רוצים גביע: חגיגה ארגנטינאית בבירת הנגב
קפה סיאסטה בקריית הממשלה הזמין 100 ארגנטינאים לצפות במונדיאל על מסך ענק. הכל היה שקט ופסטורלי, עד שהחבורה קיבלה את הג'ננה. מה נאמר לכם, אפילו בבומבונרה לא רואים כאלה אוהדים שרופים
זה, עד שמכניסים למקום 100 אוהדי כדורגל ארחנטינאיים עם וובוזלות, דרבוקות, דגלים, כובעים, חולצות ושמים להם מסך ענק עם ארנחטינה-יוון. חצי שעה לפני המשחק, 'סיאסטה' נשמע כמו ה"בומבונרה" ולמען האמת, אפילו בעלי המקום התקשו להאמין שאת כל הרעש עושים 100 איש, אישה וילד.
"צ'ה, כל-בי, תכתוב שזה לא בית קפה. זה בית כנסת כי אנחנו באנו לראות איך אלוהים משחק בין בני אדם", אומר אחד המוצ'אצ'וס וכמעט גורם למשבר קואליציוני. אלוהים, למי שלא בקיא בלקסיקון, זה מסי. וכשמסי משחק זה סיבה למסי-בה. פיאסטה בסיאסטה.
רבע שעה לתחילת המשחק והמלצרים כבר עובדים במרץ: אין כדורגל בלי בירה ופיצה (או קולה ופיצה, אם אתם ילדים והיו הרבה כאלה בקהל. ובעוד ביוהנסבורג תקעו בוובוזלות, בבאר שבע התחיל אחד הארגנטיטנאים לתת בדרבוקה, מה שסימן לכל העדר להתחיל לשיר "וואמוס וואמוס ארחנטינה" בעוצמה כזו ששמעו אותם לפחות עד אפריקה. כולם, אגב, באו מצויידים כאילו זה המגרש של בוקה (או ריבר – זה רגיש ועלינו להיות מאוזנים.
"צ'ה, דני", אומר לי אחד הארחנטינאים. "כדורגל ישראלי זה יותר טוב מכדורגל צרפתי. לצרפתים יש קאקה אחד במגרש, פה כל קבוצה זה 11 קקה. תגיד לי, עם יד על הלב, ככה משחקים? תראה את מסי. זה לא כדורגל, זה קונצרט".
ואז, שקט באולם. המשחק מתחיל, אנשים נוסגים בפיצות בעצבים וכשעל המסך הענק מופיע יד אלוהים-מספר 10 – מאמן ארחנטינה דיאגיטו מראדונה – כולם מתחילים לשאוג בספרדית.
שתבינו: קהל הצופים מורכב מאנשים שבימים כתיקונם הם נורמליים לגמרי.
לואיס פסיניי, למשל, בא עם הבת מלודי והבן אילן. הרעיה גבי נשארה בבית. פסיניי, יזם תרבות ובעליה של תחנת "רדיו לב" המשדרת לקהילות היהודיות באמריקה הלטינית, אישיות רדיופונית מוכרת בארגנטינה מעבודתו בכמה תוכניות עתירות רייטינג, הוא ביום יום אדם רגוע.
שני הילדים החמודים שלו, מלודי ואילן, אוהבים להתעסק במוסיקה ובאמנויות, אבל כשארחנטינה משחקת
המשחק מול יוון היה אחד המותחים במונדיאל. מראדונה, שהיה חנוט בחליפה אפורה מחוייטת, נראה מתוח ובהיי-דפינישן, ראו לו את הזיפים של הזקן השחור-לבן שלו. אחרי הכל, הילד כבר בן 49. אגב, כנראה שבאמת משנה מקום-משנה מזל, כי כותב שורות אלה נולד יומיים אחרי מראדונה, בעיר השכנה לומס דה זמורה והכדורים היחידים שהוא יודע לכדרר זה כדורי לבאנה וגם זה רק על פיתות עיראקיות.
אצל הארגנטינאים, כדורגל זה דת. אבל בניגוד להלכה שלנו, הדת שלהם כוללת הרבה מילים גסות, שנאמרות בחיבה. אם יש לכם יחסי ידידות עם בן השיח, אין בעיה שתקראו לו "צ'ה בולודו", מה שלא מומלץ לנסות אם מישהו זר לגמרי.
לא ברור בדיוק למה, אבל אחת הנשים בקהל סברה שהנבחרת הארגנטינאית משחקת יותר מדי לאט. אישה מטופחת, נעימת הליכות, שאפילו ביקשה סכין ומזלג בשביל הפיצה. אבל אוי ואבוי כשהיא תופסת את הג'ננה. אנשים בעלי לב חלש, נא לקפוץ לפסקה הבאה... אמיצים, להמשיך לקרוא:
הינה מה שהיא צעקה בקולי קולות, בתרגום חופשי – "יא חבורת מאוננים, יא בני זונות, מה קרה? נפתח לכם התחת? תתחילו לשחק בחייאת הקוס של אחותכם". צעקה ואמרה: "סליחה, קצת נסחפתי... אני נורא מתלהבת במחשקים".
לואיס לא עומד במתח ובולע את חתיכת הפיצה האחרונה במגש. אילן אפילו לא שם לב. מלודי מהופנטת מהמסך, מחבקת חזק את דגל ארחנטינה, כן, זאת השייכת ללשכת השגריר בישראל.
יעברו עוד הרבה כוסות בירה לידיה של חבורת הארחנטינאים, עד לשתיים-אפס. היה רועש, היה שמח והיה כיף כמו שרק הארחנטינאים יודעים. הרי להם ברור מי לוקחת את המונדיאל, במיוחד כשהמאמן הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. לך תבין ארגנטינאים, במיוחד אחרי 4 משולשי פיצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם