוק התקווה ונכנס לחלונות הבית בקומה הראשונה, שקל כל כך היה לשני הבריונים לחדור אליה. צעקות מוכרים וקונים היו פסקול קבוע בבית שהדלת הראשית פתוחה בו תמיד, ודלת העץ של דירתו חורקת ברצפה ובקושי נסגרת - עדות לבית שאנשיו אינם פוחדים.

"היהודים שעלו בתחילת שנות השבעים לישראל מאוזבקיסטן היו הסנוניות הראשונות שעלו לישראל ממניעים ציוניים", מסבירה שושנה רון, מנכ"לית ברית יוצאי בוכרה בישראל. "זו הייתה שארית הפלטה שנאבקה ככל יכולתה בסובייטים כדי להשיג ויזה ולעלות לארץ.

"כשיצאו את גבולות ברית המועצות הם לא התפתו למקומות אחרים בעולם, ועלו מיד ארצה. אבות אבותיה של הקהילה הזו היו אנשים עשירים מאוד, שיצרו קשר עם יהודים בירושלים ובנו בעבר הרחוק את שכונת הבוכרים המפוארת. אנשי העסקים היהודים בסמרקנד, בטשקנט ובבוכרה היו אנשים עשירים ברמה של יהודי ארצות הברית כיום, אבל לא תמיד הצליחו באותן שנים להציל את הונם ולהעלותו לישראל".

המנכ"לית רון מציירת את הקהילה הבוכרית בצבעים חמים. "במלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1943, נמלטו יהודי אירופה מהנאצים, ויהודי בוכרה קיבלו אותם בזרועות פתוחות. אף שהיה אז רעב כבד בברית המועצות, הם האכילו אותם, נתנו קורת גג, ואפילו התחתנו בהם".

כאמור, לאברמוב יש בת אחת- מאיה, אחות במקצועה; היא הביאה לו ארבעה נכדים, ובעקבותיהם הגיעו גם חמישה נינים. החתן פינקלשטיין, פנסיונר כיום, יודע לספר על חמו: "אברמוב הצטער צער עמוק על כך שלא היו לו הרבה ילדים ושלא היה לו בן. הוא היה מתוסכל ודיבר על כך, ודאי".

חברו יוסף פוזיילוב, בן 67, התפלל עמו שנים רבות בבית הכנסת הבוכרי "אחים", הנמצא ברחוב המשיק לשוק. "הוא היה ציוני אמיתי, ירא שמים, הולך לבית הכנסת באדיקות. סיפר פעמים רבות על התנאים הקשים בברית המועצות, עד שהגשים את החלום לעלות לישראל. הלך תמיד עם מקל כי צלע. הוא סבל מנכות מולדת ברגל. לנכדיו תמיד עזר, נתן להם הכול, ולא החסיר מהם דבר".

"אין אדם שלא הכיר בשכונה את הסנדלר אברמוב", מספר יושב ראש ועד השכונה וחבר מועצת העירייה שלמה מסלאווי. "הוא היה ציוני אמיתי בדמו ובנפשו, בכל אירוע אמר תמיד בשעת לחיים: 'בשנה הבאה בירושלים'.

"אין אחד בשכונה שלא היה מרוצה מעבודתו. הרבה סנדלרים פתחו וסגרו בשכונה, והוא עבד בה עשרות שנים. מקטן עד גדול - כולם תיקנו אצלו נעליים, סנדלים ומגפיים".

מירה מבאשב, בת 58 ופעילה בשכונה, מספרת כי הידיעה על הרצח הבהילה את זקני התקווה. "האוכלוסייה המבוגרת מפחדת עכשיו. איך אפשר להתגונן אם אפילו מנעול ודלת הם לא כמו שצריך? אני שומעת על עוד ועוד תושבים מבוהלים".

"אם הוא, בגילו, באמת התנגד להם, אז בשבילי הוא גיבור", אומר אלי סרוגו, בן 58 ובעל מכולת בכניסה לשוק. "צריך לתלות את הרוצחים האלה שבאים לקחת נשמה בשביל כסף. חבל שככה הלך מאתנו".

בשל נכסיו של אברמוב סבורים אנשי השכונה כי מדובר באירוע פלילי מתוכנן שהסתיים ברצח על ידי מי שהיה להם מידע מוקדם על אודות כסף מזומן שהוחזק בביתו.

"הוא היה איש בעל נכסים, אבל לא אדם מודרני שחי את החיים של היום, אלא יותר איש מסורת כמו פעם", אומרים עובדיה ודוד יוסף, בעלי דוכן ירקות משפחתי סמוך. "אברמוב ואשתו הם כאלה שלא קונים ולא מתלבשים מודרני, אבל היה ידוע שיש כסף, וכנראה לשודדים היה מידע על הכסף הזה. יכול מאוד להיות שמישהו הלשין".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...