ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

הוא זכאי: רגב שוובר הביס את משטרת נתניה וקיבל פיצוי של מיליונים

לאחר שהוכיח כי חוקרי משטרת נתניה שיקרו לבית המשפט, בדו ראיות והתעללו בו בניסיון להפלילו באונס ילדה, נפסקו לזכות רגב שוובר פיצויים בסך שני מיליון ש' על מסכת ההתעללויות שעבר. "אתה מבין מה זה להסתכל לכל השוטרים האלה בעיניים כשאני התובע והם הנאשמים?"

> מסמך: פירוט העינויים שעבר רגב שוובר במעצר
> אלו הראיות שבדו חוקרי משטרת נתניה

כמעט שבוע אחרי פסק הדין שקבע שמדינת ישראל תפצה אותו בכמעט שני מיליון שקלים על העוול שגרמה לו, נפגשתי עם רגב שוובר, 37, בדירתו. שוובר, שקיצר את יום העבודה לצורך הראיון, ניצל את הזמן שהתפנה לו כדי לעבור בפעם הראשונה על החלטת בית המשפט בעניינו.

שבוע שלם ישב המסמך הזה על שולחנו, קרובים טלפנו לברך, התקשורת ציטטה ממנו בהרחבה, ורק שוובר עצמו דחה שוב ושוב את הקריאה בו. "יכול להיות שלא הרגשתי מספיק מוכן לזה", ניסה להסביר.

"הקתרזיס שלי היה עצם המשפט. זה שעמדתי שם, באולם, מול כל המערכת הזו שהכאיבה לי, שהתעמרה בי, שאמרה שאין לי סיכוי, שניסתה לשכנע אותי שאני האנס - זה כאילו הספיק לי. אתה מבין מה זה להסתכל לכל השוטרים האלה בעיניים כשאני התובע, אני המאשים, והם הנאשמים?".

כמה ימים קודם לכן, באמצע יום העבודה, טילפן אליו עו"ד איתן ענבר. "רגב, זכינו בתביעה", בישר לו בהתרגשות. שוובר, שלא העריך שפסק הדין יינתן מהר כל כך, התקשה לעכל. "המשכתי לעבוד, ניסיתי להבין בראש מה עושים עם זה. אנשים מדברים איתי על הכסף. אני אומר להם 'עזבו את הכסף'. מה שחשוב לי זה שהשופטת מאמינה לכל מה שאמרתי. שאנשים יתחילו להבין מה עברתי.

"הרבה אנשים אומרים לי, אתה גיבור איך שעברת את הדברים האלה. אני לא גיבור. לא יכולתי להודות במה שלא עשיתי. גיסתי אמרה השבוע שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי באמת

מחייך".

שוובר מתגורר לבדו בדירה בקומה שלישית במרכז נתניה. בדירה הזו נולד וגדל. בחזית הבניין, על המרפסת שלו, תלוי ברישול דגל ישראל. באחוריו, הגינה שבה בוצע האונס ששוובר הואשם בביצועו.

הוא בחור תמים, צנוע, נטול פוזות, מתון בדיבורו. כשהוא מעיד על עצמו שהיה "החנון של הכיתה", לא קשה להאמין לו. זו לא הפעם הראשונה שאני יושב איתו. בפעם הקודמת זה היה לפני כמעט שלוש שנים, ערב פרסום כתבת תחקיר גדולה על כל מחדליה ושקריה של המשטרה בפרשה - אלה שאפשרו לבתי המשפט להחזיק אותו עצור 88 יום על לא עוול בכפו.

אם לוקחים בחשבון את החוויות הקשות שעבר, שוובר הוא איש מפויס באופן שקשה להסביר. "אני לא רוצה לנקום ולהעניש", הוא אומר, "אני רוצה שילמדו מזה".

כאב אחד גדול יש לו, על אביו שנאבק במחלה קשה כשהיה עצור, "ולא נמצא היום בחיים כדי לראות איך זה נגמר".

הכל התחיל בליל 18 באפריל 1999. ש' בת העשר עשתה את דרכה הביתה, כשצעיר חבוש בכובע קסקט ומשקפי שמש אחז בה לפתע, כיסה את פיה בידו ומשך אותה לחצר פנימית של בית דירות. שם, על הדשא, התעלל בה במשך למעלה משעה כשהוא מבצע בה שורה של מעשי סדום ומעשים מגונים.

ש' סיפרה עוד באותו לילה לחוקרת ילדים כיצד בכתה והתחננה על נפשה וכיצד הכריח אותה האנס להפסיק ואיים עליה שיחסום את פיה. כשסיים לבצע את זממו משך אותה לעבר ברז מים סמוך, השקה אותה, הוביל אותה כשעיניה עצומות אל הרחוב, שם הורה לה לספור עד 20 לפני שתפקח את עיניה. ש' רצה הביתה ממררת בבכי. האנס נעלם.

שלושה חודשים הסתובבה משטרת נתניה סביב הזנב של עצמה ולא מצאה רמז שיסייע לה לפענח את התעלומה. עד לאותו יום שישי שבו עבר אביה של ש' ברחוב שבו התגורר שוובר וראה אותו נכנס לחנות המכולת השכונתית.

האב, שבתו סיפרה שוב ושוב כיצד נראה התוקף, היה משוכנע ששוובר עונה על התיאור. הוא מיהר להזעיק את הילדה למקום אלא שהיא נכנסה להיסטריה, פרצה בבכי עוד בטרם הספיקה לזהות את שוובר, וביקשה לחזור הביתה. כששוובר יצא מהמכולת עמוס בשקיות החל האב לעקוב אחריו.

"בשביל הכניסה לבניין ראיתי שמישהו הולך אחריי", משחזר שוובר. "לא התרגשתי. זה שביל שהולכים בו הרבה אנשים. הוא ראה אותי עוצר ליד התיבות דואר ואז הוא שאל אותי איך קוראים לי או משהו כזה. חשבתי שאולי אנחנו מכירים מהמילואים".

שוובר השיב בנימוס, נפרד מהאב ועלה הביתה להכין ארוחת צהריים. האב מיהר בינתיים לטלפן למשטרה. "פתאום דפיקות בדלת. שני שוטרים", מספר שוובר. "אבא שלי, שנפטר בינתיים, היה חולה והתגורר לא רחוק וברגע הראשון כשראיתי את השוטרים נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. לא חשבתי שזה משהו שקשור בי ובטח לא משהו נורא כזה".

שוובר נלקח לחקירה במשטרת נתניה. כעבור שעתיים, כשהשוטרים שמו עליו אזיקים ויצאו איתו לחיפוש בדירה החל להבין שהוא בבעיה. "האמת, מה שבעיקר הטריד אותי אז זה מה יגידו השכנים כשיראו אותי עם אזיקים בחדר מדרגות. זה לא נעים".

השוטרים הושיבו את שוובר בסלון והחלו לאסוף "ממצאים". משקפיים, כובעים, כפפות. באמצע הבלגן הופיעה בפתח הדירה אמו, שהמתינה לו לארוחת ליל שבת ולא הבינה למה הוא לא מגיע ולא עונה לטלפון.

"כשהיא הגיעה הבית היה חצי הפוך", הוא נזכר, "היא ראתה אותי יושב עם אזיקים, כמעט בוכה. לא נתנו לה להיכנס. היא הייתה בהלם. ואז בא אליה אחד הקצינים ואמר לה, 'אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל הבן שלך כנראה אנס סדרתי'".

שוובר, שהיה משוכנע בתחילת הדרך שמדובר באי הבנה שתבוא על תיקונה בתוך שעה-שעתיים, מצא עצמו בצרה רצינית. "מרגע מעצרו לקו החוקרים בקיבעון מחשבתי, על פיו החשוד שבידם הנו האנס", כתבה השופטת דליה גנות בפסק דינה, "והתעלמו לחלוטין מהאפשרות שמא החשוד שבידיהם אינו האנס".

88 יום החזיקה המשטרה את שוובר במעצר. בכתבת תחקיר שפורסמה כאן לפני שלוש שנים חשפנו את מסכת השקרים, המחדלים ובידוי הראיות של שוטרי משטרת נתניה, שסייעו להם לרמות את בתי המשפט פעם אחר פעם ולהשיג עוד ועוד ימי מעצר.

חוקרי המשטרה ציטטו בפני השופטים אמירות ששוובר כלל לא אמר, שיבשו במכוון את תמלילי שיחותיו עם מדובב שהושתל בתאו כדי שייראו מפלילים, וסיפרו לשופטים על ממצאים שקושרים אותו למעשה אף שמאוחר יותר התברר כי אלה כלל לא היו ברשותם.

אם לא די בכך, עשו החוקרים מאמץ גדול להרחיב את החזית נגד שוובר וניסו לגייס עוד שתי ילדות - האחת מתגוררת לא הרחק ממנו והשנייה אחות של ילד עולה מאתיופיה ששוובר סייע לו - כדי שיתלוננו גם הן על התעללות מינית מצדו.

שוובר עבר מסכת ארוכה של התעללות פיזית ונפשית. הוא הוכה שוב ושוב על ידי השוטרים, בבטן בחזה ובפנים. "בכיתי. הם אמרו לי כל הזמן 'אנחנו יודעים להרביץ ככה שלא יישארו סימנים. תודה כבר'". בשלב מסוים, ביקשו ממנו ראש צוות החקירה איציק שטרן והשוטר שאול סוויד, לאונן מול עיניהם, כדי לנסות להשוות את מה שיראו לממצאים שהיו בזירת הפשע.

"אודה ולא אבוש", כתבה על כך השופטת, "התנהלות זו גורמת לשבר גדול באמון שיש לייחס לשוטרי משטרת ישראל. השוטרים התייחסו אל התובע כאל חיית מחמד... אינני סבורה כי יכולה אני לשער את גודל העלבון, הבושה והמצוקה הקשה שהיו מנת חלקו".

"אתה צריך להבין באיזה לחץ הייתי", מנסה שוובר להסביר. "אתה בלחץ נוראי. אני אדם שמעולם לא היה מעורב בפשע. בקושי עברתי עבירות תנועה בחיים שלי. ככה גדלנו. ככה חינכו אותנו. להיות תמיד בסדר. זה בא מהבית. היו לנו שני הורים מורים. כשאחת המורות העירה לי פעם משהו על ההתנהגות מאוד נעלבתי. ככה היינו. תמיד הולכים בקו ישר".

המפגש הראשון עם עצירים אחרים היה עבור שוובר חוויה שלא ישכח. "כל מי שקורא עיתונים יודע שעצירים עם חשדות כמו שהיו נגדי מועדים להתעללות. בהתחלה אחד השוטרים אמר לי להגיד שאני חשוד במעשה מגונה, לא באונס של ילדה קטנה.

"יום אחד הם גילו במה מדובר ואז הקיפו אותי פתאום שמונה עצירים. 'למה שיקרת לנו?'. אמרתי להם, 'שמעתם אותי, אתם יכולים לבחור אם להאמין לי או לא. אני לא עשיתי את זה'. התיישבתי על הרצפה, הורדתי את הראש וחיכיתי. אמרתי לעצמי, 'רגב, מה שיהיה יהיה'. למזלי הם לא עשו לי כלום".

בהזדמנות אחרת, הוא מספר, חבט בו אחד העצירים בפניו עם כפכף. "היו לי קצת פחדים גם להירדם בלילה. היו לילות שהלכתי לישון ואמרתי לעצמי תזכור טוב איפה נמצא המקל של המגב, שאם יתקפו אותך תוכל להגן על עצמך. בכיתי הרבה אבל השתדלתי מאוד שזה לא יקרה ליד עצירים אחרים".

בדיון הראשון על הארכת מעצרו פגש לראשונה את פרקליטו, עו"ד מנחם רובינשטיין, שנשכר על ידי המשפחה. "הוא אמר לי 'יש לנו שתי דקות, תגיד לי את האמת. אתה עשית את זה?', אמרתי לו 'לא', הוא אמר לי 'מאה אחוז. מעכשיו אתה שותק'. הייתי בהלם. לא הבנתי עדיין כמה אני צריך להיזהר בכל דבר שאני אומר. שכל דבר שאתה אומר יכולים להפוך".

שתקת?
"לא, ומנחם כעס עליי מאוד וגם המשפחה שלי. ואני לא הבנתי למה. בסך הכל רציתי להגיד את האמת".

שוובר התקשה לספק אליבי מדויק. הוא לא זכר מה עשה בליל האונס. שלושה חודשים התעלמה המשטרה מבקשתו לבדוק את היומן שלו בבית כדי לנסות לברר מה עשה באותו לילה. במשטרה זלזלו גם בבקשה של אמו לבדוק את פלט הטלפונים שלו כדי לנסות להיזכר עם מי דיבר.

בית המשפט המחוזי קבע כי לו היה הדבר נעשה בזמן היה מתגלה בנקל כי שוובר היה בזמן האונס במקום אחר, מסדר את חובו של אביו לפנסיון שבו שהה. כעבור 88 יום, כאמור, הוא שוחרר ממעצרו, כשהפרקליטות בוחרת להגיש נגדו כתב אישום, חרף מה שכינה בית המשפט המחוזי "אפסות הראיות".

יום לפני תחילת המשפט טלפנה אליו אמו ובפיה בשורה. "אני לא אשכח עד היום את המילים שלה. היא אמרה לי, 'רגב, אתה יושב? תקשיב טוב, מנחם (רובינשטיין) התקשר עכשיו, המדינה חוזרת בה מכתב האישום'.

"הייתי בהלם. מה זאת אומרת חוזרת מכתב האישום? אני לא מבין. והיא אומרת לי, 'זהו, אין משפט'. ואני אומר לה, 'מה זאת אומרת אין משפט, מחר יש משפט, מחר זה מתחיל'. והיא מסבירה לי שוב, 'רגב, אין'. ואני בהלם ודמעות בעיניים. יצאתי החוצה ואמרתי לעצמי, 'רגב, זהו, זה נגמר'".

"שיחק לו מזלו וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים שבהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם", כתבה השופטת גנות.

שוובר, שיצא מהמעצר שבר כלי, נזקק במשך תקופה ארוכה לטיפולים פסיכולוגיים כדי לשוב לעצמו. חלק מהטיפול התבצע תוך עבודה עצמית קשה. "ישבתי בבית והעליתי את המחשבות על הכתב. כתבתי על הכאב. כתבתי שיר שקראתי לו 'רגעים של נפילה' שמתאר מה שעברתי. זה היה אחד הדברים המזככים ביותר. כתבתי שירים אישיים מאוד שמביעים הרבה רגשות. כתבתי פתאום על סיטואציות שהיו לי בשירות בלבנון. על חיילים שנפלו".

בפרספקטיבה של 11 שנים, חלק מהאירועים שעבר נכנסו למגירה שאין לו עניין לפתוח מחדש. "אני אפילו אני לא חולם על זה בלילה", הוא אומר. "להפך, הייתה תקופה שלא הייתי זוכר במדויק מה עברתי. לפני ארבע שנים התחילו לבוא לי פתאום כל מיני חלומות מוזרים. לדוגמה, שאני נוסע עם אבא שלי בדרך לחתונה של אחי והמשטרה רודפת אחרינו. דברים שלא היו מחוברים למציאות".

לפני המעצר הוא היה סטודנט לראיית חשבון. אחרי השחרור ניסה לחזור ללימודים אבל התקשה. "הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני יכול. רק אחרי שהרגשתי שזה קשה החלטתי לעשות תואר קל יותר, בכלכלה ומינהל. אבל היה חשוב לי לנסות".

בשש השנים האחרונות הוא עובד כמחסנאי בחברה לייבוא חלפים לנגררים. "יש רגעים שאני מסתכל על העבודה הפיזית שאני עושה היום, וחשוב לי להדגיש שאני נמצא במקום טוב, עם אנשים טובים, אבל אני אומר לעצמי לפעמים, 'היית יכול הרבה יותר'. הוצאתי 680 בפסיכומטרי. אם אני שופט את הדברים אובייקטיבית יש סיכוי טוב שאלמלא הפרשה הזו הייתי נמצא היום במקום אחר".

עם עבר כשלו, לא פלא שההסתכלות שלו על מערכת המשפט חשדנית יותר מהממוצע. "בהתחלה כעסתי על השופטים, איך הם לא מבינים שמשהו פה לא בסדר. היום אני מבין איך זה קורה. הכל נעשה בקוצר זמן, מאמינים למה שהשוטרים אומרים ולא קוראים את החומר עד הסוף. מסתפקים בתמצית שמכינים במשטרה.

"אומרים לי, 'המקרה שלך יילמד, הוא מקרה מיוחד'. אבל יכול להיות שהיום יש אולי עוד 50 או מאה רגב שווברים בכלא, שיושבים והם חפים מפשע. צריך להבין שזה לא רק הסיפור האישי שלי. אחרי מה שעברתי אני כבר לא לוקח שום פעולה של המשטרה כדבר מובן מאליו. לא הולילנד, לא שולה זקן ולא כלום.

"אנשים אומרים לי, 'אתה תמים? תראה כמה פרשיות יש לאהוד אולמרט'. אני אומר 'נחיה ונראה'. כבר שמעתי על כמה הרים שהולידו עכברים. אז אומרים. אומרים הרבה דברים. גם עליי אמרו".

בשנים האחרונות, עדיין תחת הטראומה, כל מפגש עם שוטר ברחוב היה מציף את הפחדים מחדש. אחר כך, כשהתגבר, עבר לקוטב השני, מנסה להוכיח לעצמו ואולי גם למי שעשו לו עוול גדול כל כך, שהוא כבר לא מפחד מהם.

"הייתה תקופה שאם היו לי סידורים באיזור המשטרה הייתי מנסה לעבור דווקא כמה שיותר קרוב לתחנה. כאילו, לא יודע, כאילו להגיד, הנה ניצחתי אתכם בגדול. אנשים חושבים שאני צריך לפחד ואני אמרתי 'לא, אני לא צריך לפחד. לא עשיתי כלום'.

"אני זוכר שזמן קצר אחרי שהתחלתי עבודה חדשה נגנב לאחד העובדים הרכב כשהוא היה במילואים וביקשו ממני לגשת למשטרה להגיש תלונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לשם אחרי האירוע. הרגשתי איך הכל פתאום חוזר אליי אבל לא בקטע של חרדה.

"אתה מחייך בתוך עצמך ואומר, 'הנה, פה נכנסים למשרד של שאול (אחד החוקרים - ק"ל), וכאן המשרדים ופה מהעבר השני של החלון נמצאים תאי המעצר וכאן יושב הפקיד תורן של המעצרים עם המפתחות. דברים חוזרים לך פתאום. אמרתי מה יהיה אם הם יראו אותי.

"פתאום שאול יצא מאחד החדרים ולא זיהה אותי. אחרי כמה דקות יצא אפי דסטה (חוקר נוסף - ק"ל) והתחיל לשאול אותי על מה באתי להתלונן. אחד מהם ביקש ממני למלא פרטים ואני אומר לעצמי, 'בוא נראה מה יקרה כשאני אכתוב את השם שלי'.

נזכרתי אז שפעם כתבתי לעצמי ביומן שאני בורג. שהם לא מתייחסים אליי בתור בנאדם והם אפילו לא זוכרים את שמי. וזה באמת היה ככה. אמרתי "רגב שוובר" והם המשיכו הלאה. זה נראה לי אבסורד. אתה מבין שמשהו לא בסדר פה. זה לא שציפיתי שהם ילכו לישון בלילה עם השם שלי בראש, אבל חשבתי שזה יזכיר להם משהו. השם שלי זה לא איציק כהן.

"אחת התחושות הקשות בהתחלה הייתה להסתכל לאנשים בעיניים ולא לדעת מה הם חושבים עליך. אני לא מכיר מישהו שהאמין שעשיתי משהו רע אבל מצד שני יש את המשפט הנורא הזה ש'אין עשן בלי אש', ואנשים שואלים ואתה מספר ולאנשים קשה להאמין".

שוובר התלבט כמה פעמים בשנים האחרונות אם ליצור קשר עם משפחת הילדה, שאמורה להיות היום כבת 20. בסוף ויתר. "הם גרים לא רחוק מכאן. פעמיים אפילו היה נדמה לי שראיתי את האבא שלה ברחוב אבל הבנתי שזה לא יהיה בריא לאף אחד".

למרות שהפנייה של האב למשטרה היא שהביאה למעצרו, אין בלבו של שוובר דבר עליו. "הם קורבן גדול. הם עברו טראומה גדולה משלהם. זו הייתה אי הבנה שיכולה להיות והם לא אחראים לה. לא הם שיקרו".

פסק הדין של השופטת דליה גנות הוא ללא ספק כתב אישום חמור נגד רשויות האכיפה. "את הפרשה הזו ניתן להגדיר כ'קו 300' של המשטרה והפרקליטות", אומר עו"ד איתן ענבר, פרקליטו של שוובר. "זהו מסמך חסר תקדים. התמזל מזלו של שוובר שתביעתו נדונה בפני שופטת אמיצה והגונה שהוציאה את הצדק לאור".
למעלה מעשור עבר מאז נפל רגב שוובר קורבן לחבורת שוטרים שניסתה לסגור עליו מכל עבריו. אף אחד מהם לא מצא לנכון בכל התקופה הזו להרים טלפון, להתנצל, להסביר משהו. איש מהם גם לא הועמד לדין ואף לא נחקר. המחלקה לחקירות שוטרים לא מצאה טעם לפתוח אז בחקירה.

אם היה רגע שבו ידע שוובר שלא הייתה לו ברירה אלא לקחת את הסיפור הזה להכרעה משפטית ברורה, היה זה הרגע שבו עמד על הדוכן החוקר שאול סוויד, מי שהשופטת הגדירה את תשובותיו כ"מטופשות" ואת עדותו כ"גובלת באלימות מילולית", והבהיר כי הוא משוכנע עד היום שרגב שוובר הוא האנס.

"זה", אומר שוובר, "היה הרגע שבו הבנתי ששום דבר לא השתנה. שרק בשביל זה היה שווה להיאבק. אם עד היום האיש הזה אומר שהוא משוכנע שהוא צודק אז משהו פה דרוש תיקון".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...