תיאטרון הקאמרי מציג: שתי אחיות, במה אחת
כשמיכל וטל בלנקשטיין היו ילדות תל אביביות קטנות, מיכל הבכורה הייתה הפרפורמרית השתלטנית, ולא נתנה לאחותה להתקרב למיקרופון הדמיוני. לאחר עשרים שנה הן משתפות פעולה ב"משרתם של שני אדונים" ומרכלות על כל העולם בחדר ההלבשה
בשלב הזה, יש להודות, יצאה לי קצת הרוח מהמפרשים. ככל שראיתי את העניין בדמיוני - שתי נשים בתחום התאטרון, ועוד כאלה שעובדות צמוד כל כך זו לזו, הן קרקע פורייה לתחרותיות, אינטריגות, מכות, דחיפות, משיכות בשיער, העלמת חולצות וגנבת בני זוג.
על אחת כמה וכמה כשמדובר באחיות. אלא שבאותו רגע הבנתי שלא אחיות אני מראיין, כי אם את האחיות תרזה. היחסים ביניהן, בתוך העבודה בהצגה בהשתתפותן ובכלל, מקסימים עד כדי גועל. שום עקיצה, שום דאחקה, רק מחמאות הדדיות, לפחות לא כאלה על פני השטח. גם חלוקת התפקידים נראית ברורה:
מיכל, כיאה לאחות בכורה, מנהלת עניינים, חותכת, מפטפטת, מנווטת את השיחה, דואגת ללא הרף לכולם, מפרגנת לאחותה, מחמיאה לתאטרון, מוודאת שיש לי חומר מעניין מספיק, וכל כולה רעש והמולה. טל, לעומת זאת, מופנמת יותר, שקטה יותר, אולי אפילו ביישנית מעט, אבל גם אחותה כאמור מסכימה: היא כישרון אדיר.
לפני שנמשיך מתבקש גילוי נאות. טל בלנקשטיין היא אחת השחקניות הצעירות המקסימות והמוכשרות שיצא לי לראות. עם מיכל בלנקשטיין כמעט יצאתי פעם, אבל איכשהו התפספסנו, ובאימא שלהן, הבימאית דדי ברון, אני בכלל מאוהב כבר שנים. ככה שאובייקטיביות אין פה.
"עזוב שאתה אומר שטל שחקנית מהממת ושאתי רצית להתחיל, ולא מחמיא לי בכלל כשחקנית. חכה-חכה, אבל עזוב", שוב יורה מיכל. "בוא נפתח רגע את העניין הזה של לצאת אתי. אף פעם לא ממש הצעת רשמית. אתה שפן, לא התחלת אתי בצורה נאותה של גבר שמתחיל עם אישה".
טוב, את בחורה מאיימת קצת, הייתי חסר ביטחון.
"אני מאיימת??? אני חמאה. איזה מאיימת".
הייתה גם בעיית טיימינג. אני הייתי בסוף של איזו מערכת יחסים, והכול היה לא ברור, ואז כשזה כבר נגמר סופית, את התחלת איזה משהו.
"נכון, אני זוכרת עכשיו, אבל עדיין לא עשית את זה כמו שצריך באופן מסודר עם שלושה העתקים ונוטריון, ותראה מה קרה. עד שאתה זז אני מתחתנת (עם אסף ברנשטיין, במאי קולנוע, "החוב" י. א ) וזהו. הכול אבוד. אבל בסדר. אל תדאג".
לא דואג. כמה כבר אפשר להישאר נשואה.
"(צוחקת) כמה באמת".
אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אפשר לחזור למה שהביאנו עד הלום, ההצגה המדוברת "משרתם של שני אדונים" בתאטרון הקאמרי, ששתי האחיות מופיעות בה בימים אלה. השתיים, תל אביביות אסליות, בנות שלושים (מיכל) ו-25 (טל) זוהו על ידי הקאמרי; הוא אימץ אותן בחום
אז אחרי שגמרנו להביך את הכתב, ספרו לי קצת על ההצגה.
מיכל: "טוב, אז. . . רגע . . . אולי שטל תדבר ראשונה כי כשאני מתחילה אני לא סותמת".
טל: "לא, זה דווקא טוב ככה. אני רגילה לדבר אחרייך. את ורבלית".
מיכל : "ורבלית? משלשלת מילים זה לא ורבלית".
טל: "אז עכשיו אני צריכה להתחיל על המחזה, וגולדוני, ואיטליה וכל מיני כאלה? אוי לא. נו תסתכל בתוכנייה".
אני יכול גם לראיין את התוכנייה וזהו. נו דברי. על עצמך. מה עשה לך את זה בתפקיד. אישית.
טל: "טוב אז קודם כול ברור שפשוט הייתי מאושרת לקבל את זה, ולשמוע שאחותי אתי בקאסט זה בכלל היה מדהים. זה הכי נשמע קלישאה שאנחנו אחיות וחברות הכי טובות, אבל זה נכון. היא הבן אדם הראשון שאני מתייעצת אתו על כל דבר, הבן אדם הכי קרוב אליי. חוץ מזה, לעשות קומדיה, ועוד כזאת, קלאסית, זה משהו שלא התנסיתי בו בתאטרון המקצועי.
"דמויות צבעוניות על גבול הקריקטורה אבל שצריך להביא להן ממד אנושי והמון עבודה עם הגוף ומימיקה שאלה דברים שאני אוהבת מאוד. תאטרון פיזי, משחק גדול".
מה הכי קסם לך בדמות שלך?
טל: "אני מגלמת את קלריצ'ה, שהיא הצעירה המפונקת המאוהבת, שהולכת עד הסוף עם האהבה והתמימות והרומנטיקה. ושוב - יש בזה, בתאטרליות הזאת, משהו שאני אוהבת, חדוות הנעורים והחרמנות והכול. אני אוהבת את הצבעוניות הזאת ואת השבירות של הקיר הרביעי כשפונים לקהל במשפט או במבט שזורקים לו. זה מרגיש לי תאטרון תאטרלי ולא תאטרון שמנסה להתחפש לטלוויזיה".
מיכל, שמגלמת את ביאטריצ'ה, דמות של אישה שהתחפשה לגבר, מספרת דווקא על קשיים לא מעטים בתהליך העבודה על המחזה. "היא כל הזמן על הגבול גבר-אישה, והיה מעניין לנסות לשחק גבר לשם שינוי", היא אומרת.
"בהתחלה גם היה לי קשה עם עוד אלמנט בדמות-זו קומדיה, והדמות שלי לא מצחיקה. זה דמות שלוקחת את העלילה קדימה, משמשת סוג של מנוע או מקפצה לדמויות אחרות שהן כן מצחיקות, אבל אני אישית לא, וזה קשה להיות ככה מול קהל. אתה עושה סצנה עם פרטנר, הוא זורק רפליקה, הקהל שואג מצחוק, ואז אני זורקת רפליקה, ושומעים עטלפים בחוץ מרוב שקט. בא לך למות.
"בחזרות היה לי קשה. הרגשתי שאני לא במסיבה. הייתי צריכה לעבור איזה תהליך להגיע למקום הזה של להיות שלמה עם התפקיד שלי כמי שמקדמת את העלילה ומספרת את הסיפור ויש לה אחריות כלפי הפרטנרים שלה וכלפי הקהל. בסוף יצאתי מזה עם שיעור משחק גדול".
איך היה עם מוני מושונוב בתור במאי?
טל: "הוא היה מדהים מהרגע הראשון. הרגיש כמו חבר. לגמרי בגובה העיניים. מזכיר לך למה אתה אוהב תאטרון. זה מידבק וזה מוציא ממך דברים - חדוות המשחק שלו, בלי מחסומים, בלי אגו".
מיכל: "אין לתאר. לגמרי".
כשאומרים על במאי "מוציא ממך דברים? למה הכוונה בעצם? מה הוא עושה?
טל: "במקרה של מוני אני חושבת שזה בעיקר במה שהוא לא עושה. בחופש שהוא נותן ובפתיחות. הוא כן בא עם חזון וידע מה הוא רוצה ומה הקו שלו, אבל נתן בתוך זה המון חופש בלי שיפוטיות. יכולת לעשות בחזרה אחת משהו אחד ובחזרה הבאה משהו אחר מאה שמונים מעלות משם ולא להרגיש שזה לא בסדר כי אתה מבזבז את הזמן והבמאי כבר החליט והכול סגור ונעול או משהו כזה. כמו תאטרון מעבדה. המון חיפוש. מותר לעשות הכול בלי שיבדקו אותך ויסרסו אותך. במאי משכמו ומעלה".
מיכל : "טוב, היא אמרה בערך הכול הקטנה הלא ורבלית הזאת, אבל הכול נכון. התברכתי בקאסט שיש בו גם את אחותי וגם את החברים הכי טובים שלי בתאטרון, ואנחנו כל הזמן ביחד, יוצאים לשתות אחרי הצגות, מבלים, דביקים, צוחקים עד שזה כבר באמת נהיה מגעיל. להקיא עלינו".
טל: "לגמרי להקיא".
מיכל : "ההצגה נהייתה רק תירוץ כדי ללכת להשתכר בערב".
ובכל זאת, לא היה מאיים לעשות קומדיה עם מוני? הרי הוא מצחיק כל כך, מנוסה כל כך. זה יכול להיות מאיים לשחקן צעיר, לא?
מיכל: "בדיוק להפך. כל הדבר הזה שאתה מתאר יכול להיות לפני שמכירים את מוני. בשנייה שמכירים אותו מבינים שהוא כמו ילד. הוא מגיע לחזרות בכל בוקר בהתלהבות של ילד. האגו שלו לגמרי בצד. אתה לא מרגיש שהוא יודע משהו שאתה לא. עכשיו, ברור שהוא יודע המון, אבל הוא שם את זה לגמרי בצד ומחפש אתנו ובודק אתנו".
מבחינת ביקורות, "משרתם של שני אדונים" - שעלתה לפני כ-15 שנה בארץ בפעם האחרונה בכיכובו של שמואל וילוז'ני והייתה אז הצלחה היסטרית - התקבלה הפעם בנימה מעורבת. היו מחמאות, ואפילו השתפכויות פה ושם, ומנגד, היו גם קטילות לא פשוטות.
בתשובה לשאלה איך מתמודדים עם ביקורת רעה, ועוד בקומדיה שצריך לעשות ערב-ערב עם המון קסם ואנרגיה ורצון להצחיק את הקהל, עונות האחיות ש. . . פשוט מתמודדים.
מיכל: "שחקנים שאומרים 'לא מזיז לי', 'לא אכפת לי', 'לא קורא ביקורות. . .' לא מאמינה להם כל כך. זה משפיע. קוראים ואכפת. מצד שני, אתה עושה עם עצמך כל מיני טריקים. נניח לא קונה עיתון ביום של ביקורת ואומר לעצמך: טוב, אם זה יהיה טוב, אז כבר יתקשרו לפרגן לי; ואם זה יהיה רע, אז אני כבר אקלוט מסביב טיפין-טיפין, אבל לא יבוא לי כל הבום בבת אחת. ברור שזה עושה אושר גדול כשכותבים טוב, וברור שזה מעציב כשכותבים רע. כשכותבים רע אתה מרגיש חשוף ופגיע כל כך שזה. . . בהה . . . מאוד לא נעים".
אפילו שאת יודעת שהמבקר אידיוט או מושחת או אינטרסנט ותקתק את הביקורת במונית בדרך הביתה? ואת זה אני אומר באחריות כמבקר בדימוס.
"אני לא מצליחה להתייחס בביטול. זה נוגע לי. מגיע אליי. לא משנה מי כתב. זה כתוב. שחור על גבי לבן, עשרות אלפי אנשים רואים. אנשים שמכירים אותך רואים. אנשים שעובדים אתך רואים. אנשים שבאים הערב לראות אותך על הבמה וקראו עליך ביקורת רעה היום בבוקר אז הם יבואו עם דעה קדומה? הם יחפשו אותך? הם יהיו נגדך? זה ישר משפיע. אני אשקר אם אני אגיד שלא. אפילו שיודעים את הכול. לא שאני לא אישן בלילה אחר כך".
טל: "מנגד, זה גם עובר מהר. לא מחזיק יותר מיום. לא הטוב ולא הרע. קוראים, מושפעים, זהו. קמים ליום עבודה אחר כך, ולא זוכרים את זה".
מיכל: "זה גם עניין בסיסי יותר. של איך אתה תופס את עצמך במקצוע הזה. אני לא חושבת על עצמי כעל אחת שגילו אותה אתמול ב'כוכב נולד' וצריכה להצדיק בכל שנייה את הקיום שלה. אני רואה את עצמי במקצוע הזה גם בעוד חמישים שנה. זה מקצוע, וחלק ממנו זה גם ביקורות רעות".
אגב "כוכב נולד"? לא מתסכל קצת להיות רק בתאטרון? מצד אחד שתיכן נחטפתן לתאטרון מיד אחרי בית הספר, חלום של כל שחקן, מצד אחר המון עבודה, מעט כסף, לחזור על אותה הצגה שוב ושוב. מיכל: "ברור שיש גם אלמנטים מבאסים. ברור שכשאני מרוויחה 300 ומשהו שקלים להצגה זה מתסכל, אבל אם אתחיל לחשוב על הדברים האלה, אני לא אצא בכלל מהבית. אין טעם. צריך להתרכז במה שטוב וזהו. יש מספיק טוב במקצוע הזה, בגלל זה אני פה. והטלוויזיה, והקולנוע ותפקידים מגוונים יותר ויותר כסף - אני מניחה שהכול יבוא בזמן שלו.
"אני מרוויחה עכשיו קצת יותר מאשר לפני שנה, ובעוד עשור ארוויח הרבה יותר משהרווחתי השנה. ברור שברייק גדול בטלוויזיה יכול עכשיו לעשות הבדל כלכלי גדול, ובא לי מאוד לעשות טלוויזיה או קולנוע, אבל תכלס, אני במקצוע הזה לא כדי להתעשר. מי שהולך להיות שחקן כדי לעשות כסף בחר ממש במקצוע הלא נכון".
טל: "זה פשוט חלק מהדרך".
מיכל: "מנגד, אולי זאת פריבילגיה של צעירים שאין להם אחריות. דבר אתי אחרי הילד הראשון, אולי אשמע אחרת".
טל: "בעניין של לעשות את אותה הצגה שוב ושוב אז אני דווקא אוהבת משהו בזה. אני אוהבת לצלול לתוך הצגה ולמצוא דברים חדשים ולהרגיש בתוכה בבית ולחפש ולהביא בכל פעם משהו אחר. אחרי בית ספר למשחק, שכל הצגה בו עולה מקסימום עשרים פעם וזהו, כשאתה מתחיל להעמיק בהצגה יותר ויותר אתה מוצא דברים חדשים. זה תהליך מרתק ומהנה מאוד בעיניי".
כאמור, זו הפעם הראשונה שהבלנקשטייניות משחקות ביחד על אותה הבמה. בכלל - בדיקה זריזה מעלה כי כנראה מדובר בעניין תקדימי: כבר היו צמדים משפחתיים שהופיעו ביחד (האחים איתי ועומר ברנע; האחים טל ועידו מוסרי; האב אברהם סלקטר והבן מיכה; האם לאורה ריבלין והבת נינה קוטלר), אבל קשה להיזכר בשתי אחיות המשחקות על אותה במה בתאטרון רפרטוארי.
אזכור העובדה הזו, אתם יכולים לנחש, קודם כול גרר אחריו תגובה מתקתקה. "זה היה ממש טבעי", אומרת מיכל על העבודה המשותפת. "כאילו אנחנו בסלון בבית ועושות צחוקים. המתיקות שלנו זה דוחה, נכון?"
לגמרי.
"אז אני אתן לך משהו מעניין לפני שנירדם פה כולנו משיעמום. בהתחלה, ואני חושבת שלא אמרתי את זה לטל אף פעם, לפני שטל נכנסה לקאמרי, היה לי איזה חשש ממה יקרה אם נמצא את עצמנו ביחד באותו תאטרון. אני חושבת שהיא כישרון ענקי, ולא היה לי ספק שהיא תצליח ושהיא תמצא את עצמה מהר באיזה תאטרון.
"כשהיא אמרה לי שהיא הולכת לקאמרי, לשחק ב'כנר על הגג' אז כמובן שמחתי מאוד בשבילה, אבל הייתה לי איזו מחשבה, אולי כי אני אחות גדולה שמרגישה שהיא צריכה לפנות מקום וללכת אחורה. באמת לרגע עצרתי ושאלתי את עצמי רגע יהיה מקום לשתינו בקאמרי? זו שאלה אמיתית. לגיטימית. דווקא כי אנחנו כאלה אחיות קרובות ואוהבות ומפרגנות".
כי זה יפגע בך כשחקנית או ביחסים כאחיות?
"לגמרי ביחסים כאחיות. פחדתי ממה יקרה אם ניגש שתינו לאודישן ואחת תקבל והשנייה לא ואז יהיה איזה מתח ביום שישי בארוחת ערב או בשיחות שלנו. יש משהו הרמוני מאוד במשפחה שלנו, ופחדתי שזה יפר אותו. אחרי שסגרתי את הפינה עם אימא שלי אז עכשיו לפתוח משהו חדש עם אחותי?"
מה הכוונה "סגרתי את הפינה עם אימא?
"במובן שהיא בימאית ולא לכל פרויקט שהיא עושה היא בהכרח לוקחת אותי וכשהיא כן לוקחת אותי אז יש כאלה שאומרים שכמובן היא לקחה אותי כי אני הבת שלה וכל מיני כאלה. לקח זמן שזה ייסגר, שאלמד לחיות עם זה, ולא רציתי שזה יתחיל שוב עם אחותי, ועד היום לא בא לי שאני וטלטול נתחרה על אותו תפקיד גם היום. משני הצדדים. לא כשאני לוקחת ולא כשהיא לוקחת".
זה קרה שהתחריתן על אותו תפקיד?
טל: "לא. יש בנו אני חושבת משהו שונה מאוד בלוק ובאנרגיות וגם הבדל של חמש שנים, שהוא משמעותי, לפחות כרגע. אז אנחנו לא מתאימות לאותם דברים. וטוב שכך. אני מבינה את מיכל, אני גם פוחדת שתהיה בינינו תחרות או משהו דווקא כי אנחנו כאלה חברות טובות".
היית מודעת לכל החששות של מיכל לפני שנכנסת לקאמרי?
טל: "האמת שלא. אני שומעת על זה עכשיו פעם ראשונה, אבל זה לא מפתיע. זה טבעי וגם לי עברו דברים דומים בראש. מה יקרה נגיד אם לאחת יהיו הערות לתת לשנייה ולא תרגיש נעים להגיד. אבל כמו שמיכל אמרה, מהשנייה הראשונה, מהחזרה הראשונה שעשינו ביחד, בסצנה המשותפת שלנו, זה הרגיש הכי טבעי והכי בית, וכל המתח נעלם בשנייה".
מיכל: "ועכשיו לא הייתי מוותרת על זה בחיים. הכי כיף אתה. לחלוק חדר הלבשה, לאכול כמו בהמות".
טל: "אנחנו יושבות, מקשקשות, מרכלות, מה עשית כל היום, עולות, עושות סצנה, חוזרות וממשיכות לרכל. ממש בדיחה".
הן בוגרות בתי ספר למשחק - של יורם לוינשטיין (טל) ושל סמינר הקיבוצים (מיכל). "לא הלכנו לאותו בית ספר", מסבירה טל, "אבל לא מתוך איזו התכוונות מראש. אני פשוט רציתי תמיד ללכת ליורם כי שם אימא שלי התחילה את קריירת הבימוי שלה בארץ, ואיכשהו זה היה בעיניי המקום הכי שווה, ומיכל? למיכל פשוט לא היה איפה לחנות שם".
מיכל: "כן, זה נכון. אני צריכה חניה. אם אין חניה, אני לא באה. בסמינר הייתה הרבה חניה. וקפיטריה גדולה. אז היה ברור שזה קונה אותי ישר. כזאת אני. שטחית. טל תמיד ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. אני התלבטתי. בהתחלה בכלל למדתי משהו אחר. ממשל ויחסים בין לאומיים בבינתחומי וברחתי משם".
טל: "אבל זה לא תמיד היה ככה. כשהיינו קטנות היא הייתה הכי פרפורמרית וזאת שעושה הצגות להורים ולשכנים ואנחנו, אני ודנה (דנה בלנקשטיין האחות שביניהן, בת 29, בימאית) היינו הניצבות, והיא הייתה הכי שתלטנית! לא הרשתה לנו אפילו להתקרב למיקרופון הדמיוני. מתעללת בנו".
מיכל נולדה בשווייץ וטל בישראל, לבימאית דדי ברון ולפרופסור לאורתופדיה אלכסנדר בלנקשטיין. כשמיכל הייתה בת שנתיים עלו ארצה וגרו בצהלה, וכשמיכל הייתה בת שמונה וטל בת שלוש התגרשו הוריהן, ואמן עברה לחיות עם המחזאי שלומי מוסקוביץ. מלבד דנה, יש להם חצי אחות, עומר, (19) שהיא הבת של דדי ושלומי.
בהמשך לדבריה על ילדותה בסימן כוכב נולד, מספרת מיכל שאיכשהו, פתאום בסביבות גיל שמונה-תשע, העניין של להופיע קצת נעצר. היא נכנסה לתקופה מופנמת יותר. תקופה שהיא לא רצתה להיות כמו אימא, אשת תאטרון, אלא משהו אחר. החיבור הפסיכולוגי בפרוטה מבקש לשאול אם זה קשור לדעתה לגירושי הוריה, ללבחור צד ולהיות לצד אבא.
"כן, אני מניחה שכן", היא עונה. "רציתי להיות כמו אבא. אקדמיה וכאלה. אבל בסוף. החיידק החיידק. . . אלה כמובן בחירות לא מודעות, אבל אם אני מנתחת את עצמי ככה אחורה בגרוש, אז אני מניחה שזה היה הצד שרציתי יותר לרצות".
למה? למה אותו יותר מאשר אותה?
"אולי כי הוא היה יותר לבד. יותר נטוש. אנחנו עזבנו, אימא ושלוש בנות, והוא נשאר לבד. . . היה בזה איזה מרד ילדותי שכזה".
אבל בסוף, בכל זאת, החיידק. . .
"כן, תשמע, מרד ילדותי נמשך כמה זמן, אבל לא לנצח. היה מרד, היה כל הקלישאות, הייתי עושה לשלומי את המוות. מסכן. כבר גרנו ביחד, הוא כבר מתפקד כמו אבא לכל דבר, מסיע, מחזיר, מטפל, עושה לי מסיבות יום הולדת, מכין סנדוויצ?ים, ואני עוד צורחת עליו 'אתה לא אבא שלי' 'אתה לא תחליט עליי' כל מיני כאלה. הכי סרט של הולמרק.
"אתה יודע, אם אני אוהבת אותו, אז זה אומר שאני לא אוהבת את אבא שלי הביולוגי, ואם הוא ילך, אז הם יחזרו וכל מיני כאלה. אבל זה עבר. עם הזמן. פשוט עבר. היום שלומי הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי בעולם, ואני אוהבת אותו אהבת נפש. אין לתאר. הוא הלב שלי והנשמה שלי, האיש הזה".
היה קשה להתמודד עם הגירושים?
"ברור שהיה קשה. תמיד קשה. אולי במיוחד לילדה בכורה כי היא סופגת את המכה הראשונה ומרגישה שהיא צריכה לדאוג לכולם. טל לדעתי בכלל לא זוכרת את הגירושים וכל העסק כי היא הייתה בת שלוש כשזה קרה (טל מהנהנת בהסכמה). אתה לוקח את האחריות, האשמה, הצורך לבחור צד, הצורך לרצות את כולם, זה נתן לי כלים חזקים לחיים ולמשחק, אבל גבה מחיר.
"בסוף האהבה ותשומת הלב שקיבלנו מכולם, מההורים הביולוגים שלנו, גם משלומי ומאשתו של אבא שלי, האהבה הייתה גדולה כל כך שהיא ניצחה הכול". כשטל שוב מהנהנת בהסכמה מסכמת מיכל: "אוי, טלטול שוב אנחנו יוצאות מתוקות ומגעילות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם