הגדר הרעה: כולם, אבל כולם, נגד גדר ההפרדה בכפר וולג'ה
גדר ההפרדה הנבנית בבפר וולג'ה גוררת התנגדות מכל מגזר אפשרי: תושבי המקום הפלסטינים ושכניהם המתנחלים, יזמי נדל"ן, הירוקים, הרשות לפיתוח ירושלים, ואפילו ראש פרויקט הגדר לשעבר, דני תרזה, ששינה מאז את דעתו. העבודות בעיצומן
כמו רבים מתושבי וולג'ה, חג'ג'לה מתפרנס מעבודה בירושלים. הוא קבלן שלד ובנה רבים מבתיה של העיר ברמת דניה, בבית הכרם ובבית וגן. להשלמת הכנסה הוא מעבד מטע זיתים של כמה דונמים מחוץ לבית.
אתרע מזלו של חג'ג'לה, ולפני כמה עשרות שנים בנו הוריו את ביתם במרחק מטרים ספורים מהדרך שמקיפה את הכפר. בגלל המרחק הקצר הזה, הבית שלו יישאר כעת מחוץ לגדר ההפרדה החדשה שנבנית במקום. בתמורה "יזכה" חג'ג'לה לגדר פרטית שתקיף את הבית שלו.
הגדר הזו תנתק אותו ממטע הזיתים שבחצרו ותחבר אותו לגדר ההיקפית. המשפחה תגור במובלעת קטנה, בועה מסורגת שמחוברת לגדר הראשית. כרגע עוד לא התקבלה החלטה בשאלה כיצד ייכנסו בני המשפחה אל הכפר וייצאו ממנו אל הבית. אולי יקבלו מפתח, אולי שער קטן יישאר פתוח, אולי יהיו שעות כניסה ויציאה מוגבלות. לא ברור עדיין. עורך הדין מטפל בעניין.
הסיפור של חג'ג'לה, בן 45, הוא במידה רבה סיפורו של הכפר וולג'ה כולו. הוא עומד ומביט מחצר ביתו אל השכונות שעל הגבעה שממול, מעבר לעמק. "למשפחה שלנו יש 48 דונם שם", הוא מצביע על גבעת משואה, "עד היום אני הולך להסתובב שם לראות את האדמות שלנו, אני מכיר את המקום המדויק".
עד 1948 היה וולג'ה כפר חקלאי עשיר יחסית ולתושביו היו אדמות רבות, אולם בשנה זו איבדו התושבים כמות נכבדה מאדמותיהם. הכפר המקורי שכן על השטח שבו נמצא היום המושב עמינדב.
במהלך המלחמה ברחו התושבים
כיום, חלקו התחתון של הכפר שייך בפועל לשטח המוניציפלי של ירושלים. ב-1967, כאשר ממשלת ישראל הרחיבה את גבולותיה של העיר וסיפחה אליה כמעט כל כפר ערבי באזור, ממחנה הפליטים שועפאת בצפון ועד צור באהר בדרום, סופח גם חלק מוולג'ה. התושבים עצמם לא סופחו (אם כי 300 מהם מחזיקים בתעודת תושב בעקבות קשרי נישואין או מעברי דירה). חג'ג'לה, שביתו ממוקם בשטח המוניציפלי של ירושלים, אינו מחזיק בתעודה. פירוש הדבר הוא שחג'ג'לה הוא שוהה בלתי חוקי בביתו
הוא מסביר את מצבו היום כך: "העירייה רואה את השטח כשטח ירושלים, אבל אני איש של השטחים. חיים מסובכים". חשבונות מים וחשמל הוא משלם לרשות הפלסטינית. העירייה אינה מזניחה את הכפר לחלוטין, לשירותי הריסת בתים היא דווקא דואגת. עד היום נהרסו בכפר 35 בתים בגין בנייה בלתי חוקית. בשנים האחרונות ההריסות הופסקו, אולי משום שהיה ברור שהכפר ייבלע על ידי הגדר.
בסוף אפריל התקיימה במחסום וולג'ה הפגנה חריגה בנוף המקומי. בפעם הראשונה ככל הנראה מאז ומעולם, מתנחלים ופלסטינים הפגינו יחד במחאה על גדר ההפרדה, או כך לפחות מסרו המארגנים בהודעה לתקשורת. ההפגנה נערכה תחת המטרייה של "ארץ־שלום", תנועת המתנחלים החדשה שקוראת לדו-קיום ולשכנות טובה.
ההפגנה הזו מצטרפת לשורה ארוכה של התנגדויות נחרצות לתוואי הגדר הנוכחי המתוכנן במקום. ההתנגדות מגיעה מכל הכיוונים - מאנשי שמאל שמפגינים עם תושבי הכפר, דרך חברי מועצת העירייה, מומחים צבאיים, אנשי הארגונים הירוקים ועד לתושבי האיזור, ערבים ויהודים כאחד.
לכולם משותפת הדאגה העמוקה מהנזק שתביא גדר ההפרדה, שעלול להיות בלתי הפיך גם לסביבה וגם למרקם החיים של התושבים, וטומן בחובו גם השלכות מדיניות מרחיקות לכת עבור האזור כולו.
נכון להיום, לא ההפגנה הצנועה של המתנחלים ולא ההפגנות של פלסטינים ופעילי שמאל שנערכות מדי יום שישי בכפר הצליחו לעצור את העבודות. הדחפורים עובדים במרץ וחופרים בהר, פוצעים אותו קטע אחרי קטע. בדרך הם פוצעים את הלב של אנשי המקום, פלסטינים וגם ישראלים רבים, הרואים באפיק נחל רפאים את החצר הטבעית היפה של העיר. איזור הנחל, המצוי במרחק דקת נסיעה מקניון מלחה וכמה שניות הגעה מעין יעל, הוא אחד מאתרי הטבע האהובים על המטיילים.
באחר צהריים של יום חול מצאנו בעין חינווה (עין חניה) שמתחת לוולג'ה שלוש בחורות צעירות שמשתזפות ומשלימות פערים אחרי הטיול הגדול בחו"ל. לידן עובר חסיד עם שטריימל שבא להתפלל, ומשפחה חרד”לית עושה על האש ומתרחצת במעיין. לא רחוק מהם יושבות שתי קבוצות של פלסטינים שבאו לנפוש. כמה מהם הגיעו במרצדס כסופה, אחרים רכובים על גמל.
בעוד שבועות ספורים צפויה לעבור מעל מקום מושבם גדר כפולה ברוחב של כמה מטרים, עם תיל בראשה ושבילי טשטוש משני צדדיה.
מדוע נחל רפאים כל כך יפה ונעים? אולי כי הוא מדגים בצורה כמעט מושלמת את ההרמוניה שפעם שררה בין האדם לסביבה בארץ הזו. במעלה ההר שוכנות הטראסות של וולג'ה ודרומה משם משתרעים השדות העתיקים של הכפר הפלסטיני בתיר, שני שרידים לחקלאות מסורתית ומתחשבת בנוף. מומחים מסבירים שמדובר בעדויות אותנטיות אחרונות לשיטות העיבוד העתיקות שהיו קיימות בארץ אלפי שנים.
לבו של אברהם שקד מסניף ירושלים של החברה להגנת הטבע נחמץ כאשר הוא מסייר בשטח ועוקב אחרי האסון הסביבתי. "זה הסיפור של אבותינו, שני הכפרים האלה (וולג'ה ובתיר – א"א)", אומר שקד, "אלה לא שרידים חרבים או משוחזרים של תקופת התנ"ך - הם הדבר עצמו. יש להם למעשה ערך נופי, תרבותי והיסטורי שאי אפשר למדוד אותו".
גם העירייה הבחינה בפוטנציאל. האיזור אמור להיות מפותח בשנים הקרובות לרווחת תושבי העיר ולהפוך לפארק מטרופוליני עם שבילי אופניים, חוות עזים וגני משחקים.
כאשר החלו העבודות על הגדר, לפני כמה שבועות, שלחו סגני ראש העירייה קובי כחלון ונעמי צור מכתב למינהלת הקמת הגדר "קש"ת צבעים" של הצבא, ובו ביקשו להשהות את העבודות עד לסיום תהליך התכנון. בתגובה למכתב ערך הצבא סיור בשטח לראש העירייה. ברקת התקפל מיד מול שיקולי הביטחון שהציבו הגורמים הצבאיים, והסיר את התנגדותו לתוואי.
בניגוד לברקת, הגורמים המקצועיים דווקא היו רוצים לראות החלטה אחרת בנושא. לדעת אנשי מקצוע בתחום התכנון, הנזק למקום יהיה בלתי הפיך. כמו שקד גם זאב טמקין, מתכנן ערים שנשכר על ידי הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) כדי לתכנן את הפארק העתידי, מתקומם על התוואי הנוכחי.
בשיחה איתו הוא מתריע: "ההשפעה מתבטאת בפגיעה נופית חמורה ביותר. הפארק משתרע על שני המדרונות של הנחל וכעת המדרון הדרומי ייחרץ כולו על ידי הגדר. הגדר, שכבר אפשר לראות בשטח, תנתק את אזורי הטיול שנמצאים במעלה המדרון, תצמצם מאוד את כוח המשיכה של הפארק וגם תפגע בבית הגידול של בעלי החיים באיזור".
מלבד זאת מסביר טמקין את מה שכל אחד מבין - אנשים פשוט לא אוהבים לצאת לטייל ולנפוש ליד גבולות, "פארקים הם שטחים פתוחים ושטחים פתוחים 'לא אוהבים' גדרות". הוא מסיים באומרו: "אני לא בשרשרת קבלת ההחלטות אלא בדרג המתכנן, אבל נדמה לי ששיקול דעת נוסף של מי שעוסק בעניין ממערכת הביטחון הוא חיוני ביותר".
אם נשים לרגע בצד את הסיפורים האנושיים ואת הרצון לפתח את האזור, השאלה המרכזית היא האם תוואי הגדר, כפי שהוא מבוצע כעת בשטח, הוא התוואי הטוב ביותר מבחינה ביטחונית? אף על פי שהכפר נמצא בחציו בשטח הרשות ובחציו בירושלים, הגדר תקיף את וולג'ה מכל צדדיו, בלי כל קשר כמעט לקו הירוק, הנמצא הרחק בוואדי שבין מלחה לעמינדב, היכן שעוברת הרכבת.
אם תושלם הבנייה של התוואי הנוכחי כפי שהוא מתוכנן כעת, הכפר יהפוך כאמור למובלעת מנותקת לחלוטין מסביבתה ותהיה לו יציאה אחת. תושבי וולג'ה ייאלצו להשתמש ב"צוואר בקבוק", כביש נפרד שאותו יהיה אפשר לווסת באמצעות מחסום בודד.
חשוב להדגיש: רוב תושבי וולג'ה לא רשאים להיכנס לישראל מזה שנים ארוכות, מאז הסכם אוסלו. אם הגדר הייתה נבנית על הקו הירוק, חייהם של רבים לא היו משתנים בכל מקרה. אבל הגדר כאן לא באה להפריד בין יהודים לערבים; הגדר של וולג'ה מפרידה בין ערבים לערבים.
אל"מ במיל' שאול אריאלי מ"המועצה לשלום ולביטחון", עמותה פוליטית המזוהה עם השמאל, מתנגד לגדר במתכונתה הנוכחית. הוא מסביר כי אף שהתוואי הנוכחי פוגע קשות בחיי התושבים, "ויש לי כבוד לכל משפחה שם", הוא מבקש דווקא להפנות זרקור אל התמונה הגדולה. אריאלי טוען שלגדר בוולג'ה יש משמעויות מרחיקות לכת הרבה יותר. לדעתו וולג'ה נועדה להיות מובלעת בגלל הכוונות של ישראל לספח כמות גדולה הרבה יותר של שטח מדרום מזרח לאיזור.
בין וולג'ה לבית לחם תוואי הגדר אמור להתפתל כך שיכלול את כל גוש עציון בתוך ישראל, על אף שהשטח כולל ארבעה כפרים פלסטיניים.
"צריך להקשיב לדברים שאומר בנושא שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון", אומר אריאלי, "הכוונה היא לספח את כל המרחב שבין כביש 60 לקו הירוק. הכפרים בתיר, חוסאם, נחלין וואדי פוקין (ששוכנים מדרום לוולג'ה – א"א) יסופחו לישראל, מדובר בעשרות אלפי פלסטינים".
אריאלי טוען שסיפוח כזה יהווה עוד מכשול להסכם מדיני על בסיס שתי המדינות. "זו תכנית לא הגיונית מבחינת האינטרסים של ישראל ושל הסכם הקבע, וזה ההקשר הרחב שבו צריך לראות את וולג'ה. "זו ההצלחה הגדולה של המדינה: לפרק את הדיון על הגדר להמון מקטעים קטנים, ובכל פעם התקשורת מתעסקת בסיפור האנושי. זה לא מאפשר לראות את התמונה הגדולה".
אריאלי בסופו של דבר לא מתנגד לגדר אלא פשוט רוצה להעביר אותה פחות או יותר על הקו הירוק, מה שיאפשר לדעתו לכונן בבוא היום שתי מדינות.
גם לנחום פצ'ניק, מתנחל מהמאחז שדה בועז העומד בראש "ארץ־שלום", התנועה שארגנה את הפגנת המתנחלים במחסום, יש בראש תמונה שונה בכל הנוגע לתוואי הגדר. "אנחנו מאמינים שלפלסטינים מגיעות זכויות בדיוק כמונו", הוא מסביר את סדר היום של התנועה החדשה. הגדר לדבריו היא "נגד השלום".
"הגדר מובילה להפרדה בין שני העמים, הגדר מובילה למלחמה. מילא אם היו כאן נימוקי ביטחון, אבל הרי מעל לגדר אפשר לירות קסאמים. יקרה כאן מה שקרה בעזה כאשר הקיפו אותה בגדר".
פצ'ניק משתמש בסיפור מילדותו כדי להמחיש את הגישה הלא שגרתית שלו: "כשהייתי ילד באינתיפאדה הראשונה, התחילו לזרוק אבנים. אז נולדה המצאה נפלאה: חלונות חסינים לאבנים. היינו מאושרים. תק - הם זורקים, והזכוכית לא מתרסקת. בהתחלה הפלסטינים היו מופתעים וחשבו מה יפרוץ אותה. אחר כך הם עברו ליריות, כך נולדה גדר הפרדה, ואז התחילו פגזים ומטענים וקסאמים. הגדר לא תוביל לביטחון".
אפשר לפתור את פצ'ניק בכך שהוא מתנחל היפי רודף שלום שלא מכיר במציאות שבשטח, אבל גם הוא, כמו כל מי שהתראיין לכתבה, דורש לדעת בחדות ובבהירות: "השאלה שחייבת להישאל היא מי מרוויח מהגדר? יש פה מאות מיליוני דולרים בשטח, יש פה בעלי אינטרס, זה לא רק ביטחון", הוא מזהיר.
לפני כשלושה שבועות העבודות על הגדר נעצרו, לפחות לכמה ימים. שתי עתירות הוגשו בזו אחר זו. עתירה אחת הייתה של אחמד ברגות, שקבל על כך שהגדר תפריד אותו מקבר הוריו שבחצרו.
העתירה השנייה מעניינת יותר, משום שמאחוריה מסתתר קרב הנדל"ן הגדול של האזור. כאן נכנס שחקן חדש למגרש: העותרת הייתה גבעת יעל - חברת נדל"ן בבעלות שני האחים בני ודני כהן, אנשי עסקים ירושלמים. השניים מצהירים כי רכשו לאורך השנים מאות דונמים של קרקע במקום, וכי בידיהם "עתודות הקרקע האחרונות בירושלים", כפי שהצהירו בראיון לגלובס לפני כמה חודשים.
על פי תוכניות היזמים, אמורה לקום במקום כמות עצומה של 13 אלף יחידות דיור, כולן מעבר לקו הירוק, חלקן בשטח המוניציפלי של ירושלים. לאחר ביטול תוכנית ספדיה מהוות חלקות אלה את עתודת הקרקע האחרונה לבנייה מסיבית בעיר. הבעיה של היזמים היא שתוואי הגדר הנוכחי עובר באמצע הפרויקט.
בין יזמי גבעת יעל ותושבי וולג'ה יש סכסוך ארוך שנים. ברגות מספר שאנשים מטעם היזמים הגיעו לנטוע עצים בחצר שלו, כדי לבסס בעלות על השטח. הוא בתגובה עקר להם את העצים וגירש אותם.
בכלל, טוענים בכפר, איש לא מכר אדמות לאנשי "גבעת יעל". גורמים המעורים בפרשה טוענים שלא ייתכן שבעלי "גבעת יעל" הצליחו לקנות כמות כל כך גדולה של קרקעות באזור. מבנה הבעלות מסובך, חלקות רבות מוגדרות באופן לא מדויק, ותושבי הכפר טוענים שהאיש שמכר לכאורה את האדמות לאנשי גבעת יעל זייף מסמכים ומכר קרקעות שלא היו שלו.
אותו איש כבר לא יכול למכור אדמות יותר. העיתונאי שלום ירושלמי כתב שאותו אדם, מנסור מנסור, נמצא מת בביתו כבר לפני כמה שנים. כנראה זו הייתה פעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. מנסור נראה לאורך השנים ברחבי הכפר מסייר עם היזמים. אביו, מוכתר הכפר, נעלם גם הוא אחרי מות הבן.
היזמים מנגד טוענים שהם רכשו את הקרקע בתהליך ארוך של שנים, דונם ועוד דונם, בכל מיני עסקאות חשאיות עם אנשי הכפר, שכמובן חוששים להיחשף. בשיחה עם דני כהן, חבר הנהלת הפועל ירושלים, הוא עדיין לא היה מוכן להציג מסמכים שמוכיחים את בעלותו על הקרקע. לדבריו זו חשיפה שתסכן את המוכרים.
כרגע היזמים נמצאים בתהליכים ראשוניים לקבלת אישורים מהרשויות. לדבריו של כהן, ברגע האמת יהיה לו מה להראות: "אנחנו, במקום ובזמן שנצטרך, נגיב עם המסמכים".
עאדל אל-אטרש, ראש המועצה וראש הוועדה העממית האחראית על ההפגנות נגד הגדר, לא מעוניין לדבר על פרשת המוות של מנסור. הוא נלחם ביזמי גבעת יעל בתקשורת ובבית המשפט. בזכות העברית הרהוטה שבפיו הוא אחראי על הקשר עם גורמים ישראלים.
הוא יושב בביתו, פורש את המפות ואת תיק העיתונות שלו ושוטח את טענותיו כלפי האחים כהן: "בני כהן (אחיו של דני, שנמצא יותר בשטח ואותו התושבים מכירים יותר - א"א) מציג את עצמו כמי שהוא לא שמאל ולא ימין, שלא אכפת לו מהמימד הלאומי, אבל באותו זמן לא אכפת לו לדרוס את כל תושבי וולג'ה כדי להרוויח את הכסף שלו", אומר אל-אטרש.
אף שגם יזמי גבעת יעל הגישו עתירה נגד הגדר, אל-אטרש מדגיש את ההבדל: "המטרות שלנו בעתירה הן לשמור על הבתים שלנו, לשמור על הקיום שלנו. כל זה לא קשור למטרות של גבעת יעל". אל-אטרש מכוון את דבריו בדיוק אל מאמצי המיתוג של יזמי גבעת יעל:
לאחר שנים שפעלו בשקט, בשנה האחרונה הם שכרו יועץ תקשורת - יוסי לוי, דוברו לשעבר של ראש הממשלה. האחים כהן היו עד לאחרונה סרבני ראיונות, אבל עכשיו שברו שתיקה ומדברים עם הציבור כדי לשכנע שהם יזמי נדל"ן ותו לא.
הזהות האידיאולוגית של האחים כהן אולי משנה לציבור הישראלי, אבל בשביל אל-אטרש מדובר בכל מקרה בקרב על אדמות הכפר. ימנים או שמאלנים - בשבילו זה היינו הך. אבל גם אל-אטרש יודע על אילו כפתורים ללחוץ:
"יד ימינם של דני ובני כהן הוא מאיר דוידסון, איש של עטרת כהנים", הוא אומר. דוידסון היה בעברו פעיל ימין מוכר. בשנים האחרונות הוא מסתובב ברחבי הכפר ונקלע לא אחת לעימותים עם התושבים. הוא, ככל הנראה, איש הקשר שדואג לעסקאות, בזכות הידע שלו בערבית ועיסוקו רב השנים בסחר קרקעות.
עתירה אחת של תושבי וולג'ה נגד הגדר נדחתה כבר ב-2006. עכשיו גם היזמים מנסים את מזלם. להם יש קצת יותר קשרים ומשאבים מאשר לתושבים הפלסטינים. במסגרת מלחמת הקרקע שלהם שלפו האחים כהן שפן מפתיע מהכובע. מי לדעתם האיש שיוכל לעזור להם להזיז את גדר ההפרדה? האיש שבנה אותה.
דני תרזה היה ראש מינהלת קש”ת צבעים, שאותה הקים אריק שרון כדי לבנות את "מרחב התפר", השם הרשמי של הגדר. במשך כמה שנים התרוצץ תרזה על הגבעות ותכנן את מפעל חייו כאילו הוא מזיז קוביות לגו ענקיות מכאן לשם. בדרך הוא שינה את חייהם של מאות אלפים, בעיקר פלסטינים, אבל גם ישראלים שחיים בסמוך לה.
היום, אחרי הפרישה מצה"ל, כתב תרזה דוח עבור גבעת יעל כיועץ פרטי. בדוח טוען תרזה שהגדר צריכה לעבור במקום אחר מזה שהוא תכנן בעצמו. לטענתו, הגדר צריכה לעבור בין וולג'ה לשטחי הרשות הפלסטינית, כלומר לספח את תושבי הכפר לישראל כדי שהנדל"ן היקר של גבעת יעל, עדיין לכאורה כאמור, לא ייחתך על ידי הגדר שהוא עצמו תכנן.
בשיחה איתו תרזה מסביר מדוע שינה את דעתו: "מ-2006 עד היום עברו מספיק שנים. השינוי בתוואי יקטין את החיכוך ואת הפגיעה בטבע, בנוף, ברכוש של גבעת יעל ובתושבים הערבים". לטענתו של תרזה, "אפשר למלא את הצורך הביטחוני על ידי בנייה של כל הגדר חוץ מהקטע של וולג'ה".
הוא לא מוותר על הגדר אלא מבקש להעביר אותה דרומית לכפר, להשאיר את וולג'ה כחלק מירושלים, להפריד את התושבים משטחי הרשות ולתת להם תעודת תושב בישראל. עוד יתרון שמייחס תרזה לתוואי החדש הוא חיסכון של 80 מיליון שקלים - עלות התוואי הנוכחי, הארוך.
עד כאן הכול עדיין מתקבל על הדעת, גם אם בקושי. לפנינו פקיד ציבור שמגלה פרגמטיות. אפשר לטעון שזכותו לשנות את דעתו, וזכותו גם לקבל על כך כסף. מה שמטריד הוא אחת התשובות שנותן תרזה לשאלה מה למעשה השתנה מאז שתכנן את התוואי המקורי.
"אז עוד לא היו להם (ליזמים- א"א) המסמכים", הוא משיב. האם ייתכן ששיקולי נדל"ן הכתיבו את בניית גדר הביטחון? האם עכשיו, כאשר יש בידי יזם נדל"ן מסמך בעלות על קרקע, כל שיקולי הביטחון נעלמים כלא היו?
גם מבחינתה של עדנה אלמקייס, רכזת הביטחון של היישוב הר גילה הצמוד לוולג'ה, הגדר מיותרת. אלמקייס נמצאת בקשר עם תושבי וולג'ה ("מתחת לשולחן" לטענתה) ומכירה את השטח מקרוב מאוד.
הר גילה נבנה ב-1968, התנחלות לכל דבר על פי החוק הבין לאומי, אבל כזו של חילונים לא אידיאולוגיים. בתיה המטופחים וצמודי הקרקע נושקים לבתי הכפר. כיום הולכת ומוקמת חומת בטון ענקית בין שני היישובים כחלק מפרויקט הגדר.
"כרכזת ביטחון אני מעדיפה לא להתבטא, אבל מבחינה אישית לא הייתי מקימה את גדר הביטחון פה. זה לא כפר קיצוני או פח"עי", אומרת אלמקייס. היא גם טוענת שעם בניית הגדר החדשה הר גילה הולך ונהיה דומה לוולג'ה: "אנחנו בדיוק באותו מצב. למעשה גם אנחנו נהיה מוקפים מכל צדדינו, ובגלל זה אני אישית מתנגדת לגדר. בגלל הגדר פועלים משם לא יוכלו לעבוד פה. להם לא יהיו חיים ולנו לא יהיו חיים. היחסים בין הצדדים מעולים, אנחנו מכירים את כולם ועוזרים זה לזה. הגדר מיותרת".
למרות הפגיעה בפארק ועם כל הכבוד למורשת ולנוף, ל-2,200 תושבי וולג'ה יש בעיות אחרות כרגע. כבני המקום גם להם אכפת ממראהו של כפרם, אלא שיש גם בעיית פרנסה באופק. רבים מהתושבים הם חקלאים שמוציאים את פרנסתם מהאדמה, והגדר הולכת לנגוס ולנתק אותם מיותר ממחצית אדמותיהם. 1,985 דונם יישארו מחוץ לגבולות החדשים של הכפר, ותוואי הגדר עצמו יגזול עוד 500 דונם. בתוך הגדר יישארו 1,800 דונם.
בסיור שערך המינהל האזרחי של צה"ל בשבוע שעבר פגשו נציגי מינהלת הגדר את ברגות, חקלאי ותושב הכפר שהגדר כאמור עוברת בשדותיו. כשברגות טען בפיהם כי הגדר תנתק אותו ממטעיו ומקבר הוריו, קצין הנדסה בשם רוברט הבטיח לו כי "נתקין שער".
מעתה ואילך פרנסתו של ברגות תהיה תלויה בגחמותיו של הסיור בשטח. ירצו – יפתחו, לא ירצו, או שהפטרול לא יעבור בזמן, או שהחיילים ישכחו את המפתח בבסיס – הלך יום העבודה. יום ועוד יום כזה – הלך השדה.
נכון לכתיבת שורות אלה, העבודות בשטח שוב ממשיכות. ביום רביעי שעבר הגיעו קבלני משרד הביטחון והחלו לעקור את העצים בחצרו של אחמד ברגות כדי לאפשר לתוואי הגדר לעבור שם. בקבר בינתיים לא נוגעים. עו”ד גלעד רוגל, מטעם היזמים, מסר שהוא מצפה לדיון דחוף בבג”צ. לטענתו ניתן לעצור את הגדר.
אז מה היה לנו עד עכשיו? נדל”ניסטים, ירוקים, ביטחוניסטים וסתם תושבים, יהודים וערבים, שחושבים שיש אפשרות ליצירת מענה ביטחוני, סביבתי ואנושי טוב יותר בתוואי חלופי לזה הנוכחי, הקורע את השטח ומבודד את תושבי הכפר.
הגדר סביב וולג'ה יוצאת לדרך אף שנדמה שאיש לא רוצה בה, מלבד משרד הביטחון וקבלנים שירוויחו את המיליונים מהקמתה בתוואי הנוכחי. הפלסטינים לא רוצים בה, העירייה לא רצתה בה, המתנחלים לא רוצים בה, הירוקים לא רוצים בה, מתכנני הפארק המטרופוליני לא רוצים בה, אנשי הנדל"ן לא רוצים בה ורכזת הביטחון של הר גילה לא רוצה בה, אבל הקטר יצא לדרך ואי אפשר לעצור אותו. האם קורה כאן משהו שכולנו נתחרט עליו מרות עוד כמה שנים?
בתגובה לנאמר בכתבה מוסר קצין בכיר במערכת הביטחון כי "במסגרת הקמת גדר הביטחון הממשלה החליטה על תוואי שיעבור בכל החלק שהולך ומושלם בדרום מזרח ירושלים. הממשלה החליטה שהתוואי צריך להיות בחלק הדרומי של נחל גילה ולהוציא את הכפר וולג'ה מהצד הישראלי, כי גרים בו מאות פלסטינים שהזיקה שלהם היא לבית ג'אלה.
"למעשה, משהסתיימו ההליכים המשפטיים והעתירות של היהודים והפלסטינים החלק הזה, של דרום ירושלים, הוא החלק האחרון שנותר להשלים מתוואי גדר הביטחון מול ירושלים, וכך האפקטיביות של הגדר תהיה אף גבוהה יותר".
בנוגע לקברים מוסר הקצין כי "בוועדת ערר על הגדר ב־2005 אמרנו שלא נפגע בקבר, העתירה היא סתם ניסיון לעכב את העבודות".
בנוגע לטענות של דני תרזה הוא מוסר כי "מי שהיה בתפקיד ופתאום אומר אחרת – זו בעיה. פתאום הגדר עברה את המבחן הביטחוני והמשפטי. יש הרבה קצינים שבאים ואומרים אחרת, לעיתים מאינטרסים פוליטיים וכלכליים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם