הכל אודות אמא: ללי שמר עורכת מסע בתחנות חייה של נעמי
ללי שמר, הבת של נעמי שמר, תגיש תוכנית מיוחדת לחג השבועות ברדיו חיפה. לכבוד המאורע היא מספרת בראיון מיוחד על הסיפורים שמאחורי כמה משירי אימה, על הווידוי בעניין הלחן של "ירושלים של זהב", ובעיקר על החיים והגעגועים
לכל אדם במדינה יש שיר אחד לפחות של נעמי שמר, שהוא השיר שלו, השיר שקושר אותו לזיכרון ולאירוע מיוחד בחייו. אבל מאחורי שירים רבים של נעמי שמר יש סיפורים, שעד היום לא כולם נודעו. רבים מהם שופכים אור על דמותה המרתקת של היוצרת הכי חשובה בתולדות הזמר העברי.
הסיפורים שפורסמו לאורך השנים עוררו סימני שאלה עליהם שמר כבר לא תוכל לענות: לגבי הלחן הגנוב כביכול של "ירושלים של זהב", נבואת הזעם שהגשימה את עצמה ב-"אנחנו שנינו מאותו הכפר", וההחלטה של שמר לעזוב את ישראל בתחילת שנות השישים, ולעבור לצרפת עם בתה, הללי (ללי) שמר.
ללי (54), הבת הבכורה של נעמי שמר מנישואיה הראשונים לשחקן גדעון שמר, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, שמרה על שתיקה ארוכה לאורך השנים. אחרי מות אימה היא נאלצה לדבר ולספר יותר, וביום חג השבועות, בתוכנית מיוחדת שתשודר ב"רדיו חיפה" היא תדבר על שמר האם, על הייסורים שליוו אותה בעקבות עניין הלחן של ירושלים של זהב ועל האישה המיוחדת שמצליחה לגרום לבני משפחתה לבכות גם עם השמעת שיריה השמחים.
נעמי שמר הייתה קשורה מאוד לבתה הבכורה ללי, אולם כשהילדה הייתה רק בת שמונה, היוצרת בחרה לעזוב לצרפת ולהשאיר את ללי לחיות אצל סבתה. אחרי חודשים ספורים הגעגועים של שמר גברו והיא הטיסה את ללי אליה לפריז.
למה היא עזבה אז את ישראל?
"מסכת ההחלטות לא הייתה אצלה דבר מובנה. היא כתבה שיר להשקת האונייה 'שלום' יחד עם חיים חפר, והיא קיבלה כרטיס לאונייה, אז היא הפליגה לפריז. ההתגלגלות וההתנהלות הייתה של אמן. לא של אדם רגיל. היא הגיעה לפריז בלי תוכנית מוקדמת, בלי לדעת לכמה זמן. כזאת היא הייתה. זה צד אחר באישיות שלה".
ומתי את הצטרפת אליה?
"אמא שהתה בצרפת חודשיים, ואז היא נורא התגעגעה והפכה את השמיים והארץ, כמו שרק היא ידעה, כדי להטיס אותי לבדי לצרפת. איכשהו נהייה כרטיס טיסה בשבילי, אז טסתי לפריז בעצמי והצטרפתי אליה".
איך נראו החיים שלכן שם?
"גרנו בפריז שבעה חודשים מאוד מהותיים, כיוון שאמא נקשרה לתרבות צרפת. היא למדה שם צרפתית. היא התוודעה לשנסון הצרפתי, שתפס אחר-כך, יחד עם יוסי בנאי,
ולמה חזרתן?
"אני מניחה שמסיבות כלכליות או געגועים. היא פשוט החליטה לחזור, אבל היא חזרה עם תקליטים, עם שירים שהיא אהבה, עם השפה צרפתית ועם קשרים שנוצרו שם עם אנשים שונים. כך שהנסיעה הזאת השפיעה על העתיד המקצועי והאישי שלה".
מה את זוכרת מהשהות שלכן בפריז?
"זו הייתה חוויה מכוננת בשבילי. התרבות, השפה, האווירה, וגם הקשר עם זאב'לה עמית".
כשללי מזכירה את זאב'לה עמית, היא מעוררת לחיים את הסיפור הטרגי ביותר מאחורי שיריה של אימה. זאב'לה היה בשליחות של המוסד לפריז, כשהכיר את נעמי שמר.
"היא כתבה את השיר המצמרר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' עליו ועל חברו הטוב ביותר יוס'לה רגב, שניהם בני המושב נהלל. השיר נכתב על השניים ב- 1967, ומתוארת בו נפילתו של חייל בקרב. כנבואה המגשימה עצמה, שש שנים אחרי כתיבת השיר, נפל זאב'לה עמית במלחמת יום כיפור.
איך אמך הגיבה עם היוודע דבר נפילתו של זאב'לה?
"הדבר הזה, שהיא חזתה שיקרה", מספרת ללי בהתרגשות. "דבר כל-כך נורא לאדם כל-כך אהוב כמו זאבל'ה, שהיה איש מלא קסם, הבהיל אותה מאוד. אבל זה דבר שקרה לה יותר מפעם אחת. במציאות של הארץ, עם המלחמות הרבות, הדבר הזה הוא צפוי. הריצה הזאת אל שדה הקרב, הרצון לקחת חלק וההתנדבות לצאת ולהילחם, היו חלקת רבים בזמנו.
"הלא האיש הלך למלחמה בגיל 46 לגמרי בהתנדבות. זה מצמרר, אבל זאת הארץ הזאת. אלה האנשים, ובזכותם אנחנו חיים, זה באמת בלי מרכאות. אני חושבת שהיא נבהלה מאוד ממה שקרה, אבל באיזשהו מקום בנפשה המשוררת, היא הרגישה שסוף כזה יכול לקרות".
ומה את חושבת על הטרגיות בשיר הזה?
"אני חושבת שהוא מדבר על יותר מזוג אחד של נערים לוחמים שגדלו בארץ. הוא יותר קולקטיבי מהסיפור הספציפי של זאבל'ה ויוסל'ה מנהלל. היו עוד צמדים כאלה, ואכן מגיעים מכתבים עד היום, שמישהו כותב לנו: 'זה לא עליהם, זה עליי'".
אמנון עמית היה בן שבע כשאביו זאב'לה נהרג בהפגזות על תעלת סואץ. לאחרונה יצא אמנון למסע בעקבות סיפור גבורתו של אביו. המסע תועד בסרט הנושא את שם השיר "שנינו מאותו הכפר". במהלך הצילומים נפגש אמנון עם ללי, כדי לדעת עוד פרטים בקשר לשיר שניבא את סופו הטרגי של אביו.
איך היה המפגש עם אמנון?
"אני מאוד התרגשתי לפגוש את אמנון. אני חושבת שהוא אדם מרשים והדברים הגנטיים עברו אליו מאבא שלו בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות. אם יש בני נהלל, אז הוא נכד נהלל מקסים. הוא מייצג את כל הדברים היפים של ההתיישבות ושל ערכים, שכבר מייחסים להם מרכאות אבל הם הכי אמיתיים שיש".
גם לבנה של ללי קוראים אמנון. "צירוף מקרים", לטענתה. היא מתגוררת ברמת אביב יחד עם חברה לחיים ישי וייסמן ובנה. בתה נוגה לומדת עיצוב טקסטיל.
"זה היה אחד התחביבים של אמא שלי, וזה היה דבר מאוד בסיסי בקשר ביניהן, שהיה מאוד חזק ומיוחד. הן גם דומות בפנים ובאישיות". ללי עצמה עוסקת בכתיבה, עריכה ופיתוח תוכניות לימודים, וכמובן בשימור המורשת, שיריה וכתביה של אמה.
סיפור נוסף מאחורי שיריה של נעמי שמר, שזכה להד תקשורתי נרחב, הוא סיפור הלחן של "ירושלים של זהב". השיר התפרסם ב- 1967, והפך להימנונה של מלחמת ששת הימים, שפרצה שלושה שבועות אחרי צאתו. רק לאחרונה הוא נבחר לשיר לציון 60 שנות מדינת ישראל.
עם זאת, לאורך השנים התמודדה שמר עם טענות שהועלו על-ידי חוקרי שירה, אודות דמיון רב בין הלחן שחיברה לשיר לבין לחן של שיר עם בסקי. יש שטענו להעתקה של הלחן. שמר דבקה בגרסתה, שלא הכירה את שיר העם טרם הלחינה את "ירושלים של זהב", והכחישה שמדובר בהעתקה.
זמן קצר לאחר מותה פורסם בעיתון הארץ, כי ימים אחדים לפני מותה היא כתבה מכתב למלחין, חתן פרס ישראל, גיל אלדמע, ובו היא מתוודה שהזמרת המנוחה נחמה הנדל השמיעה לה את שיר העם הבסקי באחת הפגישות ביניהן באמצע שנות השישים, וייתכן שהדבר השפיע על כתיבת הלחן של "ירושלים של זהב".
היית מעדיפה אם אמך לא הייתה משתפת את גיל אלדמע בחשיפתה לשיר העם הבסקי, ולוקחת את הסוד הזה עמה?
"ממש לא. אני מקבלת את זה כחלק מהאישיות שלה. הרי בסך הכל מדובר בדמיון מאוד מינורי. בעצם הווידוי הזה היא הגדילה אותו שלא לצורך, אבל כזאת היא הייתה. ברגע שזה מודע, ואומרים: 'אני לקחתי', אז הכל בסדר. במקרה הזה, כמו שהיא כתבה במכתב לגיל אלדמע, זה נכנס מתחת לעור ויצא בשיר כאילו היא הייתה מודעת לזה.
"זה גם לא כל-כך נורא, כי מדובר בשיר עם בסקי, כך שהיא לא גנבה אותו באמת מאף אחד. אבל הקיצוניות הזאת של להכחיש לגמרי תחילה מאוד אפיינה אותה. אחרי שהיא הקשיבה לשיר וזיהתה את הדמיון, היא הגיבה בקיצוניות שנייה. כזאת היא הייתה. לולא היא הייתה כזאת, אולי לא היו יוצאים שירים כל-כך יפים. היא לא הייתה אדם רגיל, אלא אדם של קצוות, של יצירה ורגשות, והאי-נעימות שכרוכה בזה זה שטויות".
ואיך את קיבלת את פרסום המכתב?
"הפרסום ב-'הארץ' היה קצת שמחה לאיד, אבל אני מבינה שזה הגיע באופן הזה, כי באמת למה שעיתונאי לא ישמח על דבר כזה. תפקידו לשמוח, וזה הוצג כמו איזו גניבה. הטעות הייתה, שלא פרסמו את המכתב שלה כלשונו. ברגע שקוראים מה היא כתבה, ולא דרך הפילטר של תום שגב, שעם כל הכבוד לזה שהוא היסטוריון ומתיימר להיות דייקן, הוא לא דייק וקצת חגג על זה, מבינים דברים אחרת. ברגע שקוראים את המכתב כלשונו אפשר לעבור הלאה. צר לי שהיא התייסרה ייסורים שלא לצורך, אבל היו לה כאלה ייסורים מהסוג הזה, שאולי מישהו אחר לא יוכל להבין".
איך הייסורים האלה באו לידי ביטוי?
"היא שיתפה אותנו בסיפור הזה של השיר מעט מאוד. בהתחלה הייתה שלילה גורפת מצידה. אחר-כך היא חיפשה את ההקלטה, כדי לראות בכלל במה מדובר, כי זה היה כל-כך לא מודע, שהיא לא הבינה במה מדובר. אחרי השלילה הגורפת הגיעה ההודאה הזאת בנוסח החלוצים מעמק הירדן. הערכים המוחלטים האלה, שאי-אפשר לחיות לפיהם: או שאתה נורא לגמרי צודק, או שאתה נורא לגמרי טועה.
"מהבחינה הזאת, יכול להיות שהגישה שלי אפילו יותר מאוזנת ובוגרת, כי אני אחרת ממנה. אדם אחר אולי היה אומר לעצמו: 'בוא נשמע במה מדובר'. הוא היה שומע, היה אומר: 'זה קלוש אבל דומה', וכמו שאת המילים 'ירושלים של זהב' לא גנבתי מרבי עקיבא, כך אני מאזכרת איזה ניגון ספרדי".
בחודש הבא ימלאו שש שנים לפטירתה של כלת פרס ישראל. תקופה בה ללי מיעטה להתראיין, ושמרה לעצמה את התשובות לשאלות הרבות סביב אימה. לדעתה, ההיפך הוא הנכון: "יחסית לעצמי, הרביתי מאוד להתראיין. במשך חמישים שנה ממש התחבאתי, ובמהלך שש השנים האחרונות קרו כל מיני דברים שחייבו תגובה. לשתוק כמו ששתקתי קודם היה נראה לי פינוק, ומפונקת אני כנראה לא".
מה קרה?
"בעיות של זכויות יוצרים, סקנדל אחד או שניים. למשל, לפני שלוש שנים, משרד פרסום מסוים לקח את השיר 'החגיגה נגמרת' ושינה לו את המילים בטענה שאנחנו אישרנו את זה. אנחנו אישרנו את השימוש בשיר, אבל לא את השינוי במילים. אז אני הבנתי בפעם הראשונה, שאי-אפשר להיות כל-כך חרישיים וחמודים, לפעמים צריך לענות. זה נגמר אומנם בפשרה, כי אנחנו אנשים פשרנים". כשללי אומרת אנחנו, היא מתכוונת אליה ואל הזמר אריאל הורוביץ, אחיה למחצה מנישואיה השניים של נעמי לעו"ד מרדכי הורוביץ.
זה תפקיד שאת ואריאל לקחתם על עצמכם?
"אין ברירה. אנחנו היורשים של אמא שלי, יחד עם בעלה, מרדכי הורוביץ, והבריאות שלו גרועה מאוד כרגע. זה התחיל בזה שעזרנו לו, ובסופו של דבר, כיוון שאני ואריאל עוסקים בדברים קרובים למה שאמא עשתה, אנחנו עושים את העבודה ופוטרים אותו מזה. זה דבר שלא לומדים אותו באף בית ספר".
ואיך לדעתך אמך הייתה נוהגת במקרה כזה?
"בהרבה יותר כוחנות. היו לה כמה פרשיות כאלה, שהרתיחו אותה עד מאוד. אמא ניהלה את ענייניה ביד רמה, וידעה להגיב ולעמוד על שלה. עכשיו צריך לעמוד על שלה כשהיא איננה כאן".
ללי כאמור, נולדה לאביה גדעון שמר, שהיה שחקן תיאטרון. "מתוך העיסוק של שניהם, התפתחה בי רתיעה מלהיות על הבמה", היא מתוודה. ואכן, ללי נמצאת מאחורי הקלעים בהנחלת המורשת התרבותית של אימה. היא ערכה את ספר שירי הילדים של שמר "הכל פתוח", עמדה מאחורי סדרת הטלוויזיה לילדים "אצלנו בחצר" ולוקחת חלק בארגון של ערבים משיריה של האם.
בעוד היא מקפידה להתרחק מאור הזרקורים ועדשת המצלמה, אל הרדיו יש לה חיבה מיוחדת: "מגיל צעיר אני מאוד אוהבת רדיו, והייתי צמודה לרדיו אף יותר מאמא שלי". הייתה זאת היא ששמעה לראשונה את שולי נתן בתוכנית "תשואות ראשונות", גרסת הרדיו של כוכב נולד בשנות השישים. ללי בת ה- 11 העבירה לאימה את התרשמותה החיובית מהזמרת האלמונית, וזה קרה דווקא בימים בהם נעמי שמר כתבה את השיר שהפך להמנון השני של ישראל. וכך שולי נתן זכתה לקשור את שמה לעולמים ל"ירושלים של זהב".
חיבתה של ללי לרדיו תביא אותה להגיש תוכנית מיוחדת לחג שבועות ב"רדיו חיפה". היא מבטיחה לגלות בתוכנית צדדים חדשים באישיותה של נעמי שמר. מעבר לכך, היא מכינה הפתעה למאזינים בדמות מכתב מחורז שכתבה לה אימה כשהייתה בת שמונה.
את המכתב היא מצאה לאחרונה בין ערימות המכתבים של האם: "לפני כמה ימים, מצאתי מכתב שהיא כתבה לי ב- 64', והתרגשתי מאוד. זה בעצם שיר, שאמא כתבה מהאונייה 'שלום', בה היא הפליגה לצרפת, ואני אקריא אותו בתוכנית. בתוך הסיפור הזה יש טיול בתוך האונייה, איזושהי חוויה שהייתה לה שם, וזה מקסים".
קורה לך הרבה שאת מוצאת כתבים של אמא, שלא ידעת על קיומם?
"אחת לכמה זמן אני מגלה בבית שלה פנינה חדשה. בין אם אלו דברים שהיא כתבה, ובין אם דברים שכתבו לה. רוב החומר אמור לעבור לספרייה הלאומית בירושלים. אנחנו כבר בשלב של מיון, ויש לנו כבר הסכם איתם. לשם נביא מכתבים וכתבי יד, בייחוד מכתבים שכתבו לה, בחלקם מאוד מרגשים".
מה עוד יהיה בתוכנית?
"בחרתי להשמיע שירים חגיגיים לרגל שבועות, לצד שירים שיכולים לבטא את הקשר האישי שלי עם אמא ושירים שמראים גם צדדים פחות מוכרים באישיות שלה".
את יכולה לתת לי דוגמה לשיר כזה?
"השיר 'אקטואליה', מתוך המופע האחרון שהיא כתבה לו, 'אלף שירים ושיר', מבטא את הצד היותר מצחיק של אמא". וללי ממהרת להקריא קטע מאותו שיר:
"יחזקאל בן בוזי יושב לו בג'קוזי
ויורה בעוזי לכל הכיוונים
ואשתו ציפורה יש לה פה כמו ג'ורה
היא רוקדת הורה על הפנים"
וללי שמר מסבירה: "אתה קורא את זה ואתה שואל, זאת נעמי שמר? ואני אומרת כן. זאת נעמי שמר הפרטית שהאנשים הקרובים הכירו, ומתגעגעים אליה באופן כאוב. עם כמה שהדברים האלה מצחיקים, הגעגוע מתעצם. כשאני שומעת את השירים הכי שמחים שלה, אז אני שופכת את כל הדמעות. העירוב הזה של הרגשות מאוד אפיין אותה, ומאוד מאפיין את המשפחה שלנו. אנחנו יודעים גם לצחוק וגם לבכות, ולפעמים זה מתערבב יחד".
ללי מספרת על השיר היחידי מבין השירים שהיא תשמיע בתוכנית, שנעמי לא כתבה: "הוא נקרא 'כל מי שאת', ואחי כתב אותו על אמא אחרי שחלתה. השורה החוזרת בו היא: 'בזמן שמחכים, במקום לבכות אנחנו צוחקים'. אפילו עכשיו הגרון שלי קצת נחנק. אנחנו צחקנו גם בתקופות הכי קשות ולזה אני מתגעגעת".
נעמי שמר כתבה שירים שמחים רבים, אלא שאלה גורמים ללי לבכות הכי הרבה:
"בשירים הכי שמחים אני מייללת נמרצות. השמחה המתפרצת בשורה מהשיר 'שנינו יחד תחת מטריה אחת': 'החיים יפים, כדאי לכם לחיות'. זה הורג אותי. השמחה המתפרצת הזאת ומצב הרוח, שבאותו רגע היא ביטאה. שורת מחץ, שגם מרסקת אותי היא מתוך 'על ראש שמחתי': 'כי השמחה שלי היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי'. זה המהות שלה, זה המהות של הדיבור בינינו, שהיה מאוד יומיומי ומאוד חי. זו המהות של המשפחה שלנו. זו השקפת עולם מקופלת בתוך איזה שלוש שורות".
הייתן חברות?
"לא הייתי קוראת לזה כך. זה קשר מאוד מיוחד, אבל אי-אפשר לקרוא לזה חברות. זה גם לא היה קשר קלאסי של אמא ובת. היינו מאוד קרובות. היו אלמנטים של חברות בקשר, גם איתי וגם עם אריאל. הייתה דאגה של אם לבת ואחר-כך של בת לאם, וחברות זה משהו אחר. נכון שזה דומה, אבל זה משהו אחר. בשנים מוקדמות היינו משפחה של שתיים, אני לא אוהבת לקרוא לזה משפחה חד הורית, כי היה לי אבא עד לפני שלוש שנים. אבל היינו שתיים בעולם, והצמידות הזאת הייתה מאוד טובה, אבל לפעמים גם מאוד קשה".
את מרגישה שיש בך יותר עניין מאז מותה של אמך?
"זה לא בי אישית, אלא בי כאמצעי לדבר עליה, לדעת עליה, לקבל תשובות, שהיא כבר לא יכולה לתת, וזה מופנה גם כלפיי וגם כלפי אחי. בגלל שהוא מוסיקאי ועוסק במה שהיא עסקה, הוא משתדל להציב גבול מאוד ברור. אצלי זה פחות עקרוני".
הנוכחות של נעמי בעיסוק היומיומי שלך מקלה עלייך את הכאב?
"זה נותן תחושה של משמעות. מאפשר לבטא את הגעגועים. לא סתם להתגעגע, אלא שבאמת דברים קורים. זה כמו שהיא כתבה בשיר 'זה כמו להיות ירדן': 'אחריך שיריך מפכים להם'. זאת אומרת אתה, המשורר, מת בסוף, כי זו דרכו של העולם, אבל אחריך שיריך מפכים להם. אז זה שאני רואה את החיות של השירים, זה נותן טעם לפרידה ממנה".
מה את חושבת על הנחלת המורשת של אמך במערכת החינוך?
"אני עבדתי במשרד החינוך עשרים שנה. אני חושבת שנעשים דברים יפים בהיבט של נעמי. ישנם ארבעה בתי ספר על שמה, זו ההנצחה הכי יפה שיכולה להיות. אתה נכנס לבית הספר ורואה ילדים קטנים עם חולצות שעליהן לוגו של נעמי שמר. זה לא סתם שהם קוראים לבית הספר על שמה, הם מלמדים את השירים שלה, עושים מהם תוכניות לימוד ומפתחים את זה לכל מיני כיוונים".
בני הנוער עדיין מתחברים לשירים שלה?
"נכון שהם מתעניינים במוזיקה אחרת, אבל היו לי לא מזמן סדרת מופעים בצוותא, בתל אביב, שכל אחד מהם הוקדש לקבוצה אחרת של שירים מתוך היצירה שלה, והשתתפו שם גם אמנים צעירים. בהזדמנויות האלה אתה רואה שהם מתוודעים לשירים, לאו דווקא כי הם מכירים אותם.
"הם לומדים אותם ומתחברים אליהם, הם מרגשים אותם. אז אני חושבת שדווקא כשהדברים מתיישנים זה כבר לא מיושן. זה קצת כמו יין ישן, זה וינטאג'. זה מקבל ערך מוסף ואני מניחה שחלק מהשירים אולי ישתכחו ויצטרכו להזכיר אותם, וחלק יזכו לחיים יותר ארוכים".
חיים הכט בתכניתו "מה אתם הייתם עושים", מחפש אנשים טובים בעין העדשה, ממש כמו בשירה של שמר. אנחנו ממשיכים לחפש אנשים טובים באמצע הדרך?
"זה שיר שנשמע קליל וחביב, אבל יש בו הרבה מאוד עומק. שכל אחד מאיתנו, כשאנחנו פוגש באיזה משרד ממשלתי קשוח בנאדם אכפתי שמחייך אלינו, אז בדיוק אנחנו נזקקים לביטוי הזה: 'אנשים טובים באמצע הדרך'. כמו צמחי הבר הבודדים, שנמצאים שם, ואיזה טוב שכך, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מוצאים אותם".
כיום מוצאים אותם פחות?
"אני לא חושבת. דיברו על הנוער והשמיצו אותו, עד שיצא לי בנסיבות פחות נחמדות לראות אותם. הבן שלי עבר תאונת דרכים בכיתה י"ב ואני ראיתי את הקשרים ביניהם, את הנאמנות, את החום שלהם. איך הם הקיפו אותו וטיפלו בו בבלתי אמצעיות. גם הבנים שותפים לזה, ולא רק הבנות, כך שמבחינות מסוימות הם גם עולים על הדור הקודם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם