מכה נוספת למפעל הטקסטיל במצפה רמון
11 פועלות ותיקות במתפרה המיתולוגית, נוסעות כל בוקר מדימונה וירוחם למצפה רמון. אתמול הן התבשרו שפוטרו. הסיבה: חוסר מימון להסעות
"מילא שלא העבירו לנו כספים לקרן הפנסיה, שלא קיבלנו שעות נוספות או דמי הבראה ושקיצצו לנו ימי עבודה", אמרה אתמול אליזבתה בעצב, "אבל לפטר 11 עובדות מסורות מכיוון שאין כסף להסיע אותן לעבודה? זה פשוט עצוב, אין מילה אחרת".
"מתפרת העצמאות" הממוקמת באזור התעשייה של מצפה רמון ידעה טלטלות רבות לאורך שנות קיומה. לא פעם עמד המפעל על סף סגירה, ו-45 הפועלות שהועסקו בו היו בדרכן ללשכת התעסוקה. השיא נרשם לפני עשור בדיוק, כשהנהלת המתפרה הודיעה על סגירתה בשל חוסר רווחיות. התופרות יצאו למאבק תקשורתי חסר תקדים, שבמהלכו אף התבצרו במתפרה וסירבו לעזוב אותה עד שיימצא להן פתרון תעסוקתי הולם.
לאחר שאף איש עסקים לא היה מוכן לרכוש את המתפרה, היא נמכרה בנובמבר 2000 ל-20 עובדות והפכה לקואופרטיב בחסות ההסתדרות. לתופרות היה נדמה שהמפעל עולה על דרך המלך ושפרנסתן מובטחת, אבל הגלובליזציה הכניעה אותו: לתפור מדים בסין או בירדן עולה שמינית מהמחיר, לכן הופחת היקף ההזמנות שהגיעו ממשרד הביטחון והתופרות עברו לארבעה ימי עבודה בשבוע.
מנכ"ל המתפרה איציק ברגר פנה לחברי כנסת ולשרים בניסיון להעביר למתפרה את ייצור המדים של המשטרה ושירות בתי הסוהר, אך לא זכה למענה. "הבטיחו לנו הרבה הבטחות ואמרו שיעזרו לנו, אבל בסופו של דבר אלה היו רק דיבורים והמצב רק הולך ומחמיר", הודה אתמול גורם בכיר במתפרה.
קופת המפעל הריקה הביאה את ברגר ואת חברי ההנהלה לצמצם בעלויות כדי לשרוד. המתפרה נאלצת מדי שנה לממן מקופתה הדלילה סכום של 150 אלף שקל על ההסעות של התופרות המתגוררות בדימונה ובירוחם.
מדובר בסכום גדול מאוד המהווה מעמסה כלכלית כבדה, אך כל הניסיונות להשיג מימון מתקציבי ממשלה או ממוסדות ציבוריים תמורת ההסעות עלו בתוהו. "פנינו לכל משרד ממשלתי והסברנו שאין לנו כסף בקופה ושהמתפרה שורדת בקושי. התחננו
אתמול, בלית ברירה, הגיעה נקודת השבירה. 11 העובדות המתגוררות בדימונה ובירוחם, מרחק של כ-40 דקות נסיעה מהמפעל, התבשרו במכתב כי הן יכולות להישאר בבית. בין היתר תופסק עבודתן של אמהות חד הוריות שמצליחות לשרוד בזכות 3,500 שקלים בחודש. רוב העובדות משכימות קום למפעל כבר 15 או 20 שנה.
כמה מהעובדות פרצו בבכי למשמע הבשורה, ומיהרו לארוז במהירות את מטלטליהן. "זה היום הקשה והעצוב בחיי", מיררה אחת המפוטרות. "גם ככה אני בקושי מרוויחה שכר מינימום, ואיפה אמצא עבודה חדשה? את הנשמה אני והחברות שלי נתנו למתפרה, עבדנו כמו חמורים מסביב לשעון כדי לייצר מדים, ועכשיו בועטים אותנו החוצה".
גם אליזבתה מתקשה לקבל את העובדה שמעתה תישאר בביתה בדימונה. יש פה עובדות שלא מצליחות לשרוד כלכלית, שבקושי מתקיימות, ועכשיו אני לא יודעת מה יהיה", הודתה . "אפילו פיצויים לא נקבל, פשוט כואב לי הלב".
האם הפיטורים הכואבים הם בלתי נמנעים? הפועלות משתכרות 3,500 שקלים בחודש, ובשנה 462 אלף שקל. חישוב פשוט מגלה כי אם המדינה תסייע למתפרת רמון, היא תחסוך מקופתה מאות אלפי שקלים בשנה, לא כולל תשלום דמי אבטלה שלהם יהיו זכאיות העובדות."המדינה יכולה לעזור לנו כדי שלא נישאר בבית", הוסיפה מרינה, תופרת מירוחם. "אנחנו רוצות לעבוד, לא להיות מובטלות".
יו"ר ההסתדרות במצפה רמון דני שטרית, שבעבר סייע כמה פעמים להציל את המתפרה מסגירה, טען אתמול כי פנה לכל משרדי הממשלה בבקשה לקבל סיוע כספי למימון ההסעות, אך נתקל בקירות אטומים.
"עשר שנים אני נאבק כדי שהמתפרה תשרוד, וגם הפעם דיברתי אבל קיבלתי רק הבטחות על הנייר. לצערי, המתפרה במצבה הכלכלי הנוכחי לא יכולה לממן הסעות בסכום כזה. קופת המפעל ריקה. אני מתכוון לסייע לאותן תופרות במציאת עבודה או לנסות להחזירן אם נקבל מימון", סיכם שטרית.
עד שזה יקרה, 11 העובדות הן כבר תופרות לשעבר. אתמול הן נפרדו מחברותיהן למכונות, וחזרו בוכיות לביתן בדרך הארוכה שאיש לא רוצה לממן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם