כפות תמר: גם בגיל 91 לתמר איתן לא נמאס לפסל
תמר איתן לא עוצרת לשנייה. בגיל 91 היא קמה בבוקר, שותה כוס יין ולא מפסיקה לפסל בחמר. למה לא שמעתם עליה? "אני לא יוצרת בשביל להתפרסם. אני יוצרת בשביל צורך פיזי שלי". חוץ מזה, למי יש עשרות אלפי שקלים ליחצנים? יובל הימן חזר מוקסם
מאידך הן מלאות אופי אחר, הן מעניינות. רואים עליהן שהן ידיים עובדות, ידיים יצירתיות. כמעט 80 שנות עבודת פיסול בחמר ועץ עברו על כפות הידיים של תמר איתן. עם העשורים והזקנה של האמנית בת ה~91 הן קיבלו צורה מעוגלת וזו מסגירה את עיסוקה.
צבע הידיים ועיוות הצורה שנגרם מאמנות הפיסול הם רק תפאורת הרקע של איתן. מה שמרתק הרבה יותר הוא הניצוץ בעיניה הכהות; הוא הופך אותה לצעירה בכמה שנים טובות ומצביע על חדות מוחה, על יכולתה להישאר סרקסטית, ביקורתית וערה למתרחש גם בגילה המופלג, גיל שרוב האנשים כלל לא מגיעים אליו ואם כן, קלושים הסיכויים שהם ימשיכו להיות פעילים מדי יום. ואיתן פעילה. בכל בוקר ב~6:30 היא עושה את הדרך מדירתה הקטנה בבניין הדיור המוגן ברחוב הנשיא שהיא גרה בו לסטודיו ברחוב ששת הימים, שם היא יוצרת.
סדנת העבודה של איתן עמוסה בדמויות חמר בעלות גוף עגלגל. כשהגעתי היא עמדה מעל משטח העבודה וגלגלה חמר בין האצבעות. היא ביקשה ממני לחכות רגע. התיישבנו ליד שולחן קטן ועליו בקבוק יין סגור בפקק לא מקורי, מסגיר שאיננו שם בשביל הדקורציה. השעה 10:00 בבוקר, ואני שואל את הקשישה הפעלתנית אם היא היא נוהגת לשתות בזמן עבודתה. היא משיבה בחיוב ומיד שואלת אם אני רוצה כוסית קטנה, כאילו חיכתה שארים לה להנחתה.
תכף תגידי לי שאת גם מעשנת.
"עישנתי. ביום אחד קמתי בבוקר וידעתי שאני לא אעשן יותר בלי שום החלטה מראש. יכול להיות שקיבלתי הרעלת ניקוטין".
את החיבה ליין ולאלכוהול בכלל, ואת העובדה שלא צריך להתבייש מכוס יין אדום בשעות הבוקר, למדה בצרפת. "שמה שותים ואהבתי את זה", היא מספרת. "זה עושה ראש טוב".
גם אני אוהב לשתות, בעיקר אניסים וויסקי.
"או, את זה אני אוהבת לשמוע. אני אוהבת וודקה. קיבלתי לפני זמן מה איזה קוניאק יווני. אח, זה משהו".
סיפרתי לה על נפלאות הארמניאק הצרפתי. "בבקשה ממך, יובל, נא לרשום את השם", היא הפצירה והבטיחה לארגן לעצמה בקבוק בהזדמנות. "נדאג לזה. אה, ארמניאק, את זה אני מכירה. זה טוב. הבת שלי אומרת שיש לה אמא שתיינית".
כוס היין ירדה יפה והשיחה התגלגלה לחתיכת עץ אקליפטוס באמצע גילוף. "עבדתי בעיקר עם אדני רכבת", מספרת איתן. "הייתי קונה מהרכבת אדנים ישנים, אז הם החליפו לאדני בטון. אחת הסיבות היתה שהעץ של אדני הרכבת עבר תהליך כימי נגד תולעים וזה מאוד חשוב. זה משמר את היצירה ואף אחד לא רוצה תולעים בבית".
את יודעת שאומרים שזה לא בריא?
"מה לא בריא?".
השבבים של אדני הרכבת המטופלים.
"מה, מפני שזה עבר תהליך כימי?".
כן, אומרים שזה מסרטן.
"סלח לי, יובל, אתה יודע בת כמה אני? אם אני הגעתי לגיל הזה עם השבבים, אין לי מה לפחד משום דבר. איך אותה זקנה אמרה כשאמרו לה לקחת כדור לטיפול בכאב ראש, 'בגילי אני לא רוצה להתרגל לזה'".
איתן לא אוהבת פורמליות. אפילו על האתר שלה היא צוחקת, וטוענת שהוא רשמי מדיי ואינו משקף את דרכה הייחודית להגיד וליצור דברים. איתן היא גברת ייחודית. ברם, האינדיבדואליזם הזה לא זיכה אותה בהכרה יוצאת דופן בעולם האמנות.
האמת צריכה להיאמר, איתן אנונימית למדיי, בעיה די גדולה עבור אמן בעל אמירה. "למזלי הרב, באמת למזלי הרב, לא הייתי צריכה לחיות מזה", היא מסבירה מדוע לא נאבקה לקבל הכרה. "יכולתי לעשות מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה ולא להתחשב בשום דבר. לא הייתי צריכה לעשות המולה וכל הדברים האלה".
מצד שני, אם את לא עושה המולה את לא מוכרת, לא?
"אני לא יוצרת בשביל להתפרסם. אני יוצרת בשביל צורך פיזי שלי. תראה, יש צורך לקבל פידבק, איזה היזון חוזר מאנשים שלא מכירים את העבודה שלי, מכיוון שיש לי מסר בעבודה. אם אני עושה תערוכה, זו הסיבה לכך".
התערוכה הפומבית הלפני אחרונה של איתן הוצגה בלובי של תאטרון ירושלים. "לא יכולת שלא לראות אותה", היא שמחה לספר. "בלי להגזים, מאות אנשים ראו את התערוכה וכתבו בספר האורחים. ואני לא מדברת על מי שמכיר אותי, אלא על אנשים שלא ידעו מי זאת תמר איתן ולא שמעו עליה. אפשר לומר, התגובות היו יוצאת מן הכלל. פרט לעיתונות שלא הגיעה".
הזמנת?
"הזמנתי. אני לא מדברת על עיתונאים מהסוג שלך שכותבים כתבות, אלא על מבקרים אמנותיים".
למה?
"אני אגיד לך את כל האמת: מפני שאין לי איש יחסי ציבור. ובלי איש יחסי ציבור לא תגיע לשום מקום, מבחינה אמנותית אני מדברת. אז למה אין לי? משום שאין לי אפשרות להחזיק איש יחסי ציבור. זה עשרות אלפי שקלים. הבת שלי לקחה לאחת התערוכות מישהי שעוסקת בזה. היא אמרה לי, 'אכתוב לך כתבה ב'לאישה'. אמרתי לה 'לא, תודה'".
מה רע בכתבה ב'לאישה'?
"האגו שלי לא מרשה לי את זה. אם ביקורת, שתהיה של אנשים שמבקרים ולא שאני מחשיבה אותם".
יש פה סתירה.
"יש, כן. משה דיין היה אומר, 'לא חשוב מה יכתבו, העיקר שיכתבו'. אנשים לא יזכרו שכתבו, 'זה אמנות זה? זה דיליטנטיות'. לנכד שלי יש ידידים באחד הקיבוצים בעמק בית שאן והוא שלח לאוצרת של איזה מוזיאון שם תמונות של העבודות שלי. היא אמרה שזה אמנות עממית. היא אמרה את זה לשלילה, שזאת לא אמנות".
היית צריכה לדבר איתה צרפתית.
"אני לא מרירה, אני לא מרירה. זה מצחיק אותי".
נראה שיש בך מעט עצב על כך.
"זה לא עצב. תראה, עשיתי את התערוכה בתאטרון והיא היתה מוצלחת מאוד. פה (הכוונה לתערוכה שמוצגת במרפסת בבניין שהיא גרה בו - י"ה) ניסינו קצת יותר פרסום והבת שלי הפכה עולמות. ואני חייבת לציין שבזכות יחסי הציבור שלה נתנו לי כתבה של שתי דקות בערוץ 1 ב~21:00 בערב. זה יוקרתי, אני אומרת. לא? זה מכובד. אנשים אמרו לי, 'ראינו אותך בטלוויזיה'".
הפכת להיות סלב.
"לכמה שעות. זוכרים, אבל לא לאורך ימים. כשהלכתי לבית האמנים - אני חברה שם רק 30 שנה והצגתי כבר פעמיים - וביקשתי לפני שנה להציג שם תערוכה, לקח חצי שנה ויותר עד שענו לי בשתי מילים, 'לא עברת'. הלכתי לשם ואמרתי להם שזאת לא שיטה להודיע.
"אפשר היה להגיד 'לא כרגע' או 'אין מקום', הרי תירוצים לא חסר. סתם ככה לזרוק את זה לאישה בת 90. מה תעשו לי, פוסט מורטם? מה אני אעשה עם תערוכת פוסט מורטם? מה זה יעזור לי? אני מדברת על העניינים האקטואליים של היום, רציתי תגובה".
איתן הגיעה ארצה עם הוריה בשנת 1924, כשהייתה בת חמש. למרות זאת היא מחשיבה עצמה ילידת הארץ. הם גרו בתל אביב, ועל אף שהיא ירושלמית תכף 40 שנה, היא עדיין מעידה שהיא תל אביבית. בגיל 16 עזבה את הבית והלכה ללמוד בבצלאל המחודש.
"תמיד עסקתי בעבודת יד, אף פעם לא ציירתי, והוריי מאוד עודדו אותי לפסל", היא אומרת. "כיצד עודדו? אף פעם לא אמרו לי, 'את צריכה להיות פסלת', אבא תמיד היה קונה לי ספרים. קח בחשבון איזו שנה זאת הייתה. איפה היו ספרי אמנות? כלום. הוא היה מחפש, מוצא ספר שקשור לאמנות ומביא לתמר. הם רשמו אותי לבצלאל.
"בהתחלה היו רק שתי מגמות, גרפיקה ותכשיטנות. למדתי תכשיטנות. אבל מה, למדנו ציור ולמדנו פיסול אצל מורה יוצא מן הכלל בשם זאב בן צבי. היום לא מכירים אותו. וזהו. למדתי שם קרוב לשנה, ואחר כך אבא שלי כנראה חשב שתכשיטנות זה לא בשבילי ושאני צריכה משהו רציני יותר ושלח אותי לצרפת. למדתי פיסול קצת פה וקצת פה, לא בצורה מסודרת. האמת היא שהקדשתי את עצמי לצרפתית. בתערוכות, בביקורים במוזיאון ותוך כדי הסתכלות למדתי יותר מאשר בלימודים פורמליים".
כמעט שנתיים העבירה בפריז עד שהחלו לדבר על מלחמה והיא חזרה להוריה. היא מספרת שלא חשה בפעפוע האנטישמיות בצרפת. כששבה העם היהודי היה בשיא האידיאליזם הציוני~התיישבותי ואיתן מצאה עצמה בקבוצת אלומות, שלימים תהפוך לקיבוץ אלומות. "רק לשם הדגשה קטנה", היא פותחת, "זה היה הקיבוץ של שמעון פרס. הוא עוד לא היה בקבוצה כי היה צעיר מהאחרים אבל בחופשות הוא היה מגיע וידעו שהוא יהיה מיניסטר החוץ. תמיד דיברו על שמעון פרסקי. אז הוא עוד היה פרסקי".
ואז פרצה מלחמת העולם השניה. איתן, אז עדיין ברוט, גויסה כשרטטת אחרי שנכשלה בטסט בדרכה להגשים חלום ולהיות נהגת. "אמרו לי, 'לא חייכת מספיק לקצין הבוחן'", היא צוחקת. בשנה הראשונה הוצבה בחיפה, במנזר של בת גלים, ושנתיים בתל אל-כביר במצרים.
בזמן ששרטטה בחיפה שם עליה עין קצין מהבריגדה, ג'ו (יוסף) אייזן שמו. כששאלתי מה היה ואיך התפתחה האהבה, היא ביקשה לא להיכנס לרומנטיקה. בין הפלירט הראשוני לחתונה העבירו אותה לתל אל~כביר במצרים. בגיל 23 התחתנה עם אייזן, שמאוחר יותר עברת את שמו לאיתן.
במלחמת העולם השנייה מייג'ור אייזן נשלח להילחם באיטליה. עם תום המלחמה הגדולה הפך לשליח רכש של ההגנה בניו יורק. תפקידו היה לארגן נשק עבור לוחמי המדינה שבדרך. עם פרוץ מלחמת העצמאות הזוג נחת בארץ. המייג'ור גויס מיד. הוא נשאר בצבא, ובין יתר תפקידיו פיקד על חטיבה שבע. את הקריירה הצבאית סיים כאלוף משנה. אחרי כמה שנים בבאר שבע, הזוג ניגש להגרלה על קרקע בגבעת המבתר בירושלים. בשנת 1971 עברו לרחוב ששת הימים בשכונה.
בעלה של אייזן נפטר כארבע שנים לאחר שהגיעו לירושלים. "באותה תקופה, כשכבשנו את האזור הזה, מי שבא לגור בירושלים ולא היה לו דיור יכול היה להשתתף בהגרלה ולהגריל שטח אדמה בתנאים נוחים מאוד", מסגירה איתן את דעותיה הפוליטיות. "ואנחנו ניגשנו להגרלה וזכינו".
את גרה על קרקע שבעינייך היא כבושה. איך זה מסתדר?
"זה לא מסתדר. ברגע שעברנו לגור הנה אמרתי שברגע שיגידו לי שחזירים, אני רגע אחד לא אשאר פה. בעלי שהיה שומר הצעיר, לא ליכודניק וגם לא כל האחרים, היה נותן את התירוץ שזה לא היה שייך לפלסטינים אלא לירדנים. זה נכון אגב, אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא היה שייך לחלק שהיה מדינת ישראל באותה תקופה. אם אתה שואל אותי אם יהיה שלום, אני חושבת שיהיה שלום אבל הוא לא יחזיק 40 שנה. מקדמת דנא חבל ארץ זה היה מקום מעבר, ותמיד כולם רצו לכבוש אותו. היו כאן מלחמות תמידיות. אלה עובדות".
רוב עבודותיה של איתן הן בעלות אמירה פוליטית עם ניחוח הומוריסטי או סרקסטי. היא מוציאה מתחת לשולחן עטיפה שפעם היו בה תמונות של אתרים ירושלמיים טיפוסיים, ועל הכריכה כתוב " TAKE WITH YOU A PIECE OF THE HOLYLAND".
אחר כך היא מוציאה ממקום אחר תמונה גזורה של פרויקט "הולילנד", ומתארת איך היא הולכת להדביק את זה במקום תמונת הכותל. "אם כבר אתם לוקחים משהו מירושלים", היא יורה, "תקחו את זה".
עבודותיה מתארות את הקלושרים הצרפתיים, אלה שקבעו את ביתם מתחת לגשרים. בתערוכה בתאטרון ירושלים בשם "וישמן ישורון" היא פיסלה דיוקנאות של גבירים שמנמנים עם סיגרים עצומים בפיהם. לצדם עומדים אלה שמחלקים עצות לכל מי שמוכן ולא מוכן לשמוע והיא מרבה ללגלג על מלחכי הפנכה והפוליטיקאים.
"תמיד הנושאים שלי פוליטיים", היא מעידה, "מאז ומתמיד אפשר לומר, ואני עובדת מילדות. יש בעבודות שלי הומור למרות שזה פוליטי. אני מאנשי השלום למרות שצוחקים עלי שנשארו רק קומץ אנשי שמאל. אני בעד החזרת השטחים, תמיד אמרתי שאנחנו כובשים והמוטו שלי הוא שאדם נולד בצלם. נקודה. לא חשוב מאיזו דת, לא חשוב באיזו מדינה.
"האדם נברא בצלם ומגיעות אותן זכויות לכולם. זאת נקודת המוצא שלי. הפוליטיקה של היום, עם האגרסיביות הקשה מאוד ועם הכפייה הדתית המסוימת, יותר מאשר מסוימת, מאוד מפריעה לי. אני בעד מדינה חופשית, דמוקרטית, במלוא מובן המילה".
באחת העבודות שלה מוצגות דמויות שתופסות את הפנים עם הידיים ומביטות כלפי השמיים. "זה הדוסים שמתפללים לאלוהים 'אוי וויי, אוי וויי, תעזור לנו'", היא מסבירה. "זה קצת קיטשי".
את לא אוהבת אותם.
"הבת שלי הגר אומרת לי שאני שונאת את הדת. זה לא נכון. אני לא אדם דתי, אני לא אדם מאמין, אבל אני חושבת שזכותו של כל אחד להאמין במה שהוא רוצה, רק שלא יכפה עליי. אני לא מוכנה לשום כפייה אבל אני לא נגד הדת".
גם את שר החוץ היא לא ממש מחבבת. "כשאני שומעת את מר ליברמן הזה מדבר, זה מקומם אותי בצורה בלתי רגילה", היא מזדעזעת. "תראה, אומרים לי שאני לא ציונית, אני אפילו לא יודעת מה זה ציונות. כל הסיפור הזה של אלוהים הבטיח לנו את האדמה לא שייך לאמונה שלי.
"אני חושבת שהתנ"ך הוא אחד הספרים הכי נהדרים שקראתי ואני קוראת עד היום ,אבל בשבילי חלק גדול מהתנ"ך הוא מיתולוגיה. הסיפור של אלוהים בשבילי הוא מיתולוגיה. אז מה זה הוא הבטיח, למי הוא הבטיח? לאלה שעולים עכשיו מרוסיה ועוברים גיור כהלכה? להם הוא הבטיח? אני שואלת אותך. זה מה שהופך אותם לציונים, זה שהם נישאו ליהודי ובאו לגור פה? אני לא יודעת, אני מבולבלת".
אני מניח שהורייך עלו ארצה מטעמים ציוניים, לא?
"בוא אני אספר לך סיפור על ההורים שלי. אני נולדתי בפולין. אז רשמו את היהודים במשהו כמו ועד הקהילה. אבי הלך לרשום אותי ושאלו אותו מה השם. הוא אמר, 'תמר'. אמרו לו, 'אין שם כזה, יש תמרה'. אז אבא שלי אמר, 'לא, השם הוא תמר'. התחיל ויכוח ואמרו לו, 'אם יקראו לה ככה, כשתהיה בת 18 יקחו אותה לצבא כי זה שם של בחור'. אבא שלי אמר, 'בת 18 היא לא תהיה פה'. הוא היה ציוני".
אנחנו על המרפסת בבית ל.א מאיר. רגע לפני כן איתן חובשת כובע ומשקפי שמש. היא מזכירה לי את לאונרד כהן. היא נעמדת ליד דמות מסדרת וישמן ישורון ומספרת שכולם אומרים שהוא דומה לאהוד אולמרט. מתחת לדמויות שמפארות את התערוכה מקובצות עשרות דמויות אחרות שלא נמצא להן מקום.
איתן, שמסיימת כל יום לעבוד ב-12:30 בצהריים, מוציאה תחת ידיה דמות כל יומיים או שלושה, ולא לכולם יש מקום על הבמה המרכזית בתערוכה. היא מספרת לי על השד מפיסטו שנפקד מהמרפסת. "השד מפיסטו הוא מליץ היושר לריבונו של עולם, ומכל הפסלים אני אוהבת אותו", היא אומרת.
למה?
"הוא מתאים לי".
את כמוהו?
"אולי, אולי. אתמול לקחנו אותו לצקת אותו מברונזה".
עשר שנים היא חיה בדיור מוגן. בתה דאגה שהיא לבד בבית הגדול ברחוב ששת הימים ותשלומי הארנונה לא הצדיקו את ההישארות. הבת הציעה שתבוא לגור איתה ועם משפחתה, אבל איתן סירבה בנימוק שהורים לא גרים אצל ילדיהם.
את אוהבת אנשים?
"לא. אני טיפוס מאוד אינדיבידואליסטי. כשאני מסיימת יום עבודה אני צריכה שקט בראש. אני אוהבת לקרוא ואני מקדישה המון המון זמן לזה. כשבאים כל מיני שכנים, ובאים לפעמים, ו'בואי תשתי תה' ויושבים ומקשקשים, זה מפריע לי. אני לא בנויה לזה וזה היה מאז ומתמיד".
אין לך כוח לפטפטת.
"לא. לפעמים רוצים להחליף איזו מילה. אני לא טיפוס סוציאלי. אני לא חברותית. די בכך שהפסלים מדברים הרבה".
כן, הם מדברים הרבה?
"או-הא".
את משוחחת איתם?
"אני לא, אבל השכנים מתלוננים על הרעש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם