ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

הוונדר-וומן מאשדוד: אם ל-6 וטריאתלוניסטית בזמנה הפנוי

נגמרו התירוצים. אם היא יכולה, כולכן יכולות. סיפורה של הילה זיני, אם לשישה שקמה לרוץ מדי יום בארבע וחצי לפנות בוקר, וחוזרת להכין את הילדים לבית הספר. את החיידק קיבלה מבעלה אורן, מג"ד בגבעתי וספורטאי מצטיין בעצמו. בשבת תתחרה בטריאתלון הנשים בהרצליה

אין לכם זמן לעשות ספורט? אימונים סדירים בחדר כושר נראים לכם כמו משימה בלתי אפשרית? לא מסוגלים להתפנות מסדר היום העמוס? הילה זיני מאשדוד תהפוך את התירוצים שלכם ללא רלוונטיים בעליל.

זיני, בת 36, היא אמא גאה לשישה שתיטול חלק בטריאתלון הנשים שיתקיים בשבת הקרובה בחוף הרצליה. בתחרות שתתקיים בעוד יומיים תצטרך זיני לשחות 750 מטר, לרכוב על אופניים במסלול של 20 ק"מ ולקנח בריצה של חמישה קילומטרים. לא בדיוק הלו"ז הסטנדרטי לאם לשישה.

אך נראה כי המציאות עולה על כל דמיון, וכי זיני מצליחה לשלב באורח פלא את גידול ילדיה ואת השמירה על אורח חיים ספורטיבי. הגזרה הדקיקה שהיא מציגה תגרום גם למי שעדיין לא ביקרה בחדר לידה להתקנא בה, כשהקוראות והקוראים שואלים את עצמם: איך לעזאזל היא עושה את זה?

אבל לפני שנדבר על הילה, כדאי שנעסוק מעט בבעלה: סא"ל אורן זיני, מג"ד גדוד "צבר" בגבעתי. המפקד המוערך מוכר בזכות כושרו הקרבי הראוי לציון, כשהוא מקפיד להתמודד בתחרויות ריצה רבות בצה"ל ומחוצה לו. האהבה הגדולה לספורט הדביקה בסופו של דבר גם את הילה, שלאחר הלידה האחרונה שלה החלה להתאמן במרץ.

זיני עובדת אמנם כגננת, אך המציאות גרמה לה לחיות בחופשת לידה מתמשכת.

הבן הבכור פלג, בן 9 וחצי, אחריו נולדה רומי בת השמונה, ואז הגיעו לוטן בן ה-6, נבו בן ה-4, ירדן בת השנתיים ויהלי בן החצי שנה.

"לא תכננתי שיהיו לי הרבה ילדים", אומרת זיני, "לא כשילדתי את הראשון ולא כשילדתי את השני. פשוט זרמנו עם זה וזה הפך להיות חלק מהחיים שלנו. שמחנו על כל ילד שהגיע. לקחתי חופשה ארוכה מהגן, ועם כל ילד שנולד אני אומרת, 'בשנה הבאה אני אחזור', ואז מגיע עוד ילד ואני דוחה את זה בעוד שנה.

"אני מקווה שבשנה הבאה אוכל להשתלב שוב בעבודה. מעבר לזה, אורן נמצא בצבא וחוזר פעם בשבועיים, אז החלטנו שהילדים צריכים את אחד ההורים במשרה מלאה, כי אחרי שאתה חוזר מותש מהעבודה קשה לך לתת מעצמך".

איך הצלחת להיכנס לכושר עם כל המטלות השוטפות של גידול הילדים? שאלה שאמהות רבות היו רוצות לשמוע את התשובה עליה.
"הכל בעצם התחיל אחרי שנולד יהלי. החלטתי שצריך לעשות מעשה ולהשיל את הקילוגרמים שנוספו. פשוט החלטתי שאני רוצה לעשות ספורט כדי לחזור לעצמי. מכיוון שבעלי רץ המון, היה לי די טבעי להתחיל לרוץ. קיבלתי עצות ממנו מה לעשות ואיך לעשות. הוא עודד אותי מאוד.

"הוא הסביר לי איך אני צריכה להתחיל את זה, לא לדרוש מעצמי יותר מדי, לא להתאמץ יותר מדי, לדעת להתמיד, ואם זה לא מצליח - אז לעבור להליכה ולא להתייאש. היום אני מבינה שצריכה להיות תמיכה ושצריך להיות רצון משל עצמך כדי להצליח בתהליך הזה".

לשאלתכם איך היא מצליחה לשלב את האימונים עם התפקוד של אמא במשרה מלאה, היא עונה: "אתה פשוט מחלק לך את הזמן. אני קמה מוקדם בבוקר, בשעה ארבע וחצי, מתלבשת ויוצאת לרוץ כדי להספיק להגיע בשש וחצי להכין את הילדים לבית הספר ולגן ולתת להם כריכים. בערבים אני שמה את הילדים אצל סבא וסבתא ורצה".

עם האימונים והכניסה לכושר, התיאבון של הילה גבר והיא החליטה להירשם לתחרות המפרכת של טריאתלון הנשים: "הרגשתי שאני מצליחה לרוץ עוד קילומטר ועוד קילומטר, עד שמצאתי את עצמי מצליחה לרוץ עשרה קילומטרים בלי להפסיק.

"לא נרשמתי לחדר כושר, כי אהבתי את ההרגשה של ההליכה ברחוב ובאוויר הפתוח. בהתחלה שמחתי שיש מעברי חצייה, כי היה צריך לעצור כשמגיעות מכוניות וזה היה התירוץ שלי, אבל לאט לאט הצטערתי שאני צריכה לעצור שם ולא יכולה להמשיך עם הריצה".

כמה קילומטרים את מסוגלת לרוץ היום?
"אורן בעלי רץ עשרה קילומטרים ורציתי לעבור את זה. הוא משתתף בתחרויות וזוכה בגביעים והוא הציע לי להשתתף איתו במיני מרתון ירושלים. היססתי, כי בכל זאת מעולם לא השתתפתי בתחרות כזו, אבל הוא שכנע אותי ובסופו של דבר הסכמתי. המשכתי באימונים שלי כרגיל, אבל ככל שהתקרב היום של התחרות נכנסתי ללחץ יותר ויותר. אני זוכרת שבלילה שלפני התחרות היו לי סיוטים".

כמו מה למשל?
"חלמתי שלא אצליח לסיים את המסלול ושכולם יחפשו אותי ויקראו בשם שלי. פחדתי שלא אדע איך לרוץ, שאלתי את אורן כל מיני שאלות טיפשיות כמו:'איך יודעים לאן רצים?', 'מה קורה למי שתועה בדרך?'. הוא כמובן צחק עליי ואמר, 'רק תרוצי כמו שאת מתאמנת ויהיה בסדר. כשחושבים יותר מדי לא עושים'".

והעצה הוכיחה את עצמה?
"אפשר להגיד שכן. בתחרות עצמה היה קשה מאוד, אתה רץ ורואה שעוברים אותך וחושב: אולי אני אפסיק באמצע, בשביל מה להתאמץ עד הסוף, אבל בכל זאת המשכתי וסיימתי באפיסת כוחות כמעט.

"אורן קיבל גביע של מקום ראשון בקטגוריה של סגני אלופים במקצה של הצבא, ופתאום שמענו שאני במקום השני בקטגוריה של הגיל שלי: 40-35. מזל של מתחילים. הייתי פשוט בהלם וכמובן שמחתי מאוד".

ששת ילדיה של הילה כבר התרגלו לאורח החיים הספורטיבי של האם וליציאה שלה בבגדי ריצה לעתים תכופות. הם תומכים בה ושואבים עידוד מיכולת ההתמדה שלה.

"במהלך האימונים שלי לתחרות גיליתי שאני לא יודעת לשחות ברמה מספיק טובה, אז התחלתי להתאמן ולא התייאשתי, אפילו שזה בכלל לא פשוט. אני לא יכולה להתייאש כשאני רושמת את הילדים לשיעורי שחייה, וכשהם מתלוננים אני אומרת להם:'אל תתייאשו, אתם תצליחו בסופו של דבר'. אני בעצם משמשת להם דוגמה וזוכרת את זה תמיד".

יש לך כבר הערכה לאיזה מקום את הולכת להגיע בטריאתלון?
"ממש לא. אני לא רוצה להמר על המיקום כי לדעתי זה פחות חשוב. הטריאתלון הוא לא מטרה, זה משהו בדרך, זה תהליך. המטרה שלי היא להפוך את הספורט לחלק מהחיים שלי. הסלוגן של טריאתלון הנשים הוא: "כל אחת מנצחת", ובאמת כל אחת מנצחת את הקשיים שהיא עוברת בעצמה. אנחנו נשים וזה יותר קשה, יש משפחה, יש עבודה, יש לימודים, אז אם יצאת לאימון - כבר ניצחת".

לפני שאנחנו מסיימים, זיני מבקשת להעביר מסר לכל האמהות שקוראות את הכתבה הזו ונאנחות בצער על כך שלא יוכלו להשתתף בה: "אני רוצה לראות כמה שיותר נשים בתחרות הזו ובתחרויות הבאות. אני יודעת שזה לא קל, וכדי שאישה, ובייחוד אמא לילדים, תיכנס לכושר כזה, היא צריכה מערך תמיכה שלם בשביל זה והמון כוח רצון. פשוט לא להתייאש.

"יש באינטרנט פורומים בנושא שנותנים תמיכה לכל מי שרוצה, והבנות תומכות ונותנות עצות. אני ממליצה לעוד אמהות לעשות את זה: להתחיל לאט לאט ואז להגביר את הקצב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...