"חציית קו בין המותר והאסור": אלו הראיות שבדו חוקרי משטרת נתניה
הכובע הלא צהוב. היומן שלא נבדק. האליבי שלא נחקר. ההודאה שלא הייתה. הדנ"א הלא נכון - כמה דוגמאות לראיות שבדו חוקרי משטרת נתניה
זירת האונס. "כתום מאוד דומה לצהוב" צילום: אלי דסה
הזיהוי: פעם אחר פעם הגיעו שוטרי משטרת נתניה לבתי המשפט והעידו בפני השופטים השונים כי הילדה ש' ראתה את רגב שוובר במכולת וזיהתה אותו כמי שניסה לאנוס אותה. השופטת, שקראה את כל עדויות הילדה ואביה, לא מצאה שום רמז לזיהוי הזה. הילדה, קבעה, פרצה בבכי ועזבה את המקום עוד בטרם היה סיפק בידה לראות את שוובר.
למשטרה, כאמור, זה לא הפריע לכתוב בבקשה להארכת מעצרו כי "הקטינה הנפגעת זיהתה את החשוד", וכי הוא "זוהה על ידי הילדה בסופרמרקט".
הממצאים בדירה: הילדה העידה שהאנס חבש "כובע קסקט צהוב ומשקפי שמש". בהמשך העיד אביה שהיא סיפרה לו "שהיו לו כפפות" ושהמשקפיים שלו היו "עגולים". בחיפוש בביתו של שוובר נמצאו שלושה זוגות משקפיים בצבעים שונים, שני זוגות כפפות, כובע ירוק וכובע חום סגול. אף אחד מכל אלה לא תאם את התיאור של הילדה: הכובע לא היה צהוב. המשקפיים לא היו עגולים.
על רס"ל אפי דסטה זה לא עשה רושם. הוא הגיע לבית המשפט ודיווח כי נמצאו בדירתו של שוובר "כובעי גרב שמתאימים לתלונה". שוטר נוסף, פואד מועדי, כתב כי "בחיפוש בביתו נתפסו משקפי שמש וכובע מצחייה העונים לתיאור".
מועדי הסביר לשופטת גנות בשיא הרצינות שהכובע שמצא היה בכלל כתום וכתום הרי דומה מאוד לצהוב. השוטר שאול סוויד טען מצדו כי כשמביטים בכובע ירוק תחת פלורסנט צהוב בלילה, הוא יכול להיראות גם צהוב.
היומן: שוובר, שהתקשה להיזכר מה עשה בלילה הספציפי שבו אירע האונס, הציע שהחוקרים יבדקו את היומן המצוי בביתו. החוקרים לא חשבו שיש טעם בכך. אילו היו עושים זאת היו מגלים שהוא רשם לעצמו שבליל האונס הוא צריך לסדר את חובו של אביו בפנסיון שבו שהה.
אמו העידה בבית המשפט כיצד התחננה בפני השוטרים שיבדקו את היומן אולם הם לעגו לה. מאוחר יותר אישר בעל הפנסיון שבשעת האונס היה שוובר אצלו.
"התעלמות המשטרה מראיות שעשויות היו לזכות את החשוד אינה מקרית והיא עולה בקנה אחד עם בידוי חלקי של הראיות", כתבה השופטת. "עניין היומן הנו אקוטי ביותר משום שבין דפיו הסתתר האליבי של התובע".
נזיפה לפרקליטות
הטלפון: המשטרה התעלמה מפלטי שיחות הטלפון של שוובר שהיו בידה ונמנעה מלבקש את פלטי הטלפון הסלולרי שלו ואת האיכון שלו, שיכול ללמד היכן היה ברגע הקריטי. אחרי כמעט שלושה חודשים במעצר, כשנבדק סוף סוף האיכון, התברר ששוובר ומכשיר הטלפון לא היו כלל באזור האונס בשעה שהתבצע.
בבית המשפט הסביר ראש צוות החקירה שהאיכון לא נבדק מכיוון שלא אושר תקציב לכך. מאוחר יותר הודה שכלל לא ביקש לבצע את האיכון.
השופטת
נזפה גם בפרקליטות, שנציגתה, עו"ד מירב נוסבאום, לא הבינה מדוע צריך לבצע את האיכון. "לא נותר לי אלא לתהות הכיצד משפטני הפרקליטות לא הבחינו באפס הראייתי בתיק הזה והכיצד התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום. הכיצד זה לא סבר איש מעורכי הדין בפרקליטות שיש לבדוק את יומנו של התובע? הכיצד לא סברו המשפטנים כי יש לבדוק את פלטי הטלפון?".
הדנ"א: בניסיון להוציא משוובר הודאה בכל מחיר, הציגה לו המשטרה, באישור הפרקליטות, בדיקה כוזבת של דנ"א שממנה עולה כביכול כי הוא האנס. שוובר, בתגובה, פרץ בבכי והתמיד בהכחשתו. מדובר, קבעה השופטת, "בחציית הקו בין מותר לאסור".
המדובב: שוטר בשם ג'ורנו שהושתל בתאו של שוובר, כתב זיכרון דברים שהוגש לשופטת ואשר ממנו עלה כי שוובר אמר לו כי הוא חשב להודות "אבל אמא שלי לא רצתה שאני אודה". בתמליל ההקלטה של השיחה, שנבדק בהמשך, לא נמצא שום זכר למשפט דומה לזה.
המשיכה לילדים: השוטר ירון וסקר כתב זיכרון דברים, בו ציין כי האזין לשיחה של המדובב עם שוובר ושמע את שוובר אומר שהוא "נמשך לילדים". בדיקה של הקלטת השיחה העלתה כי גם הביטוי הזה לא נאמר בשום מקום.
ילדה נוספת: כשהתיק החל לקרוס ניסו החוקרים להחזיק אותו בחיים בכל מחיר. החוקר שאול סוויד ביקר אצל תושבת נתניה, ששוובר נהג מפעם לפעם לשמור על בתה הקטנה. אחרי הפגישה עם האם דיווח החוקר במזכר כי הילדה הקטנה סיפרה לאם כי שוובר "הראה לה את הבולבול".
העובדות היו מעט שונות. האם סיפרה שהילדה דפדפה באלבום התמונות המשפחתי של שוובר וראתה שם תמונה שלו בעירום כשהיה תינוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם