סוף עידן בחיפה: פרידה ממועדון הסיטי הול
אחרי 15 שנה סוגר שלומי מנגר את שערי מועדון ה"סיטי הול" החיפאי, והפעם הוא טוען שזה לתמיד. בראיון גלוי לב הוא מספר על האומנים הידועים שעברו במקום לאורך השנים, על הקולגות והשכנים שעשו את המוות ועל העתיד הלא ברור
כאלה שגדלו במוסד הזה, צעירים שעדיין נמצאים כאן וכאלה שכבר לא, וגם קהל מבוגר יותר שרוב רובו נמצא כבר בתל אביב, אך זוכר ללא ספק את התקופה הקסומה שבה בילה במועדון, או בזה שקדם לו, "העיר השנייה".
כל מוזיקאי או להקה ישראלית שהחשיבו את עצמם, הופיעו ב"סיטי הול" בשלב כזה או אחר: שלום חנוך, רמי פורטיס וברי סחרוף (ביחד ולחוד), ערן צור, עמיר לב, "יוסלס איי די", דניאל סלומון, אביב גפן, אסף אבידן ועוד רבים וטובים. אפילו "רייג' אגיינסט דה מאשין" וניק קייב היו שם. בעשר השנים האחרונות התמודד ה"סיטי הול" עם צווי סגירה שהוצאו באמתלות שונות, תנאים שרוב בעלי המועדונים בארץ לא היו שורדים בהם אפילו חודש.
למרות הכל מה שהוביל את מנגר לסגירה הנוכחית של המועדון, הייתה דווקא אלימות השכנים הגרים בסמוך למקום. אלימות שהגיעה לשיאים חדשים בשבועות האחרונים. במסגרת המשפט שנערך ביום רביעי האחרון, העוסק בכלל בתלונות על רעש סביבתי לאזור, הפתיע מנגר את בית המשפט כולו, ולמרות שכבר העביר את ה"סיטי הול" שיפוץ אקוסטי נרחב ויקר - הודיע במפורש, כי הוא סוגר את המועדון בגלל נושא האלימות הסביבתית. כנס משמיים התברר, שבמקביל ל"סיטי הול" תכנן מנגר להקים מקום קטן בעל אופי אחר לגמרי בעיר התחתית.
תיאמתי פגישה עם מנגר כדי להבין את השתלשלות האירועים. מנגר אמר לי שהוא ממוקם לא רחוק מה"פולה בר" ומחורבות ה"חורבה". אני הולך את העיר התחתית כמעט כולה ברגל, עד שפתאום אני מבחין בו מגיח מאחת הפינות, מדבר בטלפון הנייד- שלא מפסיק לעבוד כבר כמה ימים ברציפות.
כנראה שגם לא בסופי שבוע. עוד לפני שאנחנו מתחילים לדבר, אני כבר מבין שגם במקום החדש מנגר כנראה לא ילקק דבש. זאת בגלל מיקומו הקרוב אל קמפוס הנמל, כשברור שבמידה והעירייה לא תבוא לעזרתו של מנגר - עשוי להיגרם נזק לא רק לסטודנטים במעונות, אלא גם למועדון של מנגר.
כולם מפסידים, אין מנצחים. האזור המדובר עבר לכאורה פיתוח, בעקבות בניית הקמפוס ואירועי "קלבת שבת" שנערכו שבשנה שעבר, אולם כשמנגר ואני מגיעים לשם - נחשפת בפנינו הסביבה המוזנחת, ובכלל זה הצד האחורי של העסקים פונים לכביש. לצד הקירות המתקלפים והטינופת שמסביב, בולטות רצועות הבטון הלבנות והיתומות שנועדו לישיבה, ונבנו לפני פחות משנה לצורך אותה "קלבת שבת".
"זאת זוועה", אומר מנגר, למה לא לקחת את כל הכסף שהוקצה לזה ולשפץ את הבניינים פה? במצב רגיל העסקים פה לא היו צריכים לעשות משהו יפה, כיוון שהם רחוב אחורי בכלל, אין מה לעשות. אבל עכשיו פתאום הפכו אותם ל'פרונט', ותראה איך זה נראה. להם בטח אין כסף להשקיע בשיפוץ חיצוני", הוא מוסיף, ולא בפעם האחרונה
"אני בא לדבר עם מישהו פה, והוא הסכים לחתום איתי רק לשנה, בטענה שהאזור הולך להתפתח והוא לא יודע מה יקרה בעתיד", מספר לי מנגר רגע לפני שנאלץ לענות לעוד טלפון. "אתה הרי מבין שאם יהיה פה מועדון בצמוד למעונות, זה יהרוס לחלוטין את האזור", הוא אומר, ורומז לאיכות השינה של הדיירים העתידיים.
"באמת יכול להיות שאני עושה טעות כשאני פותח פה את המקום החדש, אני מבין את זה עכשיו. לא, הרעיון הזה לא יילך. נראה לי שנהיה חייבים להתקפל מפה מהר", הוא מוסיף ומייד מתנצל שדווקא ביום שבאתי לראות הפרויקט החדש - הוא כנראה עומד להיגמר לפני שעוד התחיל. "העירייה אדישה", הוא מסביר. "היו כאן רצף של ראשי עיר שלא מוכנים להבין את הבעיה, ומספרים לעיר הזאת סיפורים מסנוורים על קמפוס הנמל וחיי לילה. אין סיכוי שהם לא רואים את הצעירים בורחים, ולדעתי בתוך עצמם הם אולי מוחאים כפיים על זה. אני כבר לא מבין איך ראש עירייה רואה את העיר שלו קורסת מערכתית ותרבותית, והוא מתגאה שיש לו את פסטיבל הסרטים, קמפוס הנמל ואת 'קלבת שבת'".
אנחנו מתיישבים בבית קפה סמוך. מנגר מתרוצץ עוד לפני הצהריים ולא הספיק לאכול כלום, כך שהשעה שהקדיש לי הייתה עבורו סוג של מנוחה מסדר היום המטורף.
"אצלי החיים זה קצת יותר מ'אלה החיים'", הוא אומר, ספק בעייפות וספק מייאוש. "זה ממש גובל ברמות טירוף", הוא מוסיף ואז מתחיל לגלגל את הזמן לאחור. ה"דווקא", ה"היי ויי" שהיוותה את הבסיס ל"העיר השנייה", בית הספר לצילום ואמנות, שיותר מאוחר עבד תחת השם "קמרה אובסקורה" חיפה ולבסוף "הסיטי הול". העיניים של מנגר נוצצות כשהוא נזכר בתקופות שעבר.
"היו לי פנטזיות על חיפה. עשיתי כאן דברים וגדלתי פה כילד. אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי לתל אביב, כמו כל צעיר שעובר לעיר הגדולה, למרות שבזמנו לא הייתה נהירה מטורפת כמו היום. פתאום הבנתי שכשהתנתקתי מה'הום טאון' שלי, בעצם נותקו לי השורשים לישראל, והרצון לעבור למדינה הגדולה שמעבר לים גבר בי.
"מכרתי את כל מה שהיה לי, חיסלתי את כל ענייני בתל אביב, את הכסף מהמכירה נתתי למשמרת אצל אבא שלי ז"ל, ונסעתי לארצות הברית. אבל מה, באותה התקופה לא נתנו ויזות, ופתאום מצאתי את עצמי בחיפה בלי כלום, אפילו בלי רעיון לעשות משהו. אפשר להגיד שהגורל הביא לי מציאות, כי בדיוק אז מישהו שכנע אותי לפתוח בחיפה משהו שקשור לנשמה שלי".
הכוונה למוזיקה, כן?
"לא, מה פתאום, בכלל לא הייתי אז בכיוון הזה. כאחד שאוהב צילום פתחתי בית ספר לצילום, שגדל להיות מכללה קטנה ועצמאית לאמנות, שגם קיבלה מן זכיינות מ'קמרה אובסקורה' להשתמש בשם שלה".
המוסד החלוצי של מנגר, שממנו נותר כיום רק שלט גדול, פעל כמעט 18 שנה עד 1998. ההשקעה בו הייתה עצומה, וההתמדה דרשה גם נדידה בין מספר מקומות. בין היתר התמקמות במרכז הכרמל, בבניין שכיום נמצא מתחתיו "קפה גרג". מאחורי הבניין הזה פתח מנגר את ה"ג'אז קפה", פאב קפה מיוחד שנחשב בזמנו לאחד היפים בחיפה.
"אחרי חמש שנים, בגלל שלא יכולתי לחיות רק מהעניין הזה, פתחתי ברחוב ירושלים בהדר מועדון ראשון ומאוד איכותי, 'הדווקא', שבשיא הצלחתו היה מוקד רעש לא קטן, דבר שהוביל גם לסגירתו. כבר אז התחילו הבעיות שלי עם הרעש", הוא ספק צוחק, ספק מגחך.
לאחר סגירת ה"דווקא" הלך מנגר על גדול, וב-1987 פתח על חורבות קולנוע "ארמון", יחד עם שותף, את המותג האלטרנטיבי הראשון של חיפה - "העיר השנייה". הרעש לא היווה אז פקטור כנגד. "עיר לא יכולה להיות מתה. אם רוצים להעיר את העיר עושים רעש, ואם רוצים להרוג אותה - אז בוא נעשה בית קברות וגמרנו. בזמנו היה אפילו איזה מפקד משטרה, שאמר לכל מי שבא בטענות בעניין הרעש: 'מה אתם רוצים? זה רחוב מרכזי בעיר גדולה ופה יהיה רעש, אין מה לעשות', נו מה אני יכול להגיד. בזמנו היה מפקד משטרה חכם, גם זה קורה לפעמים".
בספטמבר 1995 מתה ה"עיר השנייה", כיוון שמסיבות טכניות היה צורך להרוס את הבניין בו ישבה. בהופעת הסגירה של המקום הופיע רמי פורטיס, שבאותה התקופה הוציא את אחד מאלבומי הרוק הישראליים הבולטים של שנות התשעים, וגם הנמכר ביותר- "שוטר פושע והענק הלוחש".
בסיום הערב חולקו לקהל פטישי ענק, וחומות "העיר השנייה" נפלו אחת אחרי השנייה. "היה לו אולם מופעים שלא היה ולא יהיה כדוגמתו בארץ. אפילו ה'סיטי הול' לא היה עבורו תחרות טובה", אומר מנגר ביובש. ה"סיטי הול" נפתח מיידית, ומיטב האומנים התגייסו לטובת הופעת ענק שכונתה "ההלוויה של ה'עיר השנייה'". ה"קמרה" היה בשיא פעילותו, ובדיוק אז החליט מנגר להעביר את המושכות של המקום לאחר, ולהתמקד למעשה בתפעול המקום החדש.
מי שקנה את בית הספר - קנה למעשה את החובות בעירייה, ולפיכך המקום גווע, עד ששלוש שנים אחרי מכירתו מת סופית. אמנם נעשתה פנייה לעירייה בזמנו, אבל הדרישות שהתבקש המקום לעמוד בהם היו בלתי אפשריות. "בית הספר שלי, הקטן בלי הכסף, הפיק אירועי אמנות ברחוב. שלחתי את התלמידים שלי להסתובב ברחוב עם קני ציור ומצלמות, וגם עשינו הפנינג ענק בוואדי סאליב.
אלה דברים שאף גורם ממסדי לא יוזם בכלל, שלא לדבר על זה שהיום אין אף בית ספר לאמנות בחיפה. "ויצ"ו ו'תלתן' הם בתי ספר לעיצוב, שכבודם במקום מונח ואין לי בעיה איתם, אבל המקום היחיד בחיפה שיש בו אמנות הוא הפקולטה לאמנות שבאוניברסיטה על הכרמל. אני אדם עם רעיונות טובים, אני לא מתנשא ואין לי כוונות להביא דברים חריגים. עד היום כל הדברים שהבאתי היו מאוד בריאים, איכותיים ונורא נכונים, וגם ה'סיטי הול' הוא מקום איכותי, שבא מתוך הגדרה. אני בא עם האלטרנטיבה, אפשר לומר שאני אלטרנטיבה מהלכת. הרי למה קראתי למקום 'סיטי הול', לומר שזה בניין העירייה האלטרנטיבי".
האם באיזה מקום אתה רואה עצמך כראש העיר האלטרנטיבי של חיפה?
"אני לא רוצה להיקרא ככה, אבל באיזה מקום כן הייתי. יש מאחוריי 30 שנה של עשייה תרבותית, שלא נעים להגיד - גם העירייה לא עושה".
מעטות היו התקופות השקטות שעברו על מועדון ה"סיטי הול" מאז פתיחתו. מעבר לתלונות השכנים על הרעש - שהפכו למשפט רחב שנים, היו אירועים נוספים. ב-2001 נתפס מחבל שתכנן פיגוע במקום, והידיעה גרמה לחלק מהקהל להדיר את רגליו מהמועדון בגלל חשש מאירוע נוסף.
ב-2005 נסגר המקום, בעקבות צו סגירה שהוציאו מכבי האש, לאחר שלא הותקנו בו מערכות התזה אוטומטיות בעלות מטורפת. מופע התנדבות ענק של מיטב מאמני הארץ הורם מייד לכיסוי עלויות המערכת, אך הכסף שנאסף לא הספיק למטרה זאת, וה"סיטי הול" חזר לחיים רק בעקבות גורם חיצוני שמימן את העלויות. המועדון עצמו עבר לבעלות אחרת, ומנגר תפקד מאז אך ורק כמנהלו. לאחר סיום אותו אירוע, כשהגיע לביתו, הוא הוכה קשות על ידי אלמוני בעזרת מוט ברזל. לא ברור אם מטרת התקיפה הייתה הכסף או לא, אך הסכום שנאסף לא נגנב באותו הלילה.
ואכן האלימות היא זאת שהיוותה את מירב המשקל בנוגע לסגירת שערי ה"הסיטי הול". אלימות קשה שחוו הבליינים, בעיקר מצד האוכלוסייה הערבית הגרה בשכנות למועדון. "כשהמועדון החל לפעול לראשונה, שכונת הדר עדיין הייתה סביבת בילוי באווירה של עיר. ברבות השנים העירייה גרמה לנטישה גדולה מהאזור בעקבות הוצאת המסחר, של הצעירים ולמעשה של רוב היהודים.
מעבר לכך היו משרדים שהתפנו והוסבו למבני מגורים, ולכן פתאום התושבים התקרבו אלינו. מדובר באוכלוסיה שלא בהכרח חושבת מה טוב לעיר, לצעירי העיר, לתרבות, ובכלל מה טוב ליהודים. יחד עם זה תמיד ניסינו לשמור על יחסי שכנות טובה, מכיוון שבסך הכל יש לנו גם שכנים נהדרים שאנחנו בפרגון הדדי איתם. קח למשל את עסקי המזון הסמוכים, שהתפרנסו מהבליינים ונתנו להם יחס נפלא".
אז מה השתנה?
"האלימות בין הסביבה למועדון הייתה תמיד ברמה סבילה של צעירים, שבאים לעשות בלאגן, אבל התגברה מאוד בשנים האחרונות והפכה לעניין שכונתי. אם זה פריצת מכוניות של בליינים בצורה מסיבית מאוד, לצורך נזק ולא תמיד לצורך גניבה. אם זו בחורה שהולכת לבדה וחוטפת סטירה, ילד שבטעות יושב בחצר של שכן, שאני מבין שזאת בעיה, ומקבל מכות רצח. דבר כזה ממש לא מצדיק שמישהו ייצא אליו עם נבוט. מדובר בילד שמגיע לבלות במועדון אחרי טקס בבית ספר, עם חולצה לבנה ומכופתרת, ורגע אחרי חוטף בומבה וכל החולצה שלו קרועה והוא מלא בדם.
אחד הדברים שאני הכי שונא זה לראות דם, ומאסתי בלראות אנשים שסובלים במקום לבלות. ה'סיטי הול' הוא המועדון הכי פחות אלים בארץ. האלימות היא סביבתית ותמיד תהיה ברחוב, בלי קשר אליי, אבל כל זמן שהאלימות המיותרת הזאת איכשהו קשורה אליי - אם אני יכול להתקפל וללכת משם, אני צריך לעשות את זה. הגעתי להחלטה בלילה של יום שלישי, וביום רביעי הלכתי לבית משפט ואמרתי שאני רוצה לסגור".
זה יכול להישמע קל מדי.
"להחלטה הזאת יש משמעות מאוד רגשית וציבורית, ולצערי מקום כמו ה'סיטי הול' לא יקום יותר בחיפה. נכון שאפשר להגיד את זה על כל מקום, אבל מדובר במועדון עם קבלות. לא אני המצאתי את זה. מעבר לזה, גם לסגור מועדון וגם לפתוח אחר זה עניין כספי מהותי, הרי כמה הפסדים אני יכול לספוג? מצד שני כאבה לי יותר המלחמה הזאת ברחוב, ופשוט לא רציתי לראות את זה קורה יותר".
מתי עלה הרעיון למקום החדש?
"העובדים שלי לחצו שניקח עוד מקום, לטובת כיוונים אחרים של מסיבות. אמרתי להם שמהניסיון שיש לי עם חבר'ה צעירים, הרוח הזאת היא מה שנדרש לפתיחת מקום כזה. גיבשתי סביבי קבוצה שהסכימה להיות שותפה לעניין, רק שבפועל פתאום קרה לי הפיצוץ הזה, ומאותו דאנס בר שתוכנן במקור - העניין הורחב. זה בפירוש לא תוכנן להיות הייעוד שלו".
שאגב ייעוד, במהלך השנים נתת במה ללא מעט אומנים מקומיים.
"האמת שהיו המון להקות צעירות שהופיעו פה, אבל לא התפתחו לאחר מכן ולכן גם אף אחד כמעט לא שמע עליהם. אם אתה שואל על חיפאים שהצליחו, אז למשל ערן צור לא גדל אצלי בתקופה של ה'עיר השנייה', אך הוא היה בליין, וגם לא דניאל סלומון, שכמו ערן הופיע אצלי. מה שכן, שתי הלהקות שאפשר לומר שממש גדלו ב'סיטי הול' היו 'יוסלס איי די', שעשו צעדים מאוד חשובים אצלי, ו'עוזי נבון ומכרים', שהבחור הזה בכלל עבד אצלי כבר כשהיה בן 16 או 18, ופתאום קרה לו איזה טוויסט.
"כמובן שפרגנתי לו ולהופעה הגדולה הראשונה שלו הוא קיבל מקום שאין כדוגמתו, מעבר לזה שטיפחתי את הליין של החבר'ה שלו מאפס. נתתי המון במה ואפשרות בלי סוף להופעות עבור להקות צעירות, אבל כמה אני כבר יכול להשקיע מבחינת הטיפוח שלהם? כשה'ביט' נכנס לתמונה ונתן גם חדרי חזרות, אז בכלל לא יכולתי לעמוד בזה".
באיזה מובן השתנו כללי המשחק בעיר בעקבות הכניסה הזאת?
"פתאום נוצר מצב, שלכאורה בגלל מגמתיות של העירייה בתקצוב עירוני ל'ביט', כמעט הכל התנקז לשם במין גל כזה, והמפיקים הגדולים, כמו 'המון ווליום', סגרו שם הופעות בתנאים מוזרים שהיה לי קשה להבין".
דברים כאלה כבר קרו בעבר, לא?
"זה התחיל כבר בתקופה של מועדון ה'פיוז'ן' בחוצות המפרץ, ששינה את הרגלי העבודה. הוא שילם 'גרנטי', ונתן פרסום עד שנפל אחרי משהו כמו שנה. שוקי וייס הביא לשם את 'מינימל קומפקט' באיחוד השני שלהם, במקום אל ה'סיטי הול'. הסאונדמן והתאורן מאותה הפקה הגיעו אליי בהמשך במסגרת מופעים אחרים, ואמרו שלא הבנו מדוע הוא נטש מקום טוב לטובת מקום אחר שבסוף קרס, שזה עוד יותר מכעיס. אישית אני לא מבין עד היום מה קרה, שעבר שם חתול שחור ביני לבינו. לא היו לי ריבים עם אף אחד מעולם, ונניח שגם אם היה משהו - אנשים מבוגרים צריכים לדעת להתגבר על מחלוקות".
יש כל מיני שמועות שרצו בנוגע לכך שפוחדים לבוא אליך, בגלל בעיות הפרסום שיש לכאורה למקום.
"באמת ששמעתי את זה מכמה מקומות, ואני לא מבין מאיפה זה בא בכלל. לדעתי יש כן עניין של אגו, שבגללו אנשים עושים חטאים והורגים את הענף. הרי אני אף פעם לא חיפשתי אגו. אם יש כאלה שיש להם משהו נגדי - אז בבקשה שיבואו אליי, יגידו לי את זה בפנים ונפתור את זה. למה הם הולכים ומספרים את זה לכולם, מלבדי? אף פעם לא היה לי חיכוך עם אחד, אמן או מפיק ולא פגעתי באף אחד.
יכול להיות שהיה איזה מקרה בודד שקהל לא הגיע בגלל חוסר בפרסום, אבל זאת הייתה תקלה והם קיבלו פיצוי. כולנו יצאנו מחויכים, וכולנו הפסדנו כסף. אם היה איזה מופע שלא יצא לפועל בגלל עלות כספית גבוהה - לא קרה כלום אם הדברים לא נסגרו. אחרי הכל זה היה במסגרת עסקים. מכאן ועד לחיכוך, הדרך ארוכה.
נכון שיש זמרים שדורשים במהותם אינטימיות מסוימת, כמו עמיר לב שאם אני מצלצל לו עכשיו הוא בא להופיע, או במה מסוג שונה, כמו במקרה של אביתר בנאי. אני מבין שמבחינת הגודל ה'סיטי הול' זה בעייתי, אבל לקחת את ברי (סחרוף, ח"ל) להופיע ב'ביט' זה פשע מבחינתי. זה לא טוב לכלום והקהל בעצמו סובל. כבר אחרי העניין של ה'פיוז'ן' נשארתי עם מפיקים תאבי בצע, שהבינו שאפשר לקחת יותר עבור הופעות. עוד שמועה ששמעתי הייתה בקשר לזה שהמטרה שלהם בלהעלות את ה'ביט', הייתה כדי להוריד את ה'סיטי הול', מבחינת התנאים שדרשתי. אתה יודע מה? חלק מההחלטה של להיפטר מה'סיטי הול', הייתה באיזה מקום גם בגלל המפיקים האלה ששיחקו כאן משחק מאוד צבוע".
לקראת סוף השיחה אנחנו חוזרים לאזור, בו עתיד לעמוד בקיץ המקום החדש. "זה הולך להיות מקום יפה", הוא אומר לי ברצינות של הרצל, ואי אפשר להתפעל ממנו. "זה בגודל של אולם ה'סיטי הול' בלי הבמה, וברור לי שהצעירים יגיעו לכאן, אין ספק בכלל. יש לנו עוד חודש להיות ב'סיטי הול', ובכל מקרה באמצע יוני לא אוכל לעבוד, מכיוון שאני רוצה לפתוח פה כמה שיותר מהר בגלל הקיץ".
עברת כל כך הרבה דברים לא נעימים, מאיפה המוטיבציה לפתוח עוד מקום?
"בשנים האחרונות קרו כל כך הרבה דברים בחיפה. אני רואה את הדברים עוברים ולא נשארים, והפעם גם ה'סיטי הול' הולך. אם אני הולך לגמרי ולא פותח מקום חדש, אני חושש שייפער פה פצע שייקח את העיר הזאת כמה שנים אחורה. אני לא האדם היחיד שעושה הפקות בעיר, אבל לדעתי יש לי זכות לא מבוטלת על חלק מהקיום האלטרנטיבי של חיפה, שייפגע אם אני אעזוב לגמרי. כבר עכשיו ישנה עצומה באינטרנט שקוראת לא לסגור את ה'סיטי הול'".
למה המטרה הזאת כל כך חשובה לך?
"משפט המפתח שלי כרגע, הוא להפסיק להתעסק בבניין ולהמשיך להתעסק בתכולה, ולמעשה עם משחק מילים ליצור תוחלת - שזה החומר האנושי. אני אדם שמאוד מחובר לשטח, לא איזה מנהל מקום שנמצא בבית כשהמקום שלו פועל. המשפחה שלי היא הדבר החשוב לי ביותר בעולם, אבל עבורי הקהל שלי לא פחות חשוב ממנו".
לטובת מדור התרבות של זמן חיפה, יצא לי לראיין לא פעם ולא פעמיים אמנים לקראת הופעתם בסיטי הול. תמיד כשנשאלו על ההיכרות עם שלומי מנגר, היו להם רק דברים טובים לומר. הדס קליינמן, הצ'לנית של אסף אבידן ו"המוג'וס", שנמצאים נכון לרגע כתיבת שורות אלה בסיבוב הופעות בסין, אמרה כי בפעם הראשונה שהיא הגיעה עם חבריי ה"מוג'וס" אל ה"הסיטי הול", הם ישבו איתו לשיחה של שעה וחצי, על אומנות ועל בכלל.
היו גם כאלה שעבדו עם מנגר עשרות שנים, כמו אבי ניסים וליאור פרלמוטר מ"אסטרל פרוג'קשן", שסיפרו על חברות עמוקה שקשרו עם האיש. לטובת הכתבה הנוכחית פנינו לכמה מהמוזיקאים המובילים בארץ כיום, חלקם תושבי האזור, שהופיעו בעברם במועדון של מנגר, אל תחפשו פה מילים רעות.
ישי ברגר ("יוסלס איי די"): "אנחנו זה ממש סיפור בפני עצמו, מכיוון שחוץ מיותם כולנו עבדנו אצל שלומי ב'סיטי הול'. עבדתי שם כמעט מהשנייה שהוא נפתח, ולצערי זה נפל על הערב שבו רבין נרצח. תמיד חלמנו להופיע שם ותהינו האם אי פעם ננגן שם, זאת מתוך ידיעה שכזה יקרה - זה יהיה גדול מבחינתנו. כשזה קרה, זה היה מדהים. אפשר להגיד שהיינו נשואים לו ברמה, שאם כבר להופיע הופעה בחיפה - אז רק ב'סיטי הול'. אני בטוח ששלומי יעשה את המקסימום עבור מי שרוצה את הדברים האלה בחיפה".
זיכרון בולט: "לפני כמה שנים הבאנו את להקת "NOFX" להופיע איתנו, ובנוסף להכל גם קיבלנו את הבאק סטייג' למטה. זה היה מבחינתנו הישג משמעותי, כאילו המקום עצמו נערך כולו לכבודנו. ההופעה הזאת זכורה לי גם בגלל שהזמר שלהם, שניגן על בס, שבר אותה על הגיטריסט שלו. משהו ממש קיצוני שגם מופיע עד היום ב'יו טיוב'. זה היה רגע ממש היסטורי שאין כדוגמתו. אגב, הם המשיכו לנגן עם בס שלנו".
עמיר לב: "כל מי שהופיע אצל שלומי, יצר קשר אישי איתו. הוא בן אדם נדיר, מקסים, אוהב אומנות, עדין וסובלני תמיד ואין בו כל רע. איך שהוא מנהל את ה'סיטי הול', זה עבורי החלום האוטופי של איך צריכים להראות מקומות שעושים מוזיקה. אתה חושב איזה כיף להופיע באירופה, אבל האמת שתמיד חלמתי שניהול כמו זה של שלומי יהיה גם שם".
זיכרון בולט: "אירוע בלתי נשכח היה הניסיון שעשינו לגבי הופעות בצהרים, שהגיע אליו קהל כמו כמות האנשים בלהקה שלי. שלומי היה פשוט מקסים, אמר שהוא הולך ליהנות בהופעה הזאת ופשוט התיישב לראות אותה. הוא ראה אותי מופיע מול מקום כמעט ריק, והיה מבסוט לגמרי מאיך שהופעתי".
דניאל סלומון: "כנער שהתבגר בחיפה, ה'סיטי הול' היה עבורי בעצם אבן תרבותית חשובה, ולו רק בגלל שהוא הביא לחיפה את ההופעות ואת המוזיקאים החשובים ביותר בארץ. ה'סיטי הול' הוא סוג של מועדון רוק הופעות ראשון מסוגו בחיפה, ובלעדיו לא הייתה לי ולאנשים אחרים שהכרתי, את היכולת לראות הופעות של ברי, פורטיס, ערן צור ובשלב מאוחר יותר גם של אביב. מדובר באדם בעל חזון, שרחוק מההגדרה של 'בעל עסק'. בעולם סביר לא היו נותנים ל'סיטי הול' להיסגר בגלל הדברים שהתרחשו מסביבו".
זיכרון בולט: "הזיכרון שלי כאחד שהופיע ב'סיטי הול', הוא דווקא יוצא דופן - פריצה שעשיתי לאחת המסיבות שנערכו במועדון. באתי לעשות כמה שירים רומנטיים בליווי פסנתר בלבד, מסוג הדברים האמיצים ששלומי היה עושה מתוך ידיעה שזה יעבוד. וזה אכן עבד. בדיוק בגלל הדברים האלה חשוב היה לשמור על מסגרת ה'סיטי הול'".
ערן צור: "ההופעה השנייה של 'כרמלה גרוס ואגנר' התקיימה אצל שלומי ב'עיר השנייה'. כל אותה תקופה הופענו אצלו פעם בחודש, ובצורה מוצלחת למדי. בכלל כל אלבום שהוצאתי, הופעת הבכורה בחיפה הייתה אצל שלומי.
"עם האלבום הנוכחי זה לא קרה, גם בגלל שה'סיטי הול' בעצמו נמצא בשינוי כיוון, אבל אני מקווה שהדבר הזה יסתייע בקרוב. מבחינתי שלומי הוא אחד האנשים הכי חשובים לסצנה בחיפה, ובכלל חשוב לעולם הרוק. כיום יש כמובן מקומות אחרים, אבל שלומי הוא מייסד של כל הסיפור, ומכאן חשיבותו".
רמי פורטיס: "הכרתי את שלומי כשהופעתי ב'עיר השנייה'. ההופעה הראשונה שלנו מחוץ לתל אביב הייתה שם, ומבחינתי נתקע לי בראש שלהופיע בחיפה זה היה רק שם. לעשות את זה 15 שנה זה הישג. זה להגיד שהייתה חיה כזאת החזיקה כל כך הרבה שנים, ועבדה כל הזמן. לצערי בשנים האחרונות זה כבר לא היה כמו פעם ודברים השתנו, גם בגלל שלא קל להחזיק אולמות כאלה, בטח שלא בחיפה.
"היו גם מקרים לא נעימים של תקיפות מחוץ למקום, וזה התחיל ממש להרגיש לא נעים גם מבחינתנו, שיש אווירה לא נעימה ברחוב. שלומי הוא חבר ותמיד היה על הכיפאק. אם הוא ירים מקום מדליק, בטח שאבוא להופיע שם. זה היה כיף גדול להופיע אצלו ואם כבר, אז אפשר להתנחם בעובדה שהיה בארץ מקום כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם