ירוחם של מצנע המריאה, התושבים נותרו על הקרקע
מאה אחוז תלמידים שניגשים לבגרות, סוף להגירה השלילית, שוק נדל"ן בעלייה ואפילו חיי תרבות. אז למה לקראת הפרידה ממצנע חלק גדול מתושבי ירוחם עדיין לא מרוצה? אולי כי מחירי דירות גבוהים ממש לא משרתים זוגות צעירים, ואולי כי אחרי הכל, עדיין ממש משעמם בעיירה
ילדים קטנים עם כינור מנגנים על הבמה באולם החדש שבפנים. כולם תלמידי כיתות א' משני בתי הספר היסודיים בעיירה: אחד ממלכתי דתי והשני ממלכתי חילוני. הם לוקחים חלק בפרויקט ירוחמי חדש הנקרא "עיר המוזיקה" ומועתק מפרויקט מצליח דומה בכפר סבא.
במסגרת הפרויקט, כל הילדים בכיתות א', ב' ו-ג' חייבים ללמוד לנגן בקלידים או בכינור. עכשיו קונצרט הסיום. בחרו להם יצירה פשוטה מן הסתם, וכינור הוא כלי שיכול להיות מאוד לא נעים כשלא שולטים בו, אבל המראה הזה של הגמדים עם התום בעיניים והאצילות של הקשת והמיתר מחפה על הצלילים הצורמים. כל כך שוויץ בירוחם.
וכיאה להטרוגניות החברתית של ירוחם, גם הכנרים הקטנים הטרוגניים: דתיים וחילונים, בנים ובנות, ספרדים ואשכנזים, רוסים ואמריקאים והודים. אחריהם מנגנת תזמורת כלי הנשיפה הבוגרת. ילדים בכיתות ה' ו-ו', 1.40 מטר בקושי, בחליל צד וסקסופון, בחצוצרה וקלרינט.
התזמורת הבוגרת נמצאת שם מבחירה. בגילים הגדולים כבר לא חייבים ללמוד, וממשיך רק מי שרוצה. הרפרטואר עשיר יותר והיצירות מורכבות יותר, אבל עוד משהו שונה: בתזמורת הבוגרת הבנות בחצאית ומתחתיה מכנסיים. הבנים עם כיפה. אה, לא, יש אחד בלי. תזמורת שלמה שלמעט אחד כולה מגיעה מבית הספר הממלכתי הדתי. רק תלמידיו בחרו להמשיך לנגן. וזה נדמה, או שכמעט כולם אשכנזים שם על הבמה? לאן ברחה ההטרוגניות?
הקונצרט נגמר והאורות נדלקים. האולם מלא עד אפס בחובשי כיפות סרוגות. אלה הילדים שלהם. זה הקונצרט שלהם. זה הפרויקט המקסים של עיר המוזיקה שהוא בעיקר שלהם. כמה הם באוכלוסייה? בערך 500 מתוך 9,300 תושבים סך הכל. ומה חשיבותם? עצומה. הם מזרימים לעיירה תעסוקה וכסף, מתנדבים במוסדות הציבוריים, מעלים את רמת החינוך, נאבקים בשביל התשתית, מספקים שירותים כמו רפואה ועריכת דין, משפצים ומנקים וממחזרים.
כל האוכלוסייה הזאת, בשונה מהאוכלוסייה הוותיקה, הגיעה לעיירה מבחירה, טיפין טיפין, החל מאמצע שנות השמונים ועד היום. גרעינים של בני עקיבא או בוגרי ישיבת ההסדר המקומית, כמו בתזמורת הבוגרת - הם כאן כי הם רצו להיות כאן.
ירוחם בשנת 2010, כמעט 60 שנה מאז הקמתה, מכילה אגם אחד, שכונה יפה אחת, צימר אחד, ארבע מסעדות קטנות ולכולן תפריט על האש אחד, מאפייה אחת וסופרמרקט יקר אחד, מרכז מסחרי כושל אחד, ישיבת הסדר משגשגת אחת, שני קווי אוטובוס והמון כיכרות בבנייה.
שלוש דקות לפני שמצנע עוזב את כס ראש הוועדה הקרואה, נראה כי העיירה עוברת מהפכה מהשורש. חיובית בהרבה מובנים אבל גם שלילית, או לפחות לא רלוונטית, עבור לא מעט תושבים. ראש המועצה שייבחר בה בנובמבר הקרוב ייכנס לאותו מילכוד 22 קפיטליסטי-אידיאליסטי שנלכד בו מצנע: לחזק את החזקים או לחזק את החלשים.
מצנע בחר בתשובה הראשונה, גם אם הוא והם, החזקים, לא מודים בכך. הטיעונים שלו מזכירים את נתניהו: אוכלוסייה חזקה ופעילה היא הסיכוי היחיד של ירוחם להתרומם.
כרגע הוא יכול להציג שלוש תעודות עם שלושה ציונים טובים המוכיחים כי בחר נכון. התעודה הראשונה היא החינוך. בחמש השנים שמצנע עומד בראש המועצה, מאה אחוז מתלמידי י"ב ניגשו למבחני הבגרות. הנתונים האחרונים משנת 2008 מראים ש-68 אחוז מהם גם יצאו עם תעודת בגרות בסוף. הרבה מעל הממוצע הארצי (56 אחוז) והרבה מעל מספר הזכאים שש שנים קודם לכן (45 אחוז).
התעודה השנייה היא ההגירה. מיום הקמתה של מעברת תל ירוחם ועד 2007 רשמה העיירה כל שנה אחוז כזה או אחר של הגירה שלילית. תמיד מספר העוזבים, או ליתר דיוק הבורחים, עלה על מספר הנכנסים מרצונם. תמיד. לא משנה כמה גרעיני בני עקיבא באו, זה היה ידוע, דור הבנים נס על נפשו שלא על מנת לחזור ובעידוד ההורים.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כבר ב-2008 התחולל מהפך. בטור "הגירה" לא מופיע קו המינוס הקטן והמעצבן הזה ליד ירוחם.
התעודה השלישית ואולי המדהימה מכולן היא בשקלים. מחירי הנדל"ן. קשה לדבר על הקפיצה באחוזים. גם בשיחות עם מינהל מקרקעי ישראל הם נתקלים בבעיה המתמטית הזאת. כי המשוואה מתחילה מאפס. אפס ביקוש. אפס מחיר התחלתי לדירה, או אפילו לבניין. אפס משקיעים וקבלנים ומתמודדים על מכרזים. המחירים, שגם ככה היו נמוכים, סובסדו על ידי המדינה.
דירות שלושה חדרים וחצי לא נמכרו ב-20 אלף דולר. מגרשים ב-50 אלף שקל נותרו בלי ביקוש. ב-2009 המצב השתנה. כשבמינהל הבינו שמתעורר ביקוש לקרקעות הם יצאו עם מכרז ל-30 מגרשים. באפריל 2009, על 30 המגרשים הצחיחים, נאבקו פתאום 272 דורשים.
"הבנו שקורה משהו", מנתח גילי הרפז, סגן מנהלת מחוז דרום במינהל מקרקעי ישראל, "ושחררנו עוד מכרז על 68 מגרשים. נתקלנו בביקוש שיא: כמעט 4000 נרשמים".
גם על מכרזי הקבלנים שתמיד נותרו שוממים התמודדו פתאום שלושה, ונראה שהעיירה עוד רגע נכנסת לתנופת בנייה שאין כמותה. אלא שדיבורים ותוכניות לחוד, ומעשים הרחק הרחק משם. כל היוזמות וחגיגת הנדל"ן הזאת ממתינה ליריית הפתיחה של עיר הבה"דים, שצפויה לקום כ-30 קילומטר מירוחם. צפויה, אבל כבר שנים מתמהמהת. עד אז הכל בהמתנה. התחזיות אופטימיות. המציאות, לעומתן, אכזרית.
למשל, הקבלנים. הם קנו מגרשים במחיר של חבילת מסטיקים. יבגני מיליצנקו, ירוחמי בן 27, שהוא ואשתו היו חלק מקבוצת רכישה שנועדה להשקיט את לבם של הקבלנים, נדהם כשגילה שהמחיר שהם מבקשים עבור יחידות הדיור שיקימו מגיע אפילו ל-2,000 דולר למ"ר.
"אנשים צחקו כשהם שמעו את המחיר, אבל הקבלן אמר להם 'בסדר, אל תקנו, חכו חמש שנים (לעיר הבה"דים, ר"ר) ואני כבר אעשה פה כסף'", אומר מיליצנקו שהפסיפסים היפים שלו מעטרים את הבניינים והכיכרות בעיירה. "אנשים נלחמים פה על נדל"ן כהשקעה, לא כי הם מתכוונים לגור כאן".
"ספקולנטים", קוראים לאנשים האלה, והם הסיוט של כל מי שבאמת מבקש מקום לגור בו. הם אחראיים לגרפים עם מדרונים תלולים במחירי הנדל"ן. והוא צודק. הם הגיעו. גמעה, בדואי שגר בפזורה סמוכה לירוחם, פרסם בלוח יד2 שהוא מחפש נכס בעיירה.
למה אתה רוצה לעבור לירוחם?
"האמת שאני לא רוצה לגור שם אלא רק להשקיע. שמעתי שעושים ליד בסיס צבאי גדול והמחירים עדיין נמוכים, אבל הם צפויים לעלות. מאז שפרסמתי את ההודעה, התקשרו אליי לא מעט אנשים שחשבו שאני מוכר נכס ולא מחפש נכס".
גם אפרים ומאיר ואורן ויניב פרסמו שהם מחפשים בית באותו לוח. אבל למעט מיליצנקו, כולם חזרו על הדברים של גמעה. לא רוצים לגור, רוצים להשקיע. "הזהירו אותי מהספקולנטים. אבל מבחינתי הם דבר מבורך. הם סימן טוב שמאמינים במקום הזה", אומר מצנע בעודנו מסיירים בעיירה. הוא מצביע על מגרשים ובעיקר על שטחים ריקים ומתאר מה הולך להיות בהם.
אבל מה עם זוגות צעירים תושבי המקום שלא יכולים להרשות לעצמם לבנות בית ועכשיו הקבלנים מבקשים מהם מחירי עתק לא הגיוניים?
"לגבי זוגות צעירים... רגע , את רואה את המדרון הזה? פה יהיו בתים מדורגים עם חצרות פנימיות. הם נועדו לסטודנטים שמגיעים לכאן במסגרת פרויקט איילים (המציע מגורים זולים לסטודנטים, ר"ר)".
ומה התחלת להגיד לגבי הזוגות הצעירים?
"אז ככה, יש לנו עשר דירות של דיור ציבורי מסובסדות כמעט במלואן שמתאימות ליחידים או לשותפים. גם זוגות יכולים לגור בהן בהתחלה, לפני שיש להם ילדים".
אבל מה עם זוגות עם ילד או שניים?
"תראי (מצביע על מרכז הכביש הראשי), כאן בונים בדיוק כיכר. את רואה? אני מאמין שחזות העיירה היא חלק בלתי נפרד מהדימוי של התושבים כלפי עצמם. שחשוב שיהיה כאן נקי ומסודר".
אבל מה עם הזוגות?
"הזוגות זאת עדיין בעיה. אנחנו מנסים למצוא פתרונות".
ירוחם קמה בתור מקום נחמד באמצע שום מקום שאליו דוחפים עולים חדשים באישון לילה כדי שהם לא יבינו את המלכודת. בשנות החמישים שמו במחסן המדברי עולים מרומניה שגרו בצריפים בלי חשמל ובלי מים. השממה הנחשלת הפחידה את תושביה כל כך, שמתוך כ-5,000 עולים שעברו בה, נותרו לבסוף פחות מאלף.
אחר כך, בשנות השישים, הגיעו גם עולים מצפון אפריקה, מרוקאים בעיקר, ועולים מהודו. בשביל שיהיה סדר, סללו במקביל כביש חדש לאילת, את כביש הערבה, במקום זה שעבר בירוחם, ובכך בודדו באופן הרמטי את הירוחמים המבואסים ממילא. הם לא היו קרובים לשום דבר ולאף אחד, ואנחנו במרכז שמענו עליהם מדי פעם כשהפגינו למען משהו מדברי כמו "תעסוקה".
תעסוקה היא תחום מורכב בהרבה מפרנסה. באמצע שנות השמונים, 40 אחוזי אבטלה אפשרו לתושבים ליהנות משעות רבות של פנאי. הרבה יותר שעות ממה שהם רצו.
באמצע שנות השמונים התרחש עוד מפנה. לצד האבטלה הגואה החלו להגיע בזה אחר זה גרעינים של תנועת בני עקיבא, שהאמינו בהגשמה חלוצית וביישוב הארץ, אבל לא בהתנחלויות. מין הכלאה נדירה בין ציונות דתית ושמאל פוליטי וחברתי. ציבור חזק ומשכיל, ילדים של פרופסורים ורופאים, העתיק את חיי הרוח והבורגנות לירוחם.
הם התעקשו להשתלב ביישוב, ללכת לבתי הספר שלו גם אם הילדים שלהם חטפו מכות, והם אכן חטפו. אחרי עשר שנים הוקמה ישיבת ההסדר. בתוך זמן קצר היא יצרה לעצמה שם בכל הארץ ומשפחות עמדו בתור וניסו להפעיל קשרים רק כדי שהבנים שלהן יגיעו לירוחם.
רבים מבוגריה לא עזבו אחרי הלימודים והשירות הצבאי. הציונות הדתית הזאת הביאה עמה מושגים כמו אינטגרציה ואינטגרציה הפוכה, אבל גם להם לקח זמן לצבור כוח אמיתי, ובעיקר כוח פוליטי פנימי.
במשך שנים החינוך היה בזבל. אחוזי ההצלחה בבגרות עמדו על מספר חד ספרתי. השעמום עלה ואיתו גם הפשיעה. כולם ידעו: ירוחמי מצליח הוא ירוחמי שהצליח לברוח. בין לבין, עסקו הירוחמים בקרבות פוליטיים קשים בין שני יריבים ושני מחנות: ברוך אלמקייס ומוטי אביסרור. קשה שלא לשקוע בביצה הפוליטית התובענית הזאת, ולכן יש לנסח בזהירות: הגזרות הכלכליות שהפיל נתניהו ב-2003 לא הותירו לעיירות הפיתוח שום סיכוי.
אלמקייס, ראש העירייה האחרון של ירוחם, לא רק התעלם מהגזרות אלא גם פנטז בקול על פרויקטים יומרניים כמו קזינו באגם ירוחם, בתי מלון (ברבים), צימרים (ברבים), מסעדות ואכסניות נוער (כנ"ל).
הוא הביא את העיירה לגירעון מטורף שהשבית את מוסדותיה החשובים ואת שירותיה החשובים עוד יותר - ביניהם גם הרווחה. ב-2005 פיזר משרד הפנים את המועצה ומינה ועדה קרואה בראשותו של עמרם מצנע. אחרי שלוש שנים הוא האריך את הקדנציה של מצנע בעוד שנתיים, לשמחתם של חלק מהתושבים ולמורת רוחם של אחרים.
מצנע קיבל תקציבים נדיבים יותר ממשרד הפנים לצורך שיקום העיירה. הוא גם גייס תרומות. ובכל זאת התקשה לסיים את השנה בפלוס. עוד חמישה חודשים הוא עוזב. אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלה של העיירה עם לכתו.
תומכי אלמקייס (ברובם ותיקים) ותומכי אביסרור (כוללים גם את רוב הציונות הדתית) מודים בקול שההפוגה מהקרבות הפוליטיים עשתה לעיירה רק טוב. היא נתנה לכולם זמן לאסוף את השברים, לנוח, לחשוב מה היעדים.
שני הצדדים אומרים על מצנע דברים דומים: אין ספק שהוא חרוץ וישר ואידאליסט, אבל להגיד שהוא הוביל פה מהפכה? ממש לא. כמו בזירה הפוליטית הארצית, גם מכאן מצליח מצנע לצאת כשהוא לא אהוד כמו שצריך ולא שנוא כמו שצריך.
סימי דדון, בשנות השישים לחייה, היא מוותיקי היישוב. היא לא עובדת ובעיקר עוזרת בטיפול בנכדים בבאר שבע. בשעות אחר הצהריים היא יוצאת לכביש הראשי לטיול קבוע עם חברה. הן עוצרות על ספסל. מסביב, כרגיל, חם, יבש ושומם.
את מרגישה שינוי מאז שמצנע הגיע?
"שום דבר. שום שינוי. הכל בדיוק כמו שהיה לפני חמש שנים ולפני עשר שנים. לא השתנה כלום. אין פה מה לעשות. אין לאן ללכת. כל יום אותו דבר".
אבל מה עם המחירים של הדירות, עם האנשים החדשים שבאים לכאן?
"איזה אנשים חדשים? הילדים עדיין בורחים מפה. הם אומרים 'אמא, מה יש לי לחפש בירוחם?'. ואני מבינה, מה אני אגיד לך. ראש העיר הקודם (אלמקייס, ר"ר) לפחות היה עושה פה בקיץ כל שנה את ה'יורו קיץ' על הדשא הגדול וכולם היו נפגשים".
ומחירי הדירות שעלו?
"מה זה משנה לי? כאילו שאני אעבור למקום אחר".
א', בעל אחת הפיצוציות שעל הכביש הראשי מצטרף אליה בפזמון: "שום דבר לא השתנה. הבעיה הכי גדולה של הירוחמים היא בראש ובראשונה תעסוקה ופרנסה. אין איפה לעבוד ולכן הילדים עוזבים. אני רואה כל בוקר את האוטובוסים שמביאים תושבים מדימונה ומערד לעבוד במפעלים פה והלב שלי נשבר. למה מצנע, למשל, לא יכול להילחם שהמפעלים בירוחם יעסיקו קודם כל ירוחמים?".
השעה 11 בבוקר באחת מכיתות ב' בבית הספר הממלכתי דתי קול יעקב. בכיתה אפשר לראות סוגים שונים של כיפות: סרוגות, גדולות ולבנות ואפילו שחורות. פלורליזם דתי. המורה לתורה פותחת שיעור בנושא דיני עבדים. היא שואלת מה זאת עבדות ואם עדיין יש כזה דבר בעולם. 20 ידיים מתרוממות.
"כן, רעות", היא נותנת את זכות הדיבור לילדונת בלונדינית בפינה. "עבדות זה מה שהיה פעם בארצות הברית לפני שהייתה שם מלחמה גדולה בגלל זה", אומרת רעות בקול תינוקי, "האמריקאים הלבנים נסעו לאפריקה והביאו לעצמם עבדים".
המורה לא מתעלפת: "ומה היה הצבע של העבדים?". "שחור", משיבה רעות. "עוד תשובות", ממשיכה המורה הלאה. "עבדים כמו שהיינו במצרים", "הגר הייתה שפחה של שרה", "יעקב היה עבד של לבן", יורים הילדים, לשלושה מהם קוראים עיטם.
"בכל שנה עושים כאן מבדקים לאיתור מחוננים והמספרים בבית הספר הם חסרי תקדים", אומר ארז אוחיון, סגן מנהלת בית הספר. הוא משוטט בין הכיתות ומצביע על השינויים והעדכונים האחרונים.
על כל תלמיד יש בערך שלושה מחשבים. בכל הכיתות יש לוח חכם עם מקרן, וכולן ממוחשבות. את הספרייה עיצבו שתי אדריכליות מגניבות מתל אביב והיא כולה רכה ומודולרית ואקולוגית וממוחשבת. המעבדות ללימוד מתמטיקה ואנגלית צבעוניות, מזמינות, אינטראקטיביות וממוחשבות.
"מהפכה מתוקשבת" הוא השם המקצועי והסופר-פדגוגי של כל אלו, והיא מתרחשת גם בבית הספר החילוני. "לא מזמן אמר לי אחד התלמידים שבזכות השינויים הוא מרגיש 'הרבה יותר מתוקשב'", אומר אוחיון בחצי חיוך.
חלק מהתושבים ואפילו מצנע עצמו נותנים את הקרדיט על השינוי הגדול בתחום החינוך לראש המועצה הקודם-קודם, אביסרור. הוא העלה את אחוז הזכאים לתעודת בגרות ממספר חד ספרתי ל-70 אחוז. אחר כך, בתקופה של אלמקייס, המספרים שוב קרסו ומאז מצנע הם מטפסים על ציר ליניארי.
"כמות התקציבים והמשאבים שהושקעו כאן בתחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בשנים האחרונות היא חסרת תקדים", אומר מצנע. לטענתו, חינוך הוא האלמנט החשוב ביותר באיכות החיים ואי לכך מהווה גורם משמעותי בבחירת מקום המגורים. קל להסכים איתו. מי לא רוצה בראש ובראשונה חינוך טוב לילדים שלו?
כנראה שהירוחמים. קולגה מהעיתון סיפר לי לאחרונה שבתחילת שנות האלפיים, כשאביסרור היה ראש המועצה בירוחם, הוא עקב בתקשורת אחר הפרסומים על מהפכת החינוך שחולל בעיירה. אחר כך, בבחירות המוניציפליות ב-2003, שלא עניינו אותו בכלל, הוא נשאר ער בלילה לשמוע את התוצאות בירוחם.
"רציתי לראות אם הירוחמים בחרו באביסרור שוב. אם הם הבינו שחייבים לשפר בעיירה את החינוך. הייתי בשוק כשגיליתי שלא. שהם בחרו בברוך אלמקייס". לא רק שהירוחמים הפילו את אביסרור במו ידיהם, גם היום נראה שלא כולם שותפים לחגיגת התקשוב.
"בטח כבר באו אליך אנשים ואמרו לך שיש פה עלייה בהצלחה בבגרויות, נכון?", שואל עמי, בעל אחת מארבע המסעדות של ירוחם, בעודו שוקד על סנדוויץ' עילוי עם קציצות ביתיות, ממרח לימונים כבושים וחריף, "אל תאמיני. זה קשקוש. זה מה שמנסים למכור פה. הילדים אולי משיגים בגרות אבל היא לא מספיקה לכלום. לא מכבדים אותה בשום אוניברסיטה".
אבל מהנתונים של משרד החינוך, לא של המועצה, רואים שהשיפור הוא לא רק במספר הזכאים אלא גם באיכות הבגרות. יש עלייה כמעט של 50 אחוז בשש שנים במספר העומדים בדרישות הסף לקבלה לאוניברסיטה.
"זה לא משנה. אני אומר לך, אם את רוצה באמת לחקור, אני מביא לך לכאן עשרה בוגרי תיכון שקיבלו תעודת בגרות ואת תראי. מילה באנגלית הם לא יודעים. מילה!".
אז איך הם הצליחו בבגרות?
"כל כך רוצים שהם יעברו את הבגרות שפה עוזרים קצת ופה מסייעים ופה מעלימים עין".
בסדר. אז בוא נקבע מועד שבו תביא את עשרת התלמידים האלה ואני אשמע אותם.
"באמת את אומרת?".
לחלוטין.
"אני אדבר עם אחיין שלי. אולי לא עשרה, שישה".
גם שישה הולך.
"אני לא יודע אם הם יסכימו. הם בטח יתביישו לדבר".
שני רחובות מעמי, חנית ואסתר קריאף מסרבות גם הן לטפוח על השכם של מצנע. הן יושבות על סלון ישן שמישהו גרר לרווחת הדיירים אל חצר השיכון. את ארוחת הצהריים הן סועדות על שולחן מיני-סנוקר ולצדן גבב פלסטיקים דהויים וכביסה מתייבשת.
אסתר החמות. חנית הכלה. חנית בת 25 ובדרך לילד הרביעי. "תראי מה קורה כאן מרוב שעמום", היא צוחקת ומצביעה על הבטן. בעבר כבר ניסתה לעוף מהעיירה לאילת עם בעלה והילד הראשון, אבל דברים לא הסתדרו כמו שקיוו והם חזרו הביתה.
כשאני מעלה את סוגיית השיפור בחינוך שתיהן מבטלות עם היד ונשיפת "פפפפ...". נו, מה זה משנה חינוך, הן אומרות וחוזרות כמו תושבי ירוחם הקודמים על הסיפור הזה שראש העיר הקודם היה עושה להם פעילויות על הדשא בקיץ. "הוא היה עושה לנו 'יורו-קיץ'", הן מסכמות את מפעלו בהתלהבות.
מה זה ה'יורו-קיץ' הזה שכולם מדברים עליו? זה כמו יורו-ליג? כאילו אירופה בירוחם?
"לא, לא יורו קיץ. יורועי-קיץ. הוא היה מביא לרחבה מתנפחים, מקרין לנו סרטים", פורטת לפרטים אסתר את החגיגה הנוצצת. "אירועי קיץ" בעברית, או "יורועי קיץ" בירוחמית, או "יורו קיץ" באשכנזית-תל אביבית. זה לא באמת משנה. השורה התחתונה היא שבשביל אסתר וחנית, בקרב "חינוך מול מתנפחים" - המתנפחים לוקחים.
שש וחצי בבוקר וברחוב של הצימר היחיד בירוחם אין נפש חיה. שני החדרים הקטנים שנפתחו לפני כשנה מול בניין הביטוח הלאומי הם הדבר הכי קרוב לחזון המלונות של ברוך אלמקייס. הם גם יריית הפתיחה לענף הכי רדום בעיירה - התיירות.
החדרים של אבי ופאני אלמקייס - לא קשורים לברוך - מצויידים בשלל תוצרת המקום: המון סוגים של שמפו קרליין והרבה קרמיקה של נגב קרמיקה, שני המפעלים הגדולים של ירוחם. הכל נקי ומסודר וב-200 וקצת שקל ללילה, חמישית ממה שמשלמים על איזה אוהל אתני בצפון, צריך רק להגיד תודה.
בחוץ יש "פינת חי" כמו שמכנה אותה הזוג אלמקייס. כלוב גדול עם תרנגולים וכבשים ("שוחטים בחגים"). הכלוב מקושט בגולגלות ועצמות של צאן. לא אסכולה עיצובית נפוצה, אבל בהחלט מקום עם טאץ' אישי.
לעומת הרחוב הירוחמי, דווקא האגם הירוחמי שוקק חיים. קיץ עכשיו ואת טרמינל הציפורים הנודדות של הסתיו והאביב החליף פיקניק משפחות. אמא ברכייה שטה עם 11 צאצאים. אגמית היסטרית שורקת לילדיה להסתתר בין הקנים. על הגדה עומד סיקסק בטוקסידו המגוחך שלו וצורח על כל מי שעובר בסביבת אפרוחיו השעירים עם בגדי הבר מצווה שלהם.
בין כל אלה מסתתרת הפורפירייה הכחולה, שמישהו כבר הציע לקרוא לה פורפירייה ירוחם, שהיא מין תרנגול בכחול-סגול-טורקיז אפטר פארטי עם מקור אדום זרחני, רגליים חסרות פרופורציה ומזג ביישן עד פרנואידי, שלא תואם בשום צורה את הלוק האקסהיביסיוניסטי.
כמו את אירוס ירוחם המהגוני העצום, גם את הפורפירייה אולי אפשר לראות במקום אחר, אבל אם רוצים ללכת על בטוח צריך להדרים לשממה.
שעתיים אחר כך, המקום היחיד בו מגישים ארוחת בוקר (מעולה!) וקפה - המתנ"ס - עומד מיותם. בבית הקפה הקטן מעסיקים נוער רווחה מקומי ולמרות גודלו הצנום, התפריט שלו חסר מיתוג אך מלא בטעם.
למעט המתנ"ס, יש במקום עוד ארבע מסעדות קטנות, אחת סגורה תמיד, פיצרייה בתוך פיצוצייה, מאפייה ששווה ביקור כשלעצמה ופלאפלייה. זהו. אף אחד מהמקומות האלה לא מופיע באתר מפה. מצנע מבטיח שהיעד הבא הוא השקעה מאסיבית בתיירות, מדבר על תוכניות לבית מלון גדול שאוטוטו ייצאו לפועל, אבל בשטח עוד אין כלום.
גם בערב, כשמזג האוויר מנושב וקריר, הרחובות ריקים. אין לאן ללכת. ס', תלמידה בכיתה י' במגמת פיזיקה בתיכון אורט, מדווחת שאין לה ולחבריה מה לעשות בעיירה. אחת לכמה שנים מישהו פותח פאב או מועדון וסוגר אחרי כמה חודשים של כישלון.
לאט לאט מחלחלת ההבנה הקשה - רבים מתושבי ירוחם נואשים לתעסוקה. לא לפרנסה. חלקם מטפסים על הקירות. וכל מי שחווה פעם בחייו שעמום עמוק ואמיתי, כזה שמשתק לך את היד ולא מאפשר לה להרים את הספר, יכול אולי גם להבין את שורש הפסיביות המוחלטת של חלק ניכר באוכלוסייה, במיוחד זאת שהמקום והשיממון נכפו עליה.
הם לא מגיעים לחוגים שמצנע ארגן להם ולא לפעילויות התרבות, הם לא מתנדבים לוועדות ולא בבתי הספר. אלמקייס הצליח להדליק אותם עם סיפורי הלאס וגאס שלו לצד האגם, אולי סוף סוף משהו יזהר כאן, לא כי הם טיפשים חלילה, אלא כי הם נואשים. וכולם יכולים להתנשא על הבחירה המוזרה של האוכלוסייה הזאת במתנפחים ולא בחינוך, אולם נכון יותר יהיה לנסות להבין מדוע הם בחרו במתנפחים, במקום לשפוט אותם על הבחירה.
קיים סיכוי טוב שאם אחד המתמודדים לראשות המועצה בבחירות הקרובות ישאל את עצמו בדיוק את השאלות האלה ולא יתעלם מהן ואיתן מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לפחות, הוא יבטיח לעצמו קדנציה, קצרה ככל שתהיה.
בשיחה עם מצנע הוא מעדיף לכנות את פלג האוכלוסייה הזה, המשועמם, "המנותקים". אין ספק שהוא חש תסכול מולם. הוא כן מנסה: מקים עוד ועוד מוסדות ומפעלים ציבוריים שנועדו לעזור לאוכלוסייה, ובעיקר לצעירים, להאמין בעצמם, שנועדו לדחוף אותם לפעול, לקחת חלק, לצאת לעבוד.
הוא חושב, ובצדק, שסוגיית הדימוי העצמי הירוחמי היא חלק בלתי נפרד מסדר היום של ראש המועצה. הוא טוען, ובצדק, שהדימוי העצמי הירוחמי השתפר פלאים מאז שנכנס לתפקיד. אבל מאחר שהוא לא הצליח לקלוט שבשביל שאנשים ייהנו מהפילאטיס במתנ"ס הוא צריך קודם לשכנע אותם לקום מהספה, המהפכה שהוא ייחל לה נשארה מוגבלת מדי.
כדי להבין עד כמה היא מוגבלת מספיק לדבר עם שמוליק פרידמן בן-שלום, מראשי הקהילה הציונית-דתית בעיירה, מייסד הגרעין הראשון שהשתקע בירוחם וכיום מנהל המדרשה "ביחד", ישיבת ההסדר, אכסניית הנוער ועוד לא מעט מוסדות המשרתים את הציבור שעמו הוא נמנה.
"בואי ניקח את מצנע. הוא ישר ולא מושחת ויש לו שם בינלאומי. הוא בהחלט ראש עיר טוב, גם אם לא לנו (לציבור הדתי לאומי)", הוא אומר, ואחר כך מתחנן שאמחק את ההערה הזאת.
לא לכם? אם לא לכם אז למי? בשביל מי הוא עושה את החוגים ואת הכיכרות ואת גינות המשחקים ואת עיר המוזיקה ואת המנוי לתאטרון?
"זה נכון שהציבור שלנו הכי יודע ליהנות מפריחה של המתנ"ס והקונסרבטוריום. אין מה לעשות, הוא מביא אגוזים ויש יתרון למי שיש לו שיניים. אבל האנשים האלה ידעו ליהנות גם קודם. הם הלכו לחוגים גם כשהחוגים היו פרטיים והלכו לקונצרטים גם כשהיה צריך לשלם עליהם כסף.
"יחד עם זאת, המוסדות שלנו לא נהנים מתמיכה של אף אחד. לא של המועצה שבוחרת להשקיע בדברים אחרים ולא של תרומות, כי אנחנו לא בהתנחלויות".
גם מצנע מבין היום שלפילאטיס המסובסד שלו הולכים אנשים שהיו משתתפים גם בפילאטיס במחיר מלא ושאוכלוסייה שלמה היא לא חלק בהפסקה הפעילה שארגן. "גילינו שיש הרבה תושבים שהם לא חלק מהמשחק הזה", מסכם אהרון חמו, מנהל מחלקת הרווחה המקומית.
הוא מונה את כל השירותים העשירים שמציעה הלשכה מאז שחזרה לעבוד כשמצנע נכנס לתפקיד, ומתאר בגאווה מין מחלקת רווחה בוטיק עם מיליון תוכניות מקסימות לסיוע לאוכלוסייה שצריכה סיוע. אולם להפתעתו, הפונים לרווחה לא משכילים לנצל את השפע שהיא מציעה. הם לא מגיעים בכלל לעץ כדי לקטוף את הפירות שלו.
פרידמן בן-שלום, שחי בירוחם כבר 25 שנה עם אשתו ותשעת ילדיו, מדבר בהתלהבות של נער על ציונות וחלוציות ויישוב הארץ והפרחת הנגב. הוא מונה את הסיבות שהביאו אותו לכאן ועל ההצלחות שמאחוריו, לא כאדם פרטי אלא כקהילה, ועיניו בורקות. כמו מצנע וכמו מתכנני עיר הבה"דים, הוא זוקף לזכות הגרעינים של בני עקיבא את העלייה במחירי הנדל"ן.
"לירוחמים יש לפעמים בעיה איתנו, כי גרמנו למחסור בדירות והבאנו לעליית מחירים. מצד שני, הערך של הדירה שבה הם גרים עלה פלאים, בטח בשכונות שבהן התיישבנו", הוא אומר, "אני היום, בדמי שכירות על בית אחד, מכסה משכנתא על שני בתים שקניתי פה".
"יש לי הכבוד המפוקפק להיות זו שמשביתה שמחות", אומרת בציניות אשת החינוך והפעילה החברתית לאה שקדיאל. שקדיאל נמנית עם הציבור הציוני-דתי, על אף שהיא קוראת עליו תיגר בכל הזדמנות.
"יש פה אנשים מתוסכלים כי כל הזמן מנפנפים מולם עם תעודות ומספרים שמסתירים את המציאות האמיתית שלהם. הם, לדוגמה, סובלים מזה שמחירי הדירות מאמירים כי אין להם איפה לגור ואין להם לאן ללכת".
פרידמן בן-שלום מדבר על אינטגרציה ומספר כיצד הציבור הדתי בחר לא להקים בית ספר לעצמו אלא ללכת לאותו מוסד עם התושבים המקומיים, אבל א' מהפיצוצייה ועמי מהמסעדה, ושתי הנשים ממשפחת קריאף וגם שקדיאל, אומרים ש"בני הגרעינים" חיים בבועה סגורה.
וכשסוגיית הבועה עולה לשולחן, פרידמן בן-שלום מנסה מאוד לפוצץ אותה, וככל שהוא מתאמץ יותר לתאר "התערות בחברה המקומית", ככה הולכות ומתעבות דפנותיה של הבועה. הוא בעצמו נלכד במלכוד הקפיטליסטי של מצנע.
ככל שייאבק יותר להשתלב באוכלוסייה המקומית הוותיקה, ככה יישמע יותר מתנשא ופטרוני כלפיה והתוצאה שישיג תהיה הפוכה. אם ייאבק בפערים החברתיים הוא רק יעצים אותם, אם ישלים איתם - ייצור תסכול. הפרדוקס הירוחמי מעולם לא נראה רחוק יותר מפתרון. למעשה, אם מישהו יודע איך להתמודד איתו, כדאי שיקום עכשיו ויגיש את מועמדותו. הבחירות בנובמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם