ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

גמלאים חסרי מנוח: קבלו את הצופים הקבועים בדיוני בתי המשפט

הם מגיעים מדי יום לאולם, מתקנים את דברי השופט, מייעצים לעורכי הדין, מסתכלים לנאשמים בלבן של העין ומביאים עוגות בחגים. הכול על ה"פרלמנטים" של בתי המשפט - הצופים הקבועים שלא מפספסים דיון

יום ראשון שעבר, בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, דיון במשפטו של דמיאן קרליק. התכונה סביב אולם בית המשפט של השופט אברהם טל, סגן נשיא בית המשפט, בעיצומה. לא בכל יום מגיע מי שמואשם ברצח של שישה בני משפחה אחת למסור את עדותו - עדות שטען בה לראשונה כי הודה בפשע שלא ביצע וכי הרוצח האמיתי הוא אדם מסתורי בשם "ולאד".

השופטים - ראש ההרכב טל, השופטת רות לורך והשופט צבי דותן - ישובים בכיסאותיהם; התובעים והסנגורים עומדים ומתיישבים לסירוגין כשניתנת להם רשות הדיבור, נציגי משטרה ושב"ס, עד פתלתל וכמה צלמים ועיתונאים - כולם שותפים במה שיכולנו לקרוא לו "הצגה", אם הדבר לא היה קשור ברצח מתועב.

לצד כל אלה יושב גם דורון ברא"ז, שעוקב מקרוב אחר הדיונים בהליך מאז תחילתם. הוא לא מתמחה או עורך דין, לא מהפרקליטות, לא מהסנגוריה, ולא נציג החוק. הוא צופה. צופה קבוע. אמרנו הצגה? אז בתאטרון הזה יש לו מנוי.

לפני כשלושים שנה קיבל ברא"ז (64) דוח תנועה בגין נסיעה במהירות אסורה. ברא"ז החליט שלא לשלם את הדוח, וכתחליף-להתייצב בבית המשפט. עד היום הוא לא שוכח את דברי השופט באותו משפט. "עליי להדגיש כאן בפני הנאשם כי למרות העובדה שוויתר על שירות עורך דין, הגן על עצמו ביסודיות ובאלגנטיות, בצורה שהרבה עורכי דין לא היו מתביישים בה", אמר לו השופט וזיכה אותו.

"באותו יום הייתי צריך ללמוד משפטים", הוא מציין בחיוך

מהול באכזבה, "אני מבוזבז, הייתי יכול להיות עורך דין מעולה. צובט לי שלא מיציתי את עצמי בתחום הזה, זה תפור עליי".


ברא"ז נשאב אל החיים, אל המשפחה, אל הילדים ואל עבודתו בחברת דן, אבל מהר מאוד מצא את עצמו שוב בבתי המשפט. "אני זוכר את המשפט הראשון שהלכתי אליו", הוא משחזר, "זה היה בשנת 1986, משפט הרצח שגיתית יזראלוב הרדימה את בעלה, הכניסה אותו לרכב והטביעה אותו בירקון. זה היה מרתק".

מאז, ובעיקר לאחר יציאתו לפנסיה, חזר לאהבתו, ובגדול. היום הוא מגיע מדי יום, למעט ימי שישי ושבת, אל בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, והוא אחת הדמויות המוכרות שם, בקרב מאבטחים, מנקים, עוזרים משפטיים, עורכי דין ושופטים.

למה אתה מעביר זמן רב כל כך בבית המשפט?
"אני ממשפחה של משפטנים. יש לי בן דוד בשם יצחק ברא"ז, שופט בדימוס. היה לי שכן ששמו עמיקם קאגו ששפט במחוזי, שכן שלי יהודה פרגו שופט עכשיו במחוזי, שלומיק נחשון הוא שופט תעבורה וגדל אתי באותו הרחוב. יש לי חמישה בני דודים עורכי דין, ובני הבכור עורך דין. כיום יש לי זמן אני פנסיונר, וזה התחביב שלי, כמו שמישהו אחר אוהב כדורגל, אני אוהב את זה".

אולי תתחיל ללמוד משפטים עכשיו?
"אני כבר מבוגר, וזה לא יקרה. יש לי אישה נחמדה, ילדים ונכדים שאני רוצה להיות אתם. חוץ מזה, אם אלמד משפטים, אפסיד את כל הדיונים המעניינים".

דורון ברא"ז רחוק מלהיות לבד. ממש רחוק. "יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים, יש אנשים שרוכבים על סוסים ויש כאלה שגומאים מרחקים", טען הזמר אריק איינשטיין בשירו המפורסם, "אוהב להיות בבית". מתברר שלצד אותם תחביבים, ישנם גם כאלו שאוהבים לצפות במשפטים.

בבתי משפט רבים בישראל מכירים היטב את התופעה-מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתי המשפט בירושלים וגם בבאר שבע, באשדוד ובאשקלון. שם כולם מכירים את הצופים הקבועים, לרוב גמלאים, שבמשך שנים באים לעקוב אחרי הדיונים והם חלק בלתי נפרד הנוף בבית המשפט.

אפילו בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, שהוקם רק לפני כשלוש שנים, כבר התגבשה קבוצה של בין חמישה לעשרה צופים קבועים לצד ברא"ז. עבור החבר'ה האלה, שמתעניינים בעיקר במשפטים העוסקים בפשעים חמורים במיוחד, משפט אושרנקו לדוגמה הוא ממש חובה, צו 8, איש בל ייעדר.

את הקבוצה הגדולה והידועה ביותר בבתי המשפט, על כל פנים, אפשר למצוא כמובן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עדיין בית המשפט הגדול והעמוס ביותר באזור המרכז. שם מדובר בכ-15".

קבועים, הקרויים בפי באי בית המשפט "הפרלמנט" או "חבר המושבעים". אלה מעודכנים בפרטים, יודעים בדיוק באיזה אולם צפויה להתחולל דרמה, מכירים את השופטים ואת הנפשות הפועלות ולא מחמיצים שום דיון. התופעה נמשכת שנים רבות, וגם המבוגרים שבבאי בית המשפט מעידים עליה.

שוקי פלונסקי (67) ומוטי אלגרטי (80) הם שניים מ"הקבועים התל אביבים". פלונסקי מגיע בקביעות לדיונים כבר כ-16 שנים. "אני מחפש להרחיב את ההשכלה הכללית שלי", הוא מספר. "משפטים ועדויות של משפטים פליליים כמו שודים וסחר בנשים מעניינים אותי. אני מתעניין בפשעים החמורים, מרתק לראות את התגובות של נאשמים בתיקים כבדים. אני אוהב לראות עבודה של עורכי דין ולהשכיל".

אתה זוכר את המשפט הראשון שלך?
"אני לא זוכר בדיוק איזה משפט זה היה, אבל המליצו לי ללכת למשפטים של כבוד השופט סגלסון (אריה סגלסון, שופט בדימוס של בית המשפט המחוזי בתל אביב - ר.צ). בתחילת שנות התשעים הלכתי, ואני זוכר עד היום שהתרשמתי ממנו מאוד".

אלגרטי מגיע ברציפות יותר מעשר שנים לבית המשפט. הוא מתגורר בהרצליה, עושה את דרכו באוטובוס מדי בוקר לאולם בית המשפט. "במקום ללכת לשרוף זמן בבית קפה או לריב עם האישה, אני בא לפה", הוא מספר.

"אני נוסע בחופשי חודשי באוטובוס מהרצליה, זה הכי נוח. לפעמים זה לוקח שעה, אבל אני לא ממהר, יש לי זמן. אני בא כי אני מתעניין ביחסי אנוש בדברים קטנים בבעיות בין אנשים, בין אדם לחברו או בעניינים של אנשים מול העירייה, סכסוכי שכנים או סכסוכים מול בנקים. המשפטים הפליליים הגדולים נמשכים שנים, אז אני לא יכול לעקוב. המשפטים הקטנים נגמרים יותר מהר".

בעברו היה אלגרטי בעל עסק בתל אביב בתחום הטקסטיל, ופלונסקי שימש איש מכירות של חברה גדולה, ומאוחר יותר היה זכיין של ה-wwf, תחרויות ההיאבקות המפורסמות, בישראל. את ההיאבקויות בזירה הוא החליף בהתגוששויות בבית המשפט.

"הפרלמנט" מוכר היטב גם לעורכי הדין הפוקדים את בתי המשפט. "יצא לי להכיר אותם כבר בתקופת טרום ההתמחות שלי, שעשיתי אותה לפני 13 שנה", מספרת עורכת הדין לענייני פלילים דורית גיטרמן. "אלו האנשים החביבים ביותר שפגשתי, אנשים עם לב רחב, מלח הארץ ומשכילים. הייחוד שלהם הוא בניסיון החיים שלהם, לכל אחד מהם יש דרך הסתכלות במשפט".

"הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף", מוסיף עורך הדין גיל גבאי. "הם נותנים תחושה ביתית. כשאתה בא למשפט ואתה רואה אנשים קבועים, זה בהחלט עושה אווירה טובה".

גם השופטים כאמור מכירים מקרוב את הזרים שמתיישבים להם באולם. "הם אנשים שבאים מכיוונים שונים. עד שלב מסוים היה להם מנהיג, ולא יודעת מה קרה לו", נזכרה השבוע השופטת בדימוס ברכה אופיר-תום. "ראיתי שהם הולכים אחריו ועל פי תנועות הראש שלו. היה מעניין לראות אותם, עקבתי אחרי התגובות שלהם, הייתי תמיד מחייכת אליהם, וזה הדדי, זו הייתה אינטראקציה שבשתיקה. היה חשוב לי הקשר אתם כי הם בעיניי מבטאים את הקול של העם".

השופטת בדימוס, ד"ר עדנה קפלן-הגלר, מעידה: "אני חושבת שזו תופעה מאוד רצויה ויפה, הנוכחות שלהם נותנת צבע לדיונים בבתי המשפט, זה בהחלט מוסיף כבוד לבית המשפט. זהו בדיוק העיקרון של הדיונים בדלתיים פתוחות, שיגיעו צופים, וברור שזה אפילו טוב יותר אם מגיעים בקביעות".

עמיתה לשעבר של קפלן-הגלר, השופט בדימוס שלי טימן, אף הקדיש ל"פרלמנט" שהיה יושב במשפטיו מקום נכבד במופע שיעלה בקרוב בשם "אותי זה מצחיק", המשלב אנקדוטות מכהונתו.

מה מושך את הצופים הקבועים לבתי המשפט? כנראה לא מעט סיבות. פרופסור שולמית
אלמוג, מהפקולטה למשפט באוניברסיטת חיפה, חוקרת בנושאי משפט ותרבות ומחברת הספר "משפט וספרות בעידן דיגיטלי", שופכת אור על הנושא. "מאחורי ההליך המשפטי שמייצג צדק אין רק התרחשות טכנית שהמטרה שלה היא לספק שורת הכרעה סופית", טוענת אלמוג.

"במידה רבה מדובר בפרפורמנס מתוכנן ומחושב, שהמטרה שלו היא לגרום לקהל צופים גם עניין וגם תחושה שכאן נעשה צדק וכך נראית עשיית צדק, ותוך כדי כך לחזק את האמון במערכת המשפט. בעיניי אחת המטרות של בית המשפט היא לגרום לתופעת המשפט למלא את תפקידיה החברתיים. את זה עושים על ידי ייצור תהליכם משפטיים".

אלמוג מתייחסת בטבעיות אל התופעה, ואף מופתעת שלא מדובר בתופעה רחבה יותר. "טבעי שיהיו אנשים שיתעניינו בנוכחות באירוע המשפט עצמו, מלבד אנשים שבדרך כלל מסתפקים בסדרות טלוויזיה כמו "הפרקליטים" או במותחנים משפטיים, זה נראה לי מובן כי הדרמה והתאטרליות מספקות הצגה מעולה. אני מתפלאת שיחסית מעט אנשים מגיעים למשפטים. אני לא פסיכולוגית, אבל אני חושבת שכולנו נמשכים לייצוגים משפטיים, השאלה לאיזה סוג. הכללים של ההצגה המשפטית זה שהקהל חלק מההצגה ולא מתערב".

לפעמים הם גם הופכים לחלק פעיל, עם הערות ביניים לדוגמה.
"זוהי הפואטיקה הבלתי פורמלית של המשפט, זה בוודאי לא כתוב בשום מקום, אלא קורה בפועל. ברור שאותם אוהבי משפט שהופכים לחלק פעיל בהצגה אוהבים את זה ונהנים מזה".

גם עורכי הדין ציון אמיר ויעקב שקלאר מדברים על עקרון "הנראות של הצדק" בהתייחסם לתופעה. "זה הביטוי המובהק ביותר של פומביות הדיון", טוען אמיר, "שאני חושב שהוא עקרון-על בשיטת המשפט שלנו. אנשים באים ורואים איך נעשה הצדק ואיך נעשה המשפט, ומלווים את אולמות המשפט במשך שנים רבות. הם בקיאים בהליכים, והם 'חצי' משפטנים מניסיונם. אני חושב שהם תורמים תרומה לפולקלור של בית המשפט, ומאמין שנוכחות כזאת בסופו של דבר היא חלק מהתהליך המשפטי".

אפשר לקבל מהם לפעמים עצה מועילה?
"לא צריך להגזים, אי-אפשר לסמוך על אנשים שבאים כאורחים, גם אם קבועים. משפט זה רציני ודורש הכנה, בדיקה ועיון מעמיק, שנמשך זמן רב, לעתים שבועות ארוכים לפני דיון".

שקלאר: "אני רואה אותם כהכלאה בין קהל מעריצים ובין פנסיונרים חביבים. בעיניי הנוכחות שלהם מוסיפה לבית המשפט כי זה סוג של הצגה, וכשיש קהל השחקנים נהיים טובים יותר".

ישנם כאלו שמסבירים את התופעה אחרת. "הם נראים לי כמו הזקנים של החבובות", אומר עורך הדין אייל גבאי. "הם מבוגרים וראו ושמעו הכול ומחפשים עניין, אז הם באים לבית המשפט, ותמיד יש אקשן. הם אוהבים הרבה פעמים לבוא ולנסות להשיא עצות, אבל לא קיבלתי, ואני לא מכיר עורך דין שקיבל מהם עצות".

ייתכן כי הקרבה אל השופטים הנכבדים - אלה שעדיין, גם בעידן של דחיפות וקללות בכנסת, נתפסים כ"מורמים מעם" ואינם נקראים בשמם הפרטי - היא סיבה נוספת להגעתם של "המושבעים".

"אני מניחה שכמה מהם בעלי השכלה ואחרים לא, שנושא המשפט ריתק אותם והם לא הגיעו לזה בחיים הצעירים שלהם והחליטו לבלות את הפנסיה כך", טוענת השופטת בדימוס אופיר-תום. "זה בהחלט יפה בעיניי, זה כמו ללמוד באוניברסיטה של החיים ולראות בעיניים. בהחלט יכול להיות שאותם אנשים היו יכולים לכהן כחבר מושבעים בארצות הברית. קשה לדעת כי אנחנו לא מכירים אותם אישית, אבל בסך הכול הם תמיד נראו לי נראו אנשים שמבינים".

היה לך קשר אישי אתם?
"בחוץ הם היו מקבלים אותי תמיד בחיוך, והיו שניגשו תמיד מתחו עליי ביקרות חיובית, הם כנראה לא היו מעזים לבקר אותי. בכל מקרה זה נחמד כי תמיד זה כיף לקבל מחמאות".

היית מוציאה אותם מהאולם כשהיה עמוס?
"בחיים לא הייתי מוציאה אותם, הם היו יוצאים רק כשהיו דיונים בדלתיים סגורות. זו בהחלט תופעה נחמדה שאפשר לעשות אתה משהו, אולי העיתונאים באמת צריכים לתת להם במה".

"הם באים פשוט כי זה מעניין אותם", מוסיפה השופטת בדימוס קפלן-הגלר. "ביניהם יש כאלו שכל חייהם אהבו ללכת לבתי משפט. כמה מהם שהיו בורחים מבית הספר והיו באים לראות משפטים".

נוצר ביניכם קשר אישי במשך השנים?
"הייתי שואלת לשלומם, בעיקר אם מישהו מהם היה נעדר לתקופה ארוכה. הם אנשים שיודעים לחלוק כבוד. הם לא מפריעים בדיון, ואהבתי אותם מאוד. מעבר לזה לא נוצר קשר אישי, תמיד נענוע ראש.
לא היו לי שיחות מסדרון אתם. אם היה צריך, הייתי מוציאה אותם מהאולם. בקטע הזה לא היה יחס מיוחד".

חברי ה"פרלמנט" מצדם "משוויצים" בקשר הקרוב שנוצר עם לובשי הגלימות. פלונסקי מתגאה: "פגשתי את השופט נויטל, מחוץ לבית המשפט הוא אמר לי: 'נחמד מאוד שאתם באים', הוא לחץ לי את היד. פגשתי את השופט כבוב במסעדה ביפו ודיברנו".

אלגרטי: "פגשנו שופטת ברמת השרון. היא אמרה לאשתי: 'שתדעי, יש לך בעל נחמד מאוד'. היחס מצוין. אני מדבר עם הרבה שופטים על ריבוי התביעות והלחץ של עבודה שלהם, אני מדבר אתם על התנהגות של אנשים. הם גם מזמינים אותי לדיונים מעניינים".

שמעתי שלא מוציאים אתכם ממשפטים גם כשמוציאים צופים אחרים.
אלגרטי ופלונסקי: "זה נכון, והסיבה היא שאנחנו לא מתערבים ולא פותחים את הפה. השופטים במיוחד מתנהגים אלינו יפה ואוהבים שאנחנו באים. אנחנו כמו בהצגה".

כמי שהחמיצו קריירות משפטיות מזהירות, נוכחותם של הצופים אינה מסתכמת בישיבה מנומנמת בספסל, אלא גם בהשתתפות ערה בדיונים. "השבוע הייתי במשפט", נזכר דורון ברא"ז.

"עורך הדין אמר שגובה הבניין עשר מטר ועשרים. תיקנתי אותו ואמרתי: 'עשרה מטר ועשרים', עורך הדין הסתכל עליי, והשופט סטולר אמר לי: 'מה אתה רוצה' הוא מדד את זה?". ברא"ז נזכר במקרה נוסף. "פעם בדיון מסוים דיברו על סכום של אלפיים שקלים. תיקנתי אותם, ואמרתי שמדובר בדולרים כי כל הדיון דיברו על דולרים. השופט קרא לי בסוף הדיון ואמר לי: 'ברא"ז, טוב שיש לי אותך, עורכי הדין שותקים, וטוב שאתה פה'".

כמי שנמצא שעות רבות בבית המשפט, ברא"ז מוזמן לטקסי הרמת כוסית לפני החגים. באחד הטקסים לפני חג השבועות אף הביא ברא"ז את הבלינצ'סים של אשתו כדי לכבד בהם את השופטים. ברא"ז מספר כי מאפה ידיה של אשתו נקרא על ידי חבריהם "הבלינצ?ס האלוהי", על שום טעמו המיוחד.

"לכל אולם שנכנסתי אחרי החג קיבלתי תשבחות על הבלינצ"ס. בירכו אותי, ואמרו לי שהיה משהו מיוחד".

המאבטחים לא מעירים לך כשאתה מתערב באמצע המשפט?
"מה פתאום? הם חברים שלי. בכל בוקר שאני בא אני נכנס חופשי. עורכי הדין מחכים לבדוק את התעודה שלהם, ואני נכנס חופשי. לפעמים אני גם מביא להם סוכריות ומסטיקים שיהיה להם טעם טוב בפה, כולם נחמדים מאוד. הרבה פעמים אני מכריז 'בית המשפט'. כשהנשיאה גרסטלר בדיון ואני עושה את זה היא מסתכלת עליי בחיוך".

ממש יש לך מעמד בבית המשפט.
"בטח, אותי אף פעם לא בודקים בכניסה. כל השופטים מכירים אותי, אני מקובל בקרב העיתונאים ועורכי הדין. שואלים אותי ודורשים בשלומי. פעמיים בשנה כשמחליפים שעון, אני מכוון את השעונים בכל אולמות בית המשפט. אם הסוללה נגמרה, אני מביא מהבית ומחליף.

"אם צריך לקרוא לעורך דין שמאחר, השופט רומז לי, ואני הולך לקרוא. חוץ משישי ושבת, אני נמצא כל יום בבית המשפט. היה מקרה שהאולם היה מלא ואנשי הביטחון הביאו עוד ספסל, אז אחת העובדות אמרה לי: 'בשבילך הביאו עוד ספסל'. יחס הכבוד הדדי. אני לא בא לדיון ואני לא ישן באולם, אני חי את הדיון ושם לב לכל פסיק. אם יש טעות, אני מתקן תוך כדי, בחיים לא כועסים עליי. כשאני מעיר משהו השופטים מקבלים את זה בהבנה כי הם יודעים שאני צודק, מישהו אחר שהיה מעיר היו משתיקים אותו".

פלונסקי: "אותי לא בודקים, לפעמים באים מאבטחים חדשים אז בודקים, אבל כולם בהחלט מכבדים אותי. אם אני באולם, לא מוציאים אותי".

מה היחס של עורכי הדין אליכם?
ברא"ז: "היום בא אליי עורך דין ואמר לי: 'שיחקת אותה'. הוא הגיש ערעור ואמרתי לו שיקבלו את הערעור ויפחיתו את העונש, ובאמת צדקתי, הם מכבדים אותי וגם מתייעצים לפעמים. יש שלבים שאני מציע הצעות ומנסה לעזור, אפילו תוך כדי דיון. אני ניגש לעורך דין ולוחש לו באוזן, ולא אומרים לי כלום".

פלונסקי : "עם עורכי דין אני יושב בפאבים ושותה בירות. עורכי הדין לעתים מתייעצים אתי. הפסדתי ארוחת ערב בהתערבות עם עורך דין ידוע. התערבנו על המשפט של שלום ימיני במשפט הדריסה של אהרונוסון. אני אמרתי שימיני יצא אשם בהריגה, והוא אמר שלא. בסוף שי סימון הורשע בהריגה. הפסדתי, ואני מחכה להזמין אותו לארוחה בכיף. יש לנו כל מיני דיונים עם עורכי דין, היו מקרים שאני אמרתי לעורך דין שיקרו דברים מסוימים, והם אכן קרו ועורכי הדין טעו. אני פוגע הרבה פעמים בתחזית, זה רק מהניסיון".

אלגרטי : "תוך כדי משפט אנחנו יודעים להעריך איך הוא יסתיים".

כמי שנמצאים שנים רבות באולמות המשפט, הם גיבשו לעצמם דעות על מערכת הצדק בישראל. "אני חושב באופן כללי שהעונשים לא מספיק חמורים", טוען פלונסקי. "אני מתכוון בעיקר לנוכלים כאלו שעוקצים ולוקחים כספים מאנשים שאין להם. מי שעושה את זה צריך לקבל את העונש החמור האפשרי לאותה עברה".

ברא"ז: "בנושא תעבורה הפסיקה קלה מדי. מי שלא עוצר בעצור צריך לקבל קנס של 5,000 שקלים, כך אנשים ייזהרו ולא יעשו את זה כי אלו דברים שגורמים אחר כך להרוגים".

מה המשפט הכי מזעזע שהייתם בו?
ברא"ז: "המשפט של דמיאן קרליק עם בני משפחת אושרנקו".
פלונסקי : "משפט של האחים אוחנה. רפי אוחנה קיבל מאסר עולם ועוד עשרים שנה, ואחיו משה אוחנה קיבל מאסר עולם ועוד עשר שנים. שניהם הורשעו ברצח, בהריגה ובעברות נוספות והמשטרה הגדירה אותם 'ראשי משפחת פשע'". 

לא חבל לכם שהחמצתם קריירות משפטיות?
אלגרטי: "זה מעניין אותי, אבל לא הייתי רוצה להיות לא עורך דין ולא שופט, אין לי פה מספיק טוב להיות עורך דין".

שוקי: "אני חושב שזה מאוחר מדי, אם הייתי חושב על זה לפני שנים, אולי זה היה רלוונטי. אבל אפילו שלא למדתי, אני חושב שעם כל הניסיון שלי, אני יכול לתפקד כמו עורך דין, אבל בשורה התחתונה אני לא עורך דין".

היו פסיקות של שופטים שלדעתכם היו מוטעות?
ברא"ז: "קשה לי לומר את זה על משפטי רצח, אבל לפעמים אני מוצא דברים בתביעות קטנות שיש שם טעויות".

לדוגמה
"הייתי בתביעה קטנה שתבעו נגר שלא השלים את העבודה. לצערי, השופט פסק שהנגר צריך להחזיר את כל הכסף והוצאות משפט, אפילו שהוא עשה תשעים אחוז מהעבודה. בעיניי זו פסיקה לא נכונה" .

אתם חושבים ששופט במידה מסוימת הוא כמו שחקן שאוהב שקהל בא לראות את ההצגה שלו? פלונסקי: "יש בזה משהו, הוא מעריך את זה". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

כל הכתבות: