חומת מגן: מלחמתה של הנכה במשרד השיכון

תושבת אשקלון, נכה מלידה ואם חד-הורית לשני ילדים, מתגוררת בדירה קטנטנה של משרד השיכון. כעת היא יוצאת למאבק על מנת לקבל דירה אחרת: "איך נכה עם כיסא גלגלים ועוד שני ילדים בוגרים אמורה להסתדר בחדר אחד קטן?"

ירדן מצליח | 26/5/2010 7:03

במציאות נורמלית, אישה נכה מלידה שהצליחה להתגבר על נתוניה הפיזיים הקשים ולגדל בעצמה שני ילדים, הייתה נחשבת לגיבורה. אבל כנראה שאנחנו חיים במציאות מדומה. אורלי (שם בדוי), חולת סי.פי שיתוק מוחין מאשקלון, המתניידת על כיסא גלגלים, מצאה את עצמה יחד עם שני ילדיה בדירה קטנה ומעופשת, לאחר שהבנק עיקל את ביתה.

אורלי צילום: ירדן מצליח

חיים קשים עברו על אורלי. שום דבר לא הלך לה חלק. בשל נכותה היא מתקיימת מקצבה זעומה שהיא מקבלת מהמדינה. אך אף פעם לא חשבה שיבוא היום שבו המדינה לא תתחשב במוגבלות הפיזית שלה, ובאטימות אין קץ תשלח אותה ואת ילדיה אל הרחוב, ואחר כך לדירה קטנה, צפופה ומעופשת.

אורלי החליטה שיותר היא לא מוכנה להסתפק במועט. היא מתכוונת לנצל את מלוא הזכויות שמגיעות לה בתור נכה, על מנת להבטיח לשני הילדים שלה, בשנות העשרה לחייהם, שיוכלו לגור ולהתקיים בכבוד. "בושה למדינת ישראל שמתנהגים לבני אדם ככה", היא אומרת השבוע בדמעות.

"אני נתתי כל שביכולתי למדינה הזאת. למרות הנכות שלי, לא ויתרתי על שירות צבאי. הערצתי את המדינה ומוסדותיה ועשיתי הכל כדי לא להיות עליהם לעול. אבל גיליתי שביום שכן הייתי צריכה אותם, פשוט זרקו אותי לכלבים".

לא היה לאן לפנות

אורלי, היום בת 40, חולה בשיתוק מוחין מיום היוולדה. למרות זאת, בגיל 18, כאמור, התגייסה לצה"ל ושירתה שירות מלא. בגיל 22 היא התחתנה וילדה שני ילדים. זאת הייתה התקופה הוורודה ביותר בחייה, שבה היא חשה כי למרות נתוני הפתיחה שלה, היא הצליחה להתגבר על המכשולים ולחיות כאדם נורמלי.

הרגע שבו החל המהפך היה כמה שנים מאוחר יותר, כיוון שאורלי לא יכולה לעבוד, הכנסות המשפחה הלכו והידלדלו. בשלב מסוים, בשנת 2004, הם לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתה. אז הגיעו דפיקות הדלת של המוציאים לפועל. "אני זוכרת את היום הזה בבירור", היא מתארת.

"העובדים של ההוצאה לפועל באו עם טפסים שאומרים שלא עמדתי בתשלומים. הם אמרו שיש לי ברירה: או לשלם עכשיו, ברגע זה את, החוב, או פשוט לצאת מהבית. מובן שלא הייתה לי אפשרות לשלם להם את החוב, בטח לא כאן ומיד, ונוצר מצב הזוי: בתוך כמה שעות

מצאתי את עצמי ברחוב, עם שני ילדים קטנים. והכי גרוע שגם לא היה לי לאן לפנות".

בעלה של אורלי לא הצליח לעמוד במצב ועזב אותה ואת הילדים. הוא המשיך להעביר את דמי המזונות מדי חודש, אך אלה הספיקו רק לחלק קטן מההוצאות של אורלי וילדיה. בצר לה, אורלי החליטה לבקש את חסדיהם של מכריה. היא פנתה לאחד השכנים שלה, שהסכים לשכן את האישה הנכה וילדיה בביתו באופן זמני. "במשך שנה גרנו אצלו", היא אומרת.

"אמנם גרנו שם בחדר אחד שלושתנו, אבל לפחות הייתה לנו קורת גג מעל לראש, וזה הספיק. אבל לא יכולתי להישאר שם לנצח. אחרי שעזבתי את הבית של השכן, התחלתי לחפש בכל כמה חודשים מקום חדש לגור. פעם דודה עזרה, פעם בן דוד אחר. ככה נדדתי ממקום למקום, עד שלפני שלוש שנים סוף-סוף החזירו לי את קצבת הנכות שהייתה לי. קיבלתי גם סיוע בשכר דירה, ובזכותו הצלחתי להשכיר דירה משלי".

כאשר אני שואלת את אורלי היכן המשפחה שלה הייתה בכל העת ההיא, היא נשברת ופורצת בבכי. "אני לא רוצה לדבר על זה", היא מבקשת, אך בהמשך נרגעת ומספרת על הורים אכזריים, שלא היו מוכנים להושיט לה יד ברגעים הקשים. "התחננתי בפניהם שייקחו רק את הילדים, לפחות שייתנו להם קורת גג. אמרתי להם שאני אישן ברחוב תחת כיפת השמיים, לא אכפת לי.

"העיקר שהרווחה לא תיקח לי אותם. הייתי כל כך מיואשת שפניתי לאח של אבא שלי, שידבר איתו, שיבקש שיקבלו אותי הביתה. הוא היה מזועזע. הוא והאחים שלי הגיעו לאבא שלי ונשבעו לו שאם הוא לא עוזר לי, הם לא ידברו איתו יותר. אבל הוא קר כמו קרח, לא מזיל אפילו דמעה, לא היה מוכן לשמוע על זה והשאיר אותי ברחוב".

למה ההורים שלך התנכרו לך? בגלל המחלה?
"אף פעם לא הבנתי את ההתאכזרות שלהם כלפיי. מה כבר עשיתי? לא הייתי זונה, נרקומנית או פרזיטית שלא עושה כלום. הרי התגברתי על כל המכשולים בחיים שלי. למרות הנכות שלי, עשיתי הכל כדי לחיות כאדם נורמלי. אז לא עמדתי בתשלומים ולקחו לי את הבית – האם זו סיבה להחרים אותי? עד היום הדודים והדודות שלי לא מבינים איך אני מסוגלת להיות עם ההורים שלי בקשר אחרי שהתנהגו אליי בצורה כזאת. אני מסבירה שאני לא אסלח להם בחיים, אבל אני בכל זאת מכבדת אותם".

גרה בתנאים של כלב

כאמור, לאחר שקיבלה בחזרה את קצבת הנכות שלה, הצליחה אורלי לשכור דירה. בשלב הזה היא החליטה לפנות במקביל לעזרה משירותי הרווחה בעיר, אך לטענתה נתקלה באטימות גם מצדם. "העובד הסוציאלי אמר לי שאין לו זמן ושהוא לא חייב לי כלום", היא מספרת, "לא יכולתי לשמוע את התשובות האלה. מה זאת אומרת לא חייב?".

ניסית לפנות לגורמים יותר בכירים בעירייה?
"ניסיתי, אבל זה ממש לא עזר. גם ביום שפינו אותי מהבית, לקחתי איתי את שני הילדים ועם המזוודות פשוט באתי למשרד העירייה. בהתחלה בכלל לא רצו לתת לי להיכנס. רק לאחר תחנונים רבים, עשו איתי חסד ונתנו לי לעלות למשרדו של אבי וקנין, שאז היה סגן ראש העיר.

"חשבתי שבגלל שהוא נכה על כיסא גלגלים כמוני, הוא יפעל מהרגש. אבל אני בחיים לא אשכח את המבט הקר בעיניים שלו כשהוא אמר 'אני לא יכול לעשות כלום'. אף אחד בעיר הזאת לא נקף אצבע בשבילי, אבל ככה זה. מי אני בכלל בעיניהם? סתם עוד תושבת".

עיריית אשקלון צילום: דייב בוימוביץ'

למרות המשברים, אורלי לא התייאשה והמשיכה באיסוף הטפסים הדרושים לקבלת דיור מחברת עמיגור. לפני כחודשיים, היא סוף-סוף קיבלה תשובה חיובית: היא זכאית לדירה. אך עד מהרה השמחה שלה התפוגגה, לאחר שגילתה שהדירה שהקצו לה היא בגודל של עד 53 מ"ר: דירה שהיא הכלאה בין חדר וחצי לשני חדרים.

"שמישהו יסביר לי איך שלושה אנשים מבוגרים אמורים לחיות בדירת 53 מ"ר, כשבתוכה נכנס גם חדר שינה, מטבח, שירותים ומקלחת וסלון. ויתרה מכך, שאני נכה שאמורה להתנייד עם כסא גלגלים? הכסא בקושי מצליח לנוע בין כתלי הבית מרוב שהוא קטן. זה לא בית, זה קבר".

בימים אלה מחדשת אורלי את המאבק שלה, ומצפה לקבל דיור הוגן ומתאים למשפחה בת שלוש נפשות. על פי טענתה, במשרד השיכון מנסים לדחוק אותה לפינה כדי שתוותר על מאבקה. כך, למשל, נשללה ממנה קצבת הסיוע לדירה, בלי שהבינה מדוע. אבל היא נחושה מתמיד.

"אני יודעת שאני זכאית לדירה גדולה יותר, הם פשוט מנסים לדחוף את הדירות האלה לכל אחד. שלא יהיו לך אי הבנות, אם היה מדובר רק בי, לא הייתה לי בעיה. הייתי מוכנה לסבול ולחיות בתנאים כאלה. אבל בגלל הילדים, אני לא מוכנה להתפשר. מה זה לישון כולם ביחד? הם לא ילדים קטנים. כלב גר בתנאים טובים יותר".

מה היית רוצה להשיג דרך הכתבה הזאת?
"הייתי רוצה לבקש מראש העיר ומשר השיכון שיתנו לי דירה עם תנאי מחייה מינימליים. אני לא מבקשת פנטהאוז ורכב פאר, רק תנאי מחייה. אני לא חושבת שנכה צריכה לחיות בדירה צפופה, שהיא לא מסוגלת לזוז בה".

אחרי שש שנים של מאבקים, עוד נשארו לך כוחות?
"אני לא חושבת שכבר יש לי כוח, אבל אני אומרת לעצמי שאין לי מה להפסיד. אני מנסה. אני מאמינה בבורא עולם, והכי חשוב זה הילדים – הם אלה שמחזיקים אותי. אני אהפוך עולמות בשבילם".

העירייה: נמשיך לסייע

ממשרד הבינוי והשיכון נמסר: מדובר במשפחה חד הורית הכוללת אם ושני ילדים. בהיותה נכה המרותקת לכיסא גלגלים אושרה לקבלת דירה בשיכון ציבורי. הוצעו למבקשת שתי הצעות להן סירבה.

בהתחשב בכך כי ועדה רפואית מיום 7.4.2010 קבע כי יש הכרח במגורים בקומת קרקע הסירוב לא נלקח בחשבון ולא פגע בזכותה לקבל הצעות לדירות נוספות. נכון להיום פנתה בבקשה לקבל דירת שלושה חדרים בקשה זו נמצאת לפני טיפול בוועדה.

באשר לשכר הדירה: הגברת מימשה סיוע זה עד מרץ 2010 לפי 1,250 שקלים כמקובל לזכאים הממתינים לדירה. מבקשת הסיוע הייתה מודעת לכך כי הטיפול בבקשתה לדירה גדולה יותר יעכב זמנית את המשך הסיוע בשכר הדירה. הרכזת במחוז משוחחת עם הפונה באופן קבוע. ברגע שהתיק יוחזר מהוועדה תאושר להמשך שכר דירה רטרואקטיבית עבור החודשים אפריל ומאי 2010.

מעיריית אשקלון נמסר: התושבת מוכרת ומטופלת באגף הרווחה מזה שנים רבות, מתגוררת בשכירות פרטית בסיוע של משרד השיכון. בעבר נעשו ביקורי בית והיא נעזרה באגף הרווחה במתן ציוד וריהוט ביתי, וכן קיבלה עזרה ביתית. העובדים הסוציאליים מתייחסים בהבנה, ברגישות ובמקצועיות רבה לכל הפונים אליהם וכמובן לגברת המדוברת. נקבעה לה פגישה אצל מנהלת המחלקה אך היא לא הגיעה אליהם. נמשיך לטפל בגברת בהתאם לצרכיה".