יומני כרמל: ישראל כרמל הוא המו"ל הכי מסתורי בארץ
הוא נחשב למו"ל אנין טעם. משוררים וסופרים איכותיים מידפקים על דלתות ההוצאה לאור שלו. כל פרסום אצלו מקבל תו תקן של איכות. אז למה ישראל כרמל הפך לדמות שנויה במחלוקת בעולם הספרות המקומי? פרופיל מיוחד על האיש שלא היה שם
"מודאג?", השתוממתי, "ממה בדיוק?".
"אם אשלח להם עותקים", השיב כרמל ברצינות, "הקונים ממששים את הספר ומקלקלים את העטיפה, ואז הם מחזירים לי את העותקים פגומים".
"אבל הם רוצים לקנות, לא למשש", השבתי, ולרגע הרגשתי כאילו מדובר בקטע מהמערכון של "הגששים", "ספרים, רבותיי ספרים".
גם לערבי ספרות מזדמנים הגיע כרמל עם חבילות וצרורות של ספרים, שאותם נהג למכור בעצמו במבט של חשש, כאילו הוא לא שלם עם העובדה שהקונים עלולים לקמט את דפיהם לאחר המכירה.
יחסו של כרמל לספריו מזכיר ניסיון של אמא פולנייה לגונן על תינוקותיה. כרמל תמיד נשמע מוד-אג בכל פעם שמבקשים ממנו לשלוף עותקים ממחסני ההוצאה ולשלוח אותם לחנויות, למבקרים, למשתתפים באנתולוגיות, לתומכים, ולכל מי שצריך. הסופרים שמפרסמים אצלו כבר הפסיקו מזמן לספור כמה פעמים הם שמעו ממנו במרוצת השנים את הרפליקה המצטווחת "אני מוד-אג", שהפכה כבר לקאלט. כרמל נשמע מודאג תמיד.
בפרפרזה על ספר שיריה של המשוררת הידועה זלדה, אפשר לכנות את הוצאת "כרמל", "הכרמל האי נראה". כמעט שלא רואים את ספריו בחנויות, כמעט שלא רואים אותו, כמעט שלא רואים אותו בענייני יחסי הציבור בעיתונות, וכך הלאה. בדור שבו רוב המו"לים מכריזים בגלוי שכל מה שעומד בראש מעייניהם זה למכור, כרמל עשה במשך לא מעט שנים כמעט הכול כדי שאף אחד מספריו לא יסתנן, חלילה, לרשימת רבי המכר.
בימים אלה מפרסמת נעה ידלין רומן הומוריסטי בשם "חיי מדף", שגיבורו הוא סגן עורך מדור הספרות שנעלם. גם דמותו של ישראל כרמל, או שרול קורצווייל, כפי שמכנה אותו מזה שנים אחד מאנשי קריית הספר (בפרפרזה על המבקר הידוע ברוך קורצווייל, שאוסף מאמרים שלו ראה אור בהוצאה), מזמינה כתיבת רומן הומוריסטי למדיי, שאולי יהיה אפשר לכנותו, על משקל ספרה של ידלין, "חיי מחסן". "במקום לכתוב ספר על הג'וחות של השוק, למה שלא תכתוב ספר על ישראל כרמל? הרי הוא יותר מצחיק אפילו מהם", הציע לי פעם בעל חנות ספרים.
דמותו של כרמל - המוהיקני האולי אחרון בעולם המו"לות, שמזכיר את המו"לים בטעם של פעם שכבר נכחדו מהעולם - נראית לקוחה מרומן רוסי או מאחד הרומנים הקלאסיים הצרפתיים שהתפרסמו בהוצאה לאור שלו.
כרמל, ששימש מורה להיסטוריה בבית הספר דנמרק בירושלים, הוא גבר גבה קומה וגמלוני משהו. הוא מתקרב לגיל 70, אך עד לפני כמה שנים נשא בעצמו חבילות של ספרים. הוא נשוי ואב לשלושה, שני בנים ובת. אשתו עבדה אף היא, כמוהו, בהוראה, והיא אינה מתערבת בענייני ההוצאה. בנו עידו שימש בעבר הרחוק עוזרו והיטיב עם ההוצאה, אך פרש לעיסוקים אחרים.
כרמל, המתגורר בבית מרווח בגבעת המבתר בצפון ירושלים, מקהיל לביתו לא מעט אנשי ספרות, המקיימים שם סמינרים ספרותיים ותרבותיים. הוא איש משכיל וידען, הרואה את חשיבות המילה הכתובה לנגד עיניו, אך לא אוהב לראות את שמו בעיתון ובורח תמיד מתקשורת.
כרמל, שסירב להתראיין לכתבה זו (כל הפניות שנעשו אליו ואל ההוצאה לא נענו), הוא אנטיתזה לעורכים ומו"לים המתראיינים ומצטלמים תדיר לתקשורת. המו"ל המסתורי מתרחק כל כך מהמצלמות, עד שכאשר שאלתי את אחד ממודעיו בעולם הספרות האם במקרה שמורה אצלו תמונה משותפת עם כרמל, הוא צחק ואמר: "הרי ידוע לכול שכרמל לא רק שלא מצטלם אלא גם לא מחייך".
כיצד הפך ישראל כרמל ממורה להיסטוריה לאחד המו"לים האנינים בארץ, שההוצאה בבעלותו מנקזת אליה יוצרים מכל רחבי הארץ, ומשמשת מעין אלטרנטיבה מבוקשת להוצאות המסחריות הגדולות? כרמל, שהקים את ההוצאה שלו
הוא יודע בדרך כלל להקפיד על גימור לעילא ולעילא. בעבר שקד שעות ארוכות על הגהת דשי העטיפות של ספריו, וידע למצוא בהם שגיאות שאפילו מגיהים ונקדנים מומחים לא הצליחו למצוא. בשל כך, ספרים יוצאים אצל כרמל עם פחות שגיאות דפוס מאשר אצל מו"לים אחרים. כרמל מקפיד גם על איכות העטיפות ועיצוב המוצר של ספריו, דבר שהופך אותו לאחד המו"לים הטובים בארץ בתחום עיצוב הספרים.
המשורר התל אביבי אריק א., שזכה השנה בפרס ראש הממשלה לספרות ופרסם ספרי שירה בהוצאה, מגדיר את כרמל "מי שעשה מהפכה בעולם המו"לות הישראלי, המונע בעיקר משיקולים כלכליים, או תחת כסות פסבדו-אקדמית חסרת כיסוי ממשי. דווקא כאחד שבא מחוץ למערכות הכלכליות או האקדמיות הוא מצליח לעשות מפעל לדוגמה, הן בהוצאת תרגומים נבחרים והן בהוצאת ספרי עיון ומקור מעניינים, והכול תוך הקפדה על רמת הפקה שעולה על זו הנהוגה בהוצאות הגדולות".
על דבר אחד אין, אפוא, ויכוח: כרמל, דמות רבת פנים, אוהב ספרים, מוציא אותם יפה, אבל לא ממש יודע למכור אותם, ובעניין זה הוא מתנהל קצת בחלמאות. הכישרון שלו כמו"ל מצטמצם עד לשלב שהספר יוצא מהתנור של בית הדפוס. כרמל רואה את השלבים החיוניים הבאים, כמו יחסי ציבור, שיווק ומכירה, כבלתי נחוצים ולעתים אף מיותרים לגמרי. זה למעשה מה שהופך אותו לדמות הכי אניגמטית בספרות העברית ולעוף קצת מוזר בנוף המו"לות, כזה שמתנהל כמו בתקופה שבה ראו אור הספרים הקלאסיים שהוא מוציא.
בעבר, הניפה הוצאת "כרמל" רק את דגל הספרות הקלאסית וספרות התרגום, וב-23 שנות קיומה היא פרסמה יצירות של מיטב הקלאסיקונים העולמיים, ביניהם זוכי פרס נובל, אם כי לא בהכרח את הטובות שביצירות של אותם הסופרים. היצירות המתורגמות משפות רבות ראו אור פעמים רבות בעזרת קרנות ציבוריות או מלגות פרטיות, וגם בעזרת המפעל לתרגום ספרי מופת.
המבקר אריק גלסנר (מעריב) מעריך את פועלו של כרמל בתחום ספרות התרגום ואומר כי "אני יודע שספרות התרגום אצלו בדרך כלל מעניינת מאוד". כרמל העסיק את מיטב המתרגמים, ביניהם גאיו שילוני ויורם ברונובסקי המנוחים (ברונובסקי אף פרסם בהוצאה שניים מספריו), ובהמשך גם את המתרגמים המשובחים ד"ר דויד ויינפלד, רמי סערי ויורם מלצר. כרמל גם עובד או עבד עם מיטב הנקדנים ועורכי הלשון, ביניהם המשוררת רות בלומרט, המשורר תנחום אבגר ובת זוגו לאה פרישברג. האחרונה אומרת כי "אני מכירה את ישראל כבר עשר שנים. הוא מאוד נוח, אצילי בהתנהגותו אלינו ורוחש כלפינו אהדה".
בהמשך צירף כרמל לשורותיו גם כוחות אנינים מספרות המקור, כמו חבורת "עמדה" בראשות העורכים רן יגיל, עמוס אדלהייט ואריק א., המפרסמת בהוצאה את סדרת ספריה וכן את כתב העת "עמדה"; את המתרגמת טל ניצן, שעורכת בהוצאה סדרת מקור; את לימור שריר ושלמה לאופר כעורכים של סדרות מקור; וכן את אוריאל קון, העורך ב"כרמל" סדרת פרוזה של ספרות לטינית. במקביל מוציאה "כרמל" גם את כתבי העת "כרמל" ו"ארץ אחרת".
עד כאן הכול טוב ויפה וראוי לכל שבח. אילו כרמל היה מפרסם רק ספרים קלאסיים מתורגמים, אולי לא הייתה בכך שום בעיה, כי הוא מתאים לספריו וספריו מתאימים לו כמו כפפה ליד. הבעיות החלו כאשר כרמל החליט להתרחב, וההוצאה שלו צמחה אולי מעבר לגודל הטבעי שלה. כרמל, המציג את עצמו כמי שלא משתייך לעדר, שיחק למעשה בשני המגרשים. לצד הכוחות הטובים שגייס, הוא הפך, תחילה בחשאי ולאחר מכן בגלוי, לממוסחר. הוצאת "כרמל", שהצטיירה כהוצאה די קטנה וביתית, המפרסמת ספרות אחרת - הוצאה שניתן היה בהחלט לברך על קיומה ותפיסת עולמה - הפכה בהמשך לסופרמרקט ספרותי, שלא שונה בהרבה מהוצאות אחרות.
לאחר מותו בטרם עת של המו"ל יחיד הסגולה ירון גולן, אולי המו"ל הכי דון קישוטי בעולם, לא נשארה כמדומה לסופרים רבים בארץ ברירה, אלא להציע ל"כרמל", הוצאת "גוונים" ולהוצאות קטנות-בינוניות אחרות את מרכולתם. כל מי שלא מתויג כסופר מסחרי, או שספרו נדחה מסיבה זו או אחרת, רואה בהוצאת "כרמל" כתובת לגיטימית, בעיקר עקב המכובדות שלה. התוצאה: תהליך ההתמסחרות הואץ.
כרמל החל לתבוע מסופרים, ובעיקר ממשוררים רבים שפנו אליו, התחייבות לתשלום כזה או אחר עבור פרסום ספריהם, ובכך יישר קו עם הוצאות קטנות אחרות, שאיכות הספר שנדפס אצלן מעניין אותן כקליפת השום, והן מפרסמות מתוך סיבות כלכליות כתבי יד רבים שמוצעים להן. התופעה הכאובה הזו היא, כאמור, נחלתם של מו"לים קטנים רבים, אבל לכמה אנשי ספרות היא צורמת במיוחד במקרה של כרמל.
אריק א. מבין דווקא לארנקו של כרמל ומוצא צד זכות: "מאחר שכרמל בחר לא להתמקד בהוצאת רבי מכר, עליו לנהוג באחריות באשר להוצאות הכספיות הנדרשות". למרואיינים אחרים יש דעה שונה. "רוב המו"לים הקטנים מבקשים תמיכה", אומר איש ספרות, "אבל מכרמל היו ציפיות אחרות, ולכן הוא מאכזב רבים". "כרמל חי ממלגות, אם לא ציבוריות אז פרטיות. בלי תמיכה, הוא לא מוציא", מספר עורך שעבד בעבר עם כרמל.
"התופעה הזו מזכירה אישה שלא תשכב עם גבר בלי שתקבל ממנו תמיכה", אומר סופר מאזור המרכז שפרסם אצלו ספר וכמו כולם בחר להתראיין שלא לציטוט ("אני לא רוצה לסגור אצלו את הדלת"). "זו הזניית הספרות מצד כל המו"לים האלה. זה הפך לנורמה אצל המו"לים, להגיד לסופרים ולמשוררים: 'או שתשיג לי מלגה, או שתשלם'. לכרמל לפעמים ממש לא אכפת מי ניצב מולו. נדמה לי שגם אם עמוס עוז, א. ב. יהושע ודויד גרוסמן יבקשו לפרסם אצלו ספר, הוא עלול לבקש מהם תשלום".
"זהו סינדרום של כל הוצאות הספרים", אומר משורר תל אביבי מוכר. "רק מנתן זך, רוני סומק ומפורסמים אחרים לא יבקשו תשלום. אילו דוד אבידן היה חי היום, גם ממנו היו מבקשים כסף".
אם כולם דורשים תשלום למה אתה מתלונן דווקא על כרמל?
"מה שמפריע לי אצלו זה שהוא הדביק לעצמו דימוי אליטיסטי, ומאחורי הגב דורש כסף אפילו יותר מאחרים. שיגיד את האמת: אני סוחר סוסים כמו כולם. לפעמים נדמה שעם הזמן הוא הפך לאדיש לספרות וחמדני כמו כולם. אני כמובן שילמתי כמו כל המשוררים, אבל למזלי היה לי כיסוי של מלגות, אחרת זה היה יוצא מכיסי".
משוררת ירושלמית אומרת כי "רוב המשוררים שאני מכירה שפרסמו אצלו ספר לא היו מאוד מרוצים, בעיקר מכך שהוא לא עושה שום דבר להפצת ספריהם. אבל מדובר בספרי שירה ולכן קשה לדעת עד כמה זו אשמתו. משורר סיפר לי שכרמל אמר לו שהוא ידפיס 400 עותקים מספרו, ייתן לו 200 עותקים אחרי שהספר יודפס, ואחרי שהספר יסתובב אצל המפיץ משך שנה הוא ייתן לו את ה~200 הנותרים. אולי זה פייר לא לפתח אשליות".
סופר ישראלי מוכר מאוד שאחד מספריו נחשב לרב מכר פנה לכרמל לפרסם את אחד מספריו. "איש ספרות ידוע המליץ לו עליי, אבל בלי הרבה דיבורים הוא דרש ממני לשלם לו את ההפרש בין כמות הספרים שנדפסה ובין זו שנמכרה. אמרתי לו, 'ונניח שאסכים לשלם, מה אתה תעשה בשביל הספר?'. כרמל אמר: 'אני רק מפיק את הספר, ואחר כך מבחינתי הספר יכול לצלול כמו אבן לתוך הבאר'. הוא לא מקדם את הספר, ולא עושה לו פרסום.
"כלומר, הוא אוכל את העוגה המעופשת וגם משאיר אותה שלמה, ובכל מצב, הוא בעצם לא משקיע כלום ולא מפסיד כלום. זה ממש צורם. פניתי מיד להוצאה גדולה, וכשהוא שמע את זה הוא בזבז כמה שיחות טלפון אליי, מחווה לא קטנה עבורו. בהוצאה הגדולה הספר נמכר טוב, ובמקום לשלם לכרמל קיבלתי תמלוגים. אני לא רוצה להתחיל בכלל לחשוב מה היה קורה אילו הייתי צריך להוציא את הספר אצלו. אולי הוא היה באמת טובע כמו אבן בתוך באר, ואני איתו".
סופר אחר, שזכה כבר בפרס או שניים בימי חייו, פנה אף הוא אל כרמל. "לפעמים הוא דורש מימון של 20 אחוז, ואף יותר ממו"לים אחרים. ועל מה בדיוק? בהוצאת 'גוונים' לפחות עושים יחסי ציבור, אצלו הספר נקבר קבורת חמור".
סופר תל אביבי שזכה בפרסים ופרסם רומן אצל כרמל, מספר על התנסותו: "החוזה שהוא מציע הולם את מה שאני מכנה 'הצביעות והפוזאיות' שלו: 'הצדדים מתחייבים לשתף פעולה בהגינות וביושר לב'. לפי הניסיון האישי שלי איתו, עושה רושם שהוא מתכוון רק לצד אחד – לסופר - ולא אל עצמו, כי הוא מעולם לא דיווח לי על המכירות של ספרי.
"ממני, ואני יודע שלא רק ממני, הוא דרש תמורה כמעט מלאה למימון הספר, בתוספת הסעיף הזה: 'אם תוך ארבעה חודשים לא יימכרו 450 עותקים, צד א' ירכוש בהנחה של 50 אחוז מן המחיר לצרכן את ההפרש'. משמע, הוא את שלו עשה ברווח, ומרגע זה ואילך אינך קיים ואינך מקבל יותר שום דיווח על מכירת הספר".
ואיך הוא שיווק את ספרך?
"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהוא לא נקף אצבע ולא השקיע אגורה אחת בפרסום או קידום מכירתו של הספר. הכול נופל עליך. כרמל כאילו אומר לך בלי מילים: אני מוציא לך ספר יפה, מעכשיו תשבור את הראש לבד".
מהוצאת "כרמל" לא נתקבלה, כאמור, שום תגובה לטענות הללו, אם כי יוצרים אחרים שפרסמו אצל כרמל טענו שהם התרשמו שהוא דווקא "מו"ל הגון".
מעלותיו של כרמל, אם כן, הפכו למעשה למגרעותיו, הרבה בשל ההתנפחות הלא טבעית של ההוצאה לאור שבבעלותו. לטענת המקטרגים, כרמל התבצר בעולמו ובעמדותיו ולא הצליח להבין שמה שהתאים להוצאה קטנה לא מתאים להוצאה גדולה יותר. בגלל הריבוי היחסי של הכותרים הרואים אור, הוצאת "כרמל" הפכה לאטית וכבדה באופן התנהלותה. "יש הרבה כותרים שתקועים אצלו בצנרת, כי הוא מקבל על עצמו הרבה יותר התחייבויות משהוא יכול, ואז הוא נכנס ללחץ ולא מספיק", אומר גורם המקורב להוצאה.
בשני מקרים התעכבה מאוד הדפסתם של ספרים אקוודורים, שעליהם קיבלה ההוצאה תמיכה נאה. במרס אשתקד נשלחו להוצאת "כרמל" כמה מכתבי אזהרה מהספונסרים נתן יעקובי ואנדריי כץ; וכן היא קיבלה פניות מגורמים ציבוריים, שתבעו ממנה לכבד את ההסכם להוצאתו לאור של "אינדיאני על ההר", ספרו של חורחה איקאסה, והבהירו לה שהדחיות גורמות לאי נעימות רבה ומחבלות בפרויקטים תרבותיים בין ישראל לאקוודור.
משגרירות ישראל באקוודור, שהעניקה חסות לספרים הללו, נמסר, שהפניות להוצאת "כרמל" לא תמיד הועילו: "שגרירות ישראל באקוודור תמכה, ואף הציעה את עזרתה בהצגת הספר 'אינדיאני על ההר' בארץ בשיתוף שגרירות אקוודור בישראל, אבל כל ההצעות נותרו על הנייר".
בשגרירות העדיפו שלא להרחיב באשר למוקשים נוספים שהיו סביב פרסום הספרים, הגם שיצוין ש"אינדיאני על ההר" התפרסם לבסוף, אם כי באיחור של יותר משנתיים וחצי.
ביקורת נמתחת על הוצאת "כרמל" גם בתחום השיווק. "כרמל משתייך עדיין לדור של ה'מפה לאוזן',
ולכן השיווק שלו חלש", אומרת סופרת חיפאית, "לפעמים אני שואלת את עצמי, האם הוא בכלל רוצה למכור את הספרים שלו, או שהוא מעוניין שהם יישארו כקישוט במחסן".
בעוד שכל ההוצאות שמכבדות את עצמן, גם הקטנות, דואגות לשלוח עותקים למבקרים, ב"כרמל" רואים בכך, כמדומה, טרחה מסוימת, ולא פעם הספרים מגיעים באיחור ניכר, או שלא מגיעים בכלל לרוב מבקרי העיתונות.
כרמל, ספק מתוך עיקרון, ספק מטעמי חיסכון, היה עד לאחרונה כנראה המו"ל האחרון בארץ שלא העסיק יחצן במשרה מלאה, או לפחות כפרילנס; עד ליום שהחל להעסיק את היחצנית הדס שפירא. נושא היחצנות הוא דוגמא מובהקת לאנכרוניזם המו"לי של כרמל. עד לא מזמן אחד מעובדי ההוצאה היה זה שעשה עבורו את המלאכה, הגם שהוא היה מיומן בה בערך כמו בחליבת פרות.
כרמל מקפיד לשלם שכר עבודה, אם כי לא גבוה במיוחד, למתרגמים ועורכים העובדים אצלו כפרילנסרים, אבל בהרבה פחות חמדה הוא מתרצה לשלם לסופרים המפרסמים בהוצאה, הזכאים, כמובן, לשכר סופרים על המכירות.
"כרמל היה מאוד נחמד, כל עוד לא ביקשתי ממנו לשלם לי תמלוגים", מספרת סופרת שניסתה לגבות ממנו תשלום עבור מכירות ספריה. וסופר תל אביבי אחר אומר: "איך אמר קהלת: 'אוהב הכסף לא ישבע הכסף'. כרמל אוהב לקבל תשלומים מסופרים ומשוררים על ספריהם, אבל כשהוא צריך לשלם להם בעצמו, זו כבר אופרה אחרת. לפעמים הוא יכול להתווכח גם על גרושים".
במקרה נוסף לא מיהר כרמל לשלם חוב להוצאת ספרים לטינית. רק לאחר פניות רבות מצד גורמים שונים, שהותירו אחריהן אדמה חרוכה וכמעט גלשו לעימות עם הספונסרים, נזכר כרמל, ובאיחור של שלוש שנים וחצי מהמועד הנקוב בחוזה, לשלם סכום של 500 דולר על זכויות יוצרים, שעליהן התחייב להוצאה הלטינית. בתגובה, החליטו בהוצאה לבטל פרויקט מתוכנן על ספרות ישראלית.
כרמל עצמו, כאמור, לא הגיב על הטענות, אבל בהתכתבות בעבר טען כי "דומני שכמה עובדות (שמייחסים לי – י"א) פשוט אינן נכונות".
מכל מקום, התלונות הללו מעולם לא הפריעו לכרמל לשמור על תדמיתו של מו"ל אנין, וב"שבוע הספר" הוא מציב, כמו תמיד, את הדוכן האלטרנטיבי שלו בכל הערים הגדולות. ציבור המבקרים והקונים מתבקש בכל לשון של בקשה שלא "לקלקל" את העטיפות, כדי שבמקרה הצורך הן לא יחזרו פגומות למחסן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם