הנשמה כבתה: מספידים את מועדון הבלוק
לאחר שנתיים של פעילות, מועדון הבלוק ביד חרוצים סוגר את שעריו כדי לפנות מקום לכביש רב מסלולי. בעל המקום, התקליטן, הברמנים וגם השדרן קוואמי כותבים מכתבי פרידה לאחד ממקומות הבילוי החשובים של ת"א. "העיר הזו קוברת עוד פינה שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים"
הבלוק עצמו הוא לא ממש כדור הארץ, הבלוק הוא יותר מסע טרנסגלקטי בחלל
יומננו היקר, בוקר טוב. אתמול הודיעו לנו סופית שסוגרים את הבלוק. מפנים אותנו מהבית. מפרקים לנו את המשפחה השמחה שלנו. עצוב. זה מזכיר לנו את הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שמפנים בו את כדור הארץ כי חייזרים מהחלל רוצים לבנות כביש. הזוי. מה שמוזר הוא שהבלוק עצמו הוא לא ממש כדור הארץ, הבלוק הוא יותר המסע הטרנסגלקטי בחלל.
כמו בבוקר ההוא, שאחרי שסיימנו לנקות ולסדר יפה את הבר, הצטרפנו לרחבה לרקוד עד 9:00 בבוקר. קרני השמש חדרו מבעד לעשן הסיגריות המתפוגג ופגעו בכדור הדיסקו הענקי, אלו נשברו לרסיסים מעורבבים עם התאורה הצבעונית מהשמשות המדומות של הבלוק, וריחפנו על תווי המוזיקה שניגן הדי-ג'י המגניב ההוא מניו יורק. כל המשפחה הייתה שם, הברמנים, המנקים, ישראל התאורן, שי המנהלת, ירון הבעלים ועוד חמישה בליינים שלא הסכימו להתפנות.
זה חלל חיצון. זאת חוויה שלא מהעולם הזה.
וגם לארתור דנט מ"הטרמפיסט לגלקסיה" הייתה מגבת כמו שלנו, הברמנים. הזוי.
אתמול חלמנו חלום ממש מצחיק: היו בערך 600 איש במועדון, וכל אחד החזיק צ'ייסר ביד, ועשינו לחיים ביחד כי לכולם כאילו היה יום הולדת באותו יום. את האמת, זה הזכיר לנו את המציאות כי תמיד הייתה אווירה כזו שכל מי שסביבנו על הבר כאילו מכיר את כולם וחוגג איתם. וגם איתנו.
עכשיו יומננו, אין לנו מה להוסיף. אנחנו שבר כלי, אפילו שהיה רק פלסטיק. עד הצ'ייסר הבא.
הלוואי שיכולנו להגיד תודה לכל מי שאי-פעם הגיע לרקוד ולבלות במועדון: היינו אומרים תודה לכל מי שהתחפש (גם לא בפורים) ושתה צ'ייסר פיג'. תודה לבנות-בנים-בנות שיודעות לשתות ולעשות שמח. תודה לאוהבי ה"בומים" והאולטרות הסגולות "תעשה לי ערק אשכוליות בלי הרבה קרח". תודה לכל האגדות המופלאות שחגגו בהאוס דיסקו-פאנק-טקהאוס-ניו יורק סטייל, גרוב-טכנו, ובעיקר סול.
אוהבים אתכם.
חגי אברהם, יעקב קוטב וליאת אבלינג
הכותבים הם ברמנים בהבלוק.
החלום שלי היה לראות רחבה של אנשים בצבעים שונים, גייז וסטרייטים, רוקדים למוזיקה שגורמת להם לצרוח מאושר
דווקא תקופת ההקמה של הבלוק, השלבים הראשונים, הייתה אחת התקופות הכי קסומות במקום
הזה. לפעמים אני מצטער שהקהל הרחב ורוב הצוות לא היו חלק מהחוויה הזו.
אני זוכר חורף שהפך לקיץ, אני זוכר ימים ארוכים בחצר עם רוח שמצננת ומנקה, זוכר חברים שבאו לעזור, לצבוע, לנקות, וכמובן הקבלן המדהים שלנו נידאל, שהבין שיש לי חלום ושאני צריך להגשים אותו אז עודד אותי לזרום עם האינטואיציות שלי. היינו יושבים שם שעות בלילות ופשוט נושמים את המקום, ומדברים שעות על רעיונות, על התקרה ועל הקירות, הפתחים והזוויות.
כמה ימים לפני הפתיחה הסתובבנו במקום, שכבר היה כמעט גמור, וזו הייתה תחושה מצמררת כי היה ברור לכולם שכל כך הרבה אנשים עוד יעברו פה וכל כך הרבה חוויות עוד יחוו פה, אבל המקום היה בתולי לגמרי, גדול וריק ורק מחכה לעתידו.
לאחר שכבר קם, והפך למקום בילוי בולט, הכי אהבתי בו את תחושת המשפחה בתוך הצוות ובין הבליינים. לתפוס את המנקים שלנו מתחבאים באיזו פינה אפלולית של הרחבה ורוקדים כי הם לא יכולים להתאפק יותר. להישאר עשרים איש אחרונים עד הבוקר עם עוד תקליטן לג'נדס שמנסה לשבור את השיא של קודמו במספר שעות תקלוט ללא הפסקה, ואם זה בקיץ, אז בדיוק ברגע שאתה מרגיש שאתה כמעט מתמוטט מעייפות ומיובש - לקבל פתאום קרטיב מאחת הברמניות שמסתובבות ברחבה.
לבקש את הדרינק שלי מהברמנים, דרינק שאף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא מכיל ועד היום אני לא יודע, אבל תמיד זה היה נפלא. לראות את הפנים של כל התקליטנים המפורסמים שהבאנו כשהם שומעים את הסאונד בפעם הראשונה.
לעמוד שעות ברחבה עם שי ועם ישראל התאורן ולכוון את גופי התאורה לאפקט חדש ומפתיע, ואז להפעיל אותו פתאום באמצע הלילה ולראות את הקהל נגנב ממנו, אפילו שאף פעם לא הייתה לי סבלנות והייתי מתחנן לישראל שיפעיל אותו כבר אחרי חצי שעה. לדבר עם הברמנים ויתר הצוות על המסיבה בבוקר שאחרי, לשמוע את שי מתאמנת על סט המייקל ג'קסון שלה לפני שהמסיבות מתחילות, ועוד כמה דברים.
הפינה האהובה עליי במקום הייתה ה"סוויט ספוט" (הנקודה עם הסאונד הכי טוב) באמצע הרחבה, מתחת לטוויטרים העתיקים שהיו מותקנים פעם במועדון הקולוסאום הישן בשנות השמונים.
גם רגעים בלתי נשכחים היו, והרבה.
רגע שאזכור במיוחד היה מסיבת הסול ריבייבל הראשונה. אחרי שנים שהמילה "סול" נחשבה מאוד לא קולית בסצנה (עד כדי כך שגם התקליטנים שכן ניגנו מוזיקה בז'אנר נאלצו להחביא אותה מאחורי מילים נרדפות), הבלוק הגיע, ומערכת הסאונד והאקוסטיקה שלו תוכננו בצורה כזו כדי שיחמיאו במיוחד לז'אנרים כמו סול ופאנק ודיסקו. מה שיכול להישמע חלש או צורמני במקום אחר נשמע עוטף, עוצמתי ומלא פרטים ברחבה של הבלוק.
מרגע פתיחת המועדון, ובייחוד בחודשים הראשונים, הייתה תחושה של שינוי בעיר. לפעמים דווקא האנדרדוג יכול להפוך לדבר החם ביותר, וכך, ברגע מסוים, כמה חודשים אחרי הפתיחה, פתאום עלתה לי בראש תמונה מושלמת וברורה: פוסטר עם תמונות של ארתה פרנקלין, מרווין גיי, מייקל ג'קסון הצעיר ודיאנה רוס ובאמצע הטקסט: "סול ריבייבל".
מסיבה בשלוש רחבות של עשרים תקליטנים שינגנו את כל הז'אנרים של מוזיקת נשמה: ממוזיקת מוטאון מקורית ונורת'רן סול, דרך סולפול היפ-הופ, ניו-סול, סולפול האוס, גוספל ודיסקו קלאסיקס. לפעמים אפשר לחשוב חודשים על שם ופוסטר למסיבה וזה לא מצליח, ולפעמים בשנייה אחת, כמו ברק, ההשראה מכה בך, והכול נהיה ברור לגמרי.
ברגע שעלתה לי התמונה הזו גם עלה לי המספר 800 איש, וידעתי שזאת תהיה הכמות של האנשים במסיבה. זה היה הבייבי שלי. ההפקה הכי קרובה ללב כי לשם המוזיקה הזו מגיעה. בסוף הגיעו למסיבה 850 איש, והתחושה הייתה שהגענו לגן עדן - כאילו כל הבלוק התנתק לגמרי מהעולם האמיתי שבחוץ ונסחף בתוך בועה של חום, מלודיה, הרמוניה וקולות של זמרים וזמרות שחורות שהקיפו אותנו ונשאו אותנו לאיזה יקום אחר צבעוני וקסום. לכל מקום שהסתכלת ראית חיוכים ואנשים מאושרים, רוקדים, קופצים, מתחבקים, מתנשקים. זו הייתה תחושה של יציאה מעבדות לחירות, מהחשכה אל האור.
רגע נוסף שנחקק לי בזיכרון - במסיבת לג'נדס הראשונה עם דני קריביט, בסוף הסט שלו הוא ניגן את השיר "לאבלי דיי" (Lovely Day) של ביל ויט'רס. זה היה בשעה 7:30 בבוקר , והאור כבר חדר דרך חריצי הדלתות לתוך הרחבה, שנשארו בה עוד כמה עשרות אנשים אחרונים שעוד היו מהופנטים מהחוויה שעברו.
לקראת סוף השיר התחלנו פתאום כולנו לשיר ביחד את המילים של השיר ,it's going to be a lovely day וקריביט פשוט הוריד לאט-לאט ובעדינות את הווליום עד שהרמקולים השתתקו ונשארנו רק אנחנו, קבוצה של כמה עשרות אנשים שהתקבצו מול עמדת הדי-ג'י ושרו ביחד באקפלה, ממשיכים לרקוד רק לצלילי הקולות שלנו עוד דקה ארוכה אחרי שכבר לא נשמעה מוזיקה. זה סיום המסיבה הכי מדהים שחוויתי ב-18 שנים של מסיבות. זה אולי נשמע קצת פריקי, אבל זה היה רגע שקשה להסביר במילים.
מה אעשה ביום שאנעל את הדלתות? קשה לי עדיין לדמיין אותו, אולי הדבר האחרון שאעשה יהיה לשמוע שיר של מייקל ג'קסון.
החלום שלי היה לראות רחבה של אנשים בצבעים שונים, גייז, סטרייטים, לסביות, אתיופים, רוסים, שחורים, לבנים, רוקדים ביחד למוזיקה שגורמת להם לצרוח מאושר. אני חושב שהיינו בדרך להגשים את זה.
ירון טראקס
הכותב הוא הבעלים והמייסד של המועדון הבלוק.
העיר הזו קוברת עוד פינה שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים. התעמרות במוסד כזה היא התעמרות בקהל שלו
בהתחלה לא בדיוק התחברתי. מסיבות הפתיחה הראשונות של הבלוק היו המוניות ומפוצצות אנשים, והיה לי קשה להבין מה הולך שם. כשזה קצת נרגע הבנתי שיצא לי להגיע לחלל מיוחד מאוד ולמעשה שונה מכל מה שאני מכיר בארץ.
הסיבות הן מגוונות. ראשית, יש בו סאונד שפשוט אין בארץ. מערכת הסאונד של הבלוק והקיום שלה בתוך החלל גורמים לך להרגיש שאתה בתוך המוזיקה. לא במובן של בתוך הרעש והכאוס, אלא במובן של שמיעת כל צליל בתדר ובסאונד הכי נכון והכי מפנק שיש לאוזן. זה מדהים.
אלמנט נוסף בחדשנות של הבלוק היה הליין של "הלג'נדס" - ליין שירון טראקס יצר ושמטרתו להביא תקליטני האוס שהם עמודי התווך של הז'אנר שרובם לא היו פה מעולם קודם לכן. היו פה אנשים ששייכים לדור המייסדים של ההאוס ואנשים שהם דור ההמשך, וזה יצר סדרת חינוך גם מרתקת וגם מרגשת וגם סופר-כיפית.
הסיבה השלישית לפנטסטיות של הבלוק היא הנעימות בו. אנחנו חיים במדינה אגרסיבית מאוד, וברגע שנכנסים לאנשהו כולם עטים עליך, מתחככים וצועקים. לעומת זאת, הבלוק - וזה פועל יוצא ממי שמנהל אותו - הוא מקום נעים מאוד. הווייב שהושרש בו הוא וייב חיובי, נטול אגרסיות וסליזיות. גם האנשים שהגיעו לשם התנהגו בדרך שהמקום הכתיב. כיף לי לרקוד או להאזין למוזיקה כשאני מוקף אנשים כאלה.
כששמעתי שהבלוק נסגר הרגשתי עצב גדול. תחושה שהעיר הזו קוברת עוד פינה שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים שחיים בה, ומוותרת על חתיכת איכות שבתוך זמן קצר הפכה למוסד. התעמרות במוסד כזה היא התעמרות בקהל שלו.
מה שהכי מתסכל אותי זה שהקהל הזה לא ישיב מלחמה כי זה הקהל הלא אגרסיבי, הקהל שבסך הכול מחפש את המקום שהוא ירגיש בו בבית.
ירון טראקס הוא איש חזון, ואני רק יכול לקוות בשביל כולנו שהוא יעשה משהו דומה אחד בעתיד, שכולנו נרגיש בו שוב בבית.
קוואמי
הכותב הוא שדרן רדיו, מוזיקאי ובליין בהבלוק. הביאה לדפוס: הילה קובו.
יש דברים שכסף לא יכול לקנות. דברים כמו החוויה שהבלוק מספק. בקרוב הזיכרון הוא כל מה שיישאר לי
יום שבת 12 בדצמבר 2009. השעה 11:00 בבוקר. הרוב המוחץ של האנשים הרגילים עדיין ישן. אחרים
מחפש ג'ימבורי לילדים.
ואני? אני ברחבה בהבלוק. מולי בעמדה דני קריביט, שהתחיל לנגן לפני כעשר שעות למועדון מפוצץ אנשים מחייכים. קטע ג'ז ווקאלי מהפנט מתנגן. אני רוקד כאילו אין מחר, משוחרר מכל מחשבה ועכבות, וקולט רגע לפני סוף השיר שאני לבד ברחבה. התקליטן הזה, שמנגן שנים בכל מקום נחשב בעולם, מנגן רק לי. הוא היה יכול לחתוך מזמן, אבל הוא נהנה כל כך שגם הוא לא רוצה שהמוזיקה תפסיק.
זה זיכרון שיישאר אתי לנצח מהבלוק. אני בטוח שלעוד אנשים רבים יש זיכרונות חזקים מאוד מהמקום.
אנשים רגילים. אנשים בדיוק כמוני וכמוך. אנשים לא אלימים, שמוכנים ללכת בגיהינום של יד חרוצים כדי לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים. אנשים שאתה רואה עם חיוך זורח ולא מסמים או אלכוהול, אלא מהמוזיקה שמאחדת אותם לקהל אחד, הקהל של הבלוק.
קהל שמכיר את השירים בעל פה ושר אותם בקול גדול. קהל שדי-ג'אים בכל העולם מדברים עליו, וכנראה זו התקשורת החיובית היחידה שיש היום לישראל.
ולמה הקהל הנפלא הזה מגיע דווקא להבלוק? הגורם האנושי ומערכת הסאונד.
הגורם האנושי הוא ירון טראקס, הבעלים של הבלוק; הוא אחד היחידים שהכרתי שמצליח להדהים אותי בכל פעם מחדש במסירות שלו לחוויה הטוטלית של הבליין במקום שלו. מרמת הגרפיקה של ההזמנות, לשומרים בכניסה שמתייחסים אליך כמו בן אדם, תאורה שמשתנה בכל שבוע (בניצוחו של ישראל, האיש והאגדה) עד טיפול אין-סופי במערכת הסאונד והמיקסר בעמדה. היו לי הכבוד והעונג לנגן עליו, כבוד שחלקתי עם טובי בנינו בארץ ובעולם. וכמובן שי, שנמצאת שם תמיד ודואגת שהכול יעבוד בלי שנשים לב.
לא אבזבז את החלל שיש לי כאן לדבר על מערכת הסאונד, אלא פשוט אתן עצה למי שעדיין לא ביקר בהבלוק - תבואו ותשמעו בעצמכם.
כדאי מאוד שתזדרזו כי בעוד כמה ימים זה נגמר. המועדון הבלוק הולך להיסגר מסיבות שאינן קשורות לעניינים מוזיקליים או אמנותיים, אלא מהסיבה האהובה על דגלאס אדמס - כביש רב-מסלולי.
יש דברים שכסף לא יכול לקנות. דברים כמו החוויה שכתבתי עליה למעלה. הזיכרון שלה חי בי בכל פעם שאני מתחיל לתקלט או מנסה לכתוב מוזיקה, כשאני מאזין למוזיקה בבית או סתם הולך ברחוב. בקרוב, הזיכרון הוא כל מה שיישאר לי כי כוחות שגדולים ממני קבעו שבמקום שאני חווה בו חוויות - יעברו מכוניות.
Once You Go Block - You Can Never Go Back.
אייל גולדמן
הכותב הוא תקליטן ובליין בהבלוק, ידוע בציבור כפאנק סינטרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם