התחלנו ולכן נסיים: מסיבת הסיום תיערך באיחור של 40 שנה
הסכסוך הגדול בין מחזור י"ג בתיכון עירוני ז' ביפו ובין מנהל התיכון הקשוח יוסף ליפשיץ הוביל לביטול מסיבת הסיום של המחזור, ולחקירתם במשטרה בפרשת הרצח המסתורית של רעייתו. בשבוע הבא, בדיוק 40 שנה לאחר המועד המקורי, יחגגו בני השכבה את סיום לימודיהם
מאז, וככל שמתקרבים לתאריך היעד, 24 ביוני, הם מרגישים את הפרפרים, פותחים אלבומים, מרימים טלפונים לחברים רחוקים, אפילו מתחדשים בשמלות ובחליפות.
ובכל זאת, יש כמה הבדלים בין בוגרי מחזור י"ג ובין שאר בוגרי התיכונים בעיר שחוגגים הקיץ את סיום לימודיהם. הם, לעומת בני ה-18 הנמרצים , כבר סיימו את הצבא, השלימו לימודים אקדמיים, נישאו והולידו ילדים. רבים מהם חגגו כבר את יום הולדתם ה-58, כמה מהם מתהדרים בנכדים, ואחרים מתפארים בקריירות מפוארות, בהחזקת תפקידי מפתח ובפרסום נרחב.
הסיבה למסיבת הסיום המאוחרת: מסיבת הסיום המקורית שלהם, כשהיו בכיתה י"ב - עוד בימים שהיא נחלקה למגמות
"זה הולך להיות אירוע מרגש מאוד. יש אנשים שלקח לי חודשים לעלות על עקבותיהם", מודיע בגאווה קותי אלעזר, המפיק הבלתי נלאה של האירוע ובוגר בעצמו, שערך לקראת האירוע עבודת איסוף מודיעין בת לא פחות משמונה שנים. "שבעה חבר'ה יגיעו מחו"ל, וגם המורה שלנו דוד גמליאל יגיע מבולטימור. הוא בן 72, והוא יטוס לכאן במיוחד, כדי לא להחמיץ".
תיכון עירוני ז', אחד מבתי הספר הוותיקים בעיר, ממוקם במרכזה של יפו, ברחוב קטן המסתעף משדרות ירושלים. היום הוא בית ספר יהודי שלומדים בו גם ערבים, ומנהלו דוד בן זוהר מנסה להתמודד עם המפגש המתוח לא פעם בין האוכלוסיות.
בעבר לעומת זאת הוא נחשב בית ספר יוקרתי למדי, ויועד לתלמידים מצטיינים מאיזור יפו ובת ים, ילידיהם של הערב רב של העולים שהתיישבו ביפו עם הקמת המדינה. בהתאם לכך, רבים מבוגריו מכהנים כיום בתפקידים בכירים במוסדות המדינה השונים, באקדמיה ובצה"ל.
בין בוגריו של מחזור י"ג שסיימו את לימודיהם בשנת 1970 אפשר למצוא את אורי לוי - שדר הספורט הוותיק ובעבר מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 ואת רות דוד-בלום - כיום פרקליטת מחוז תל אביב.
כמו כן נמנים על בוגרי בית הספר מוטי פרידמן - יושב ראש דירקטוריון חברת החשמל לשעבר, יורם מיכאליס - נשיא "נס טכנולוגיות" לשעבר, המהנדס גילי מורן - חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 1992, ד"ר חמי בן-נון - דיקן הסטודנטים לשעבר במכללת שערי משפט, בעל חמישה תארים אקדמיים, הקרדיולוג ד"ר אהרון פרימרמן - מנהל יחידת הצנתורים בבית החולים הלל יפה, וגם לא פחות משלושה פסיכיאטרים.
שני מחזורים מעליהם למדו השר לשעבר חיים רמון וחברתו הצמודה יונה אליאן, שהיו הזוג המלכותי של בית הספר וניהלו קשר רומנטי במשך חמש שנים.
"לי ולרמון אין היסטוריה משותפת", ממהרת להבהיר הפרקליטה דוד, שתבעה את רמון במשפט הנשיקה המפורסם. "פשוט למדנו באותו בית ספר, ובתקופה ההיא לא הכרתי אותו. אני זוכרת מימי בית הספר דווקא ילד שלא עמד במטלות, וכבר בשביעית זרקו אותו. זה משהו שאני זוכרת חזק".
ואיזו תלמידה את היית?
"אני ממש לא הייתי מהתלמידים המבריקים, תלמידה ממוצעת במגמה דו-לשונית עם לימודי צרפתית. הדחיפה להצליח קשורה לבית הספר ולבית. אני באה מבית של ניצולי שואה, והיה ברור שממשיכים לאוניברסיטה, כי אין אופציה אחרת".
"זה היה בית ספר שחינך למצוינות", מספר בוגר נוסף - ניצב משנה בדימוס מוטי נפתלי, סגן מפקד יאח"ה לשעבר. "הלימודים היו קשים, קרענו את התחת, אבל האווירה הייתה נהדרת. הגיעו לשם התלמידים הכי טובים. אני חושב שהגעתי לאן שהגעתי בזכות המקום הזה, שלא רק לימד. היה שם חינוך לערכים ולנימוסים ולאהבת אדם, והמנהל ליפשיץ העיף את החלשים, אז מי ששרד את המסלול שלו אלה החברים החזקים, ובהמשך הדרך הם הצליחו מאוד".
"מפיק המסיבה" קותי אלעזר, עובד מדינה בכיר שמבקש לא להסגיר את תפקידו המדויק, מוסיף גם הוא על האליטה של בית הספר: "מורה שדיברתי אתה על אותם ימים סיפרה לי שבמחזור 1971, שנה אחרינו, יצאו 13 רופאים מכיתה אחת", הוא אומר בהתלהבות.
בחדר המורים היה מעניין לא פחות. בבית הספר היוקרתי לימדה מרים אברמוביץ', אמה של חברת הכנסת קולט אביטל, מורה יפהפייה לצרפתית ואלופת סטיילינג, שגרה בשדרות תרס"ט, והבנים חלמו שתהיה קצת פחות המורה שלהם.
"היא הייתה מהממת", משחזרים תלמידיה. "היום היא אישה בת 92, ומפאת גילה יהיה לה קשה להגיע לאירוע", הם מסבירים. מורה יפהפייה אחרת הייתה יפה ריבלין, גרושתו של יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, שלימדה גיאוגרפיה. את חוג הכדורסל הדריך השחקן טל ברודי, ספורטאי-על בשעתו והיום כוכב תוכניות סאטירה.
המנהל המיתולוגי יוסף ליפשיץ, שאת ידו הקשה הזכיר כבר ניצב משנה נפתלי, הוא איש מפתח בפרשת המסיבה שמעולם לא התקיימה. ליפשיץ - מעידים על כך רבים - היה אדם שמרן וקשה, שנוי במחלוקת בעיני תלמידיו, שהביא את בית הספר להישגים מפוארים, הגדול בהם היה פרס החינוך הארצי שקיבלו פעמיים בסוף שנות השישים.
"אני זוכר מנהל מבהיל ביותר", מעיד הבוגר ומגיש הטלוויזיה אורי לוי. "הוא היה מנהל עם רמקול מפחיד כזה, תמיד העיר משהו באינטונציה ובמבט מרתיעים, והקול שלו הדהד בכל רחבי בית הספר. אז זה היה מפחיד ביותר, עכשיו זה בטוח היה נשמע פתטי. הילדים של היום היו אוכלים אותו בלי מלח".
מה הכי זכור לך מימי בית הספר?
"שאלה גדולה. זה היה בית ספר קשוח, יומרני ויפואי מאוד בגלל המקום והפשטות והקשר לקבוצת מכבי יפו, שהתאמנה במגרש שמרוחק מאה מטר מבית הספר. טל ברודי בא אלינו ללמד חוג כדורסל. הוא היה בשבילנו אלוהים. זה היה מדהים".
קותי אלעזר ויאיר עמיקם, כתב ספורט לשעבר ואחיו של כתב "מעריב" רון עמיקם, מוסיפים תיאור זהה לזה של לוי על המנהל ליפשיץ: "הוא היה איש קשה ובררן. הוא דרש כתעודת כניסה לבית הספר ציון ממוצע תשעים ובחינות כניסה", מספר עמיקם. "אותי הוא לא רצה להכניס לבית הספר עד שעברתי מבחן פסיכומטרי מיוחד. עברתי אותו בציון מעולה ונכנסתי".
אלעזר: "זה היה מנהל שעמד בכניסה לבית הספר עם סרגל ומדד את אורך החצאיות של הבנות. אסור היה להגיע בחצאית עם רווח שעולה על עשרים סנטימטר בין החצאית לברך. הבנות היו מתגנבות מהשער האחורי כדי שלא ימדוד להן. מי שלא התלבש בתלבושת האחידה נזרק הביתה להחליף בגדים".
אבל עובדה שבית הספר הגיע להישגים.
אלעזר: "ליפשיץ היה אליטיסט. הוא רצה בית ספר תיכון שהטובים ביותר לומדים בו, וכבר בשנות השישים הביא את הרעיון של הנשרת תלמידים. את המחזור שלנו התחילו 152 תלמידים וסיימו 106 בלבד. הוא זרק את התלמידים הפחות טובים בלי למצמץ. את קולטת מה זה נשירה של 33 אחוזים?".
התקופה שחל בה קרע בין בני השכבה למנהל, הם מספרים, הייתה תקופה כללית של אנטי. זו הייתה השנה בה התפרסם מכתב השמיניסטים המפורסם (עליו התבסס הסרט "בלוז לחופש הגדול"), ולהקת הביטלס הייתה הפסקול הבלתי מעורער של הצעירים.
"יש כמה גרסאות לפיצוץ הזה כי הזיכרון קצת דעך", מספר אלעזר על הסיבות לביטול המסיבה שהייתה מתוכננת ל-24 ביוני 1970. "באותם ימים היה נהוג שבוגרי המחזור קונים מתנה על פי בחירתם לבית הספר. אצלנו המנהל היה ריכוזי כל כך שהוא הורה לנו מה תהיה המתנה. הוא ביקש תמונה או שטיח לחדר המנהל. התלמידים זעמו, והודיעו בתגובה שהם מסרבים לדרישה, ואז פרץ המרד".
איך נראה המרד שלכם? מה כבר עוללתם?
"היה בוקר שהוא קרא לכל הכיתות במערכת הכריזה להגיע למגרש. כשהוא קרא לי"בניקים הם נשארו בכיסאותיהם בכיתות ולא ירדו. 'י"ב 1!' - הוא מכריז והתלמידים נשארים בכיסאותיהם. 'י"ב 2!' - הוא קורא, ואנחנו בכיתות. לא זזים. באותם רגעים הוא הודיע לנו: 'אין לכם מסיבת סיום!' וזהו זה. לא היה ויכוח. בסוף השנה קיבלנו את התעודות ביד בלי שום אירוע, והלכנו כל אחד לדרכו".
אבל בכך לא תמה הדרמה. ייתכן שדווקא המשיכה למצוינות הביאה על המנהל ליפשיץ את אסונו הגדול, כשאשתו נרצחה באפריל 1972 בדירת המשפחה ברחוב לינקולן 8 בתל אביב.
הרוצח השחית את פניה בסכין והשאירה מדממת על רצפת המטבח, ולאחר מכן טלפן למנהל בית הספר והאיץ בו למהר הביתה. "פני הנרצחת הושחתו בצורה אכזרית אך מדויקת להפליא. כמה מאיברי פניה, ובהם אפה, נכרתו", כך עלה מדו"ח צוות החקירה.
האחראי לרצח שזיעזע את המדינה לא נתפס מעולם. תחקירים שנערכו שנים רבות לאחר הרצח הצביעו על תלמיד מתוסכל מבית הספר שהשתחרר באותם ימים ממוסד לחולי נפש וביקש לנקום במנהל. על פי התחקירים, מחדל של צוות החקירה של המשטרה סיפק לבחור אליבי שגוי, והוא הצליח למלט עצמו למדינה זרה.
הרצח תפס את מחזור 1970 שקוע בשירות הצבאי, ולא גרם טלטלה מיוחדת, בעידן שעיתוני הערב הביאו את החדשות לקוראים באטיות רבה. "היינו מנותקים פשוט כי היינו בצבא", מסביר אלעזר. "זה גם קרה בתקופה של ההלם הגדול מהרצח בשדה התעופה בלוד של הטרוריסטים היפנים, ולכן לא היה על זה אצלנו פוקוס מיוחד. אחר כך התחלנו לעקוב ולהתעניין. מדהים שהרוצח לא נתפס עד היום".
בין הנחקרים במשטרה היה התלמיד אהרון פרימרמן, היום רופא המתמחה בקרדיולוגיה וכאמור ראש מחלקת צנתורים בבית החולים הלל יפה בחדרה. "הגישה הדיקטטורית של ליפשיץ הביאה לביטול מסיבת הסיום", שחזר השבוע ד"ר פרימרמן מדוע נפל עליו החשד. "לא זכור לי למה בדיוק כי בכל זאת חלפו ארבעים שנה, אבל אז הייתי די פעיל בענייני התיכון, והתמרדנו בגלל החלטה של המנהל.
"כשנתיים אחרי שסיימנו את התיכון נרצחה אשת המנהל, ואני קיבלתי זימון לחקירה. במשטרה חשבו שתלמיד זועם עשה את זה או משהו כזה. הייתי חייל בצנחנים, וביום הרצח הייתי מאושפז בבית החולים רמב"ם עם פציעה קשה, אז היה לי אליבי, אבל עצם הזימון לחקירה זכור לי כמעמד משפיל ביותר".
הגעת לבית הספר מבת ים.
"נכון. ידעתי ששם לומדים, וזה היה לי חשוב. הדרישות נראו לי מוצדקות; ואכן, הבוגרים הצליחו ברפואה, בתקשורת, בפוליטיקה. יש המון שמות גדולים שיצאו מבית הספר. מנגד, הסגנון הדורסני והדרשני של המנהל קצת לקח מאתנו את רוח הנעורים. הייתה דרישה למאה אחוזי הצלחה, ורבים מצאו את עצמם מחוץ למנגנון".
לימים צנתרת את המורה למתמטיקה.
"נכון מאוד, המורה שלי ישראל נוימרק צונתר אצלי כשהייתי רופא בבית החולים איכילוב. זה היה מעגל שנסגר. התנהגתי אליו כמו לכל פציינט. היום אפשר לומר שהוא טמן את הזרע שהביא אותי ללימודי רפואה".
כאמור, ב-24 ביוני 1970 לא התקיימה מסיבת הסיום של בני מחזור י"ג בעירוני ז', והם פנו כל אחד לדרכו. רובם גויסו, לאחר מכן הלכו ללימודים, ובין 106 התלמידים לשעבר לא נשמר קשר מיוחד. לפני שמונה שנים הרימה הבוגרת זהבה אלעזר, סגן אלוף בדימוס ובעלת חברת השמה גדולה בצפון, טלפון והציעה מפגש של שמונה חברים שזכה להצלחה גדולה.
קותי אלעזר: "התלהבתי מאוד מהרעיון. נפגשנו במסעדה במין כינוס קטן-קטן באיזה יום שישי ב-10:00 בבוקר , אחרי שלא התראינו 32 שנה. זה בעצם היה כינוס היסוד. אחר כך הגדלנו את האירוע, והזמנו 32 איש שהצלחנו לאתר, ואז כבר הגיעו 35 איש. אחר כך עשינו אירוע, והגענו לשישים תלמידים".
אלעזר, שנפרד באותה עת מרעייתו, החליט להפוך את איתור חבריו מתקופת בית הספר לפרויקט של ממש. הוא החל לבדוק ולחפש בישראל ובחו"ל, בארכיונים ובגוגל לאן נעלמו חבריו, מי שינה את שמו, ואף מצא ששבעה מחבריו הלכו לעולמם בנסיבות שונות.
"שלוש שנות עבודה השקעתי בחיפוש 103 איש. מהם כבר מצאתי 99. המצחיק הוא שלא הייתי כזה תותח חברתי בתיכון. התנדבתי אז במכבי אש ברחוב בזל, אז הייתי בבזל יותר מאשר בתיכון".
אלעזר הוא הארד דיסק מהלך של פרטים וזיכרונות. באמצעות מסך המגע של האייפון הוא מדפדף במהירות בכתובות של דואר אלקטרוני ודואר רגיל של החברים מבית הספר בהתלהבות של ילד, ומהתיק הוא שולף צ'קים פתוחים שהפקידו בידיו חברים לצורך מימון המסיבה הקרובה.
"תרשום כמה שצריך, ככה אמרו לי", הוא אומר ומנפנף בהמחאות בחיוך כובש. "עכשיו אני עובד על הדיאטה לקראת המסיבה. צריך להיות חתיך. ככה זה עובד, לא?".
ספרו לי את סודות ההפקה.
"אין פה סוד, יש היענות אדירה. לא יכולתי להצליח בלי זה. הם מחמיאים ומפרגנים, ולכן אני מספק את הסחורה. שמונה חבר'ה כבר רוצים לצאת לטיול שורשים בבולגריה ביולי, אחרי המסיבה. מי שלא מגלה עניין מפעילים עליו לחץ ומשכנעים. זה אירוע חד-פעמי, וגם מורים שלנו יהיו בו".
את מי היה הכי קשה למצוא?
"את מירה בילו. הפרט היחיד שידעתי עליה היה שהיא גרה בהולנד. היא לא נישאה, ולכן הייתי בטוח שאמצא אותה בשם הנעורים. הוריה עברו מהמרכז לחיפה, וזה עשה את העסק קשה יותר. גם ב"דפי זהב" ההולנדי לא מצאתי כלום. אפילו קצין איסוף כמוני צריך קצה חוט. בסוף, בדרך נס, איש נדל"ן הזכיר אותה בשיחה עם אחת החברות שלנו, ואז נוצר הקשר. הסתבר שלא מצאתי אותה כי היא חיה בבלגיה ולא בהולנד".
מה תכנית המסיבה?
"אנחנו בדיונים קדחתניים בעניין. תהיה התכנסות בכיתות שלנו לפי סדר, עם תגיות שמות הנעורים שלנו, ואחר כך הרבה הפתעות, קטעים היסטוריים, מעט נאומים, קייטרינג ודמויות מרתקות שהיו חלק מהמסלול שלנו בתיכון".
מה לא שוכחים מימי בית הספר אפילו בחלוף ארבעים שנה?
"זוכרים הרבה. היופי של יונה אליאן, המכנסיים של המנהל שתמיד נסחבו קצת על הרצפה, הבמה המוגבהת שהמורים עמדו עליה, הסנדוויץ' עם חמאה ונקניק בקיוסק ויולה מול בית הספר וחצאית המיני של המורה לגיאוגרפיה".
מי שיפסיד את הכינוס הוא אורי לוי, שביום שישי שעבר כבר נסע לדרום אפריקה לצורך ארגונים של ערוץ 1 לקראת המונדיאל. אף שהוא הולך לשהות באחד האירועים הגדולים בעולם, הצער שהוא מעיד עליו נשמע כן:
"אני מצטער שלא אוכל להגיע למפגש הזה. ממש חבל לי. יש באירועים האלה משהו מוזר ומדהים. כבר הייתי במפגשים מצומצמים עם חברים מבית הספר שלא ראיתי 35 שנה. הולכים לאירוע כזה עם פרפרים בבטן. זה מסקרן.
"אצלי זה שונה כי רואים אותי על המסך אז זה לא כזה עניין, אבל פתאום אחרי כל כך הרבה שנים להתראות עם החברים. כולנו כבר הזדקנו, וזה מסקרן מאוד לראות מי הם ואיך הם נראים. הקטע הוא שמיד יש חיבור ומדברים וצוחקים. זה גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם