ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

העליון על בעלי ורסאי: הענישה משקפת את חומרת המחדלים"

ההליך הפלילי בפרשת "אסון ורסאי" הסתיים אתמול (ב') לאחר שביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של שניים מבעלי האולם, שנדונו ל-30 חודשי מאסר בפועל. "בית המשפט שלח אותם לסל המחזור" אמרו הנפגעים בסיפוק. "לא שפטו אותנו בדין צדק", טענו הנאשמים

תשע שנים לאחר האסון הנורא באולמי "ורסאי" בירושלים - שבו מצאו את מותם 23 חוגגים בחתונה ומאות אחרים נפצעו כתוצאה מקריסת רצפת האולם - הסתיים אתמול (ב') המשפט הפלילי האחרון בפרשה תוך עימות מילולי בין הנאשמים לבין הנפגעים.
 
בית המשפט העליון, בהרכב השופטים אילה פרוקצ'יה, סלים ג'ובראן ויוסף אלון, דחה את ערעורם של שניים מבעלי אולם האירועים, אברהם עדי ואפרים אדיב, אשר הורשעו בבית המשפט המחוזי בירושלים (שדחה את ערעורם הראשון) בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה ברשלנות, ונדונו לעונש של 30 חודשי מאסר בפועל. הם צפויים להתייצב לריצוי עונש המאסר ב-1 באוגוסט הקרוב.

דחיית הערעור התקבלה באכזבה על ידי המורשעים ובני משפחתם, ולעומת זאת לוותה בשמחה גלויה על ידי קרובי הנספים באסון המחריד. אפרים אדיב יצא מן האולם באומרו: "זו הרגשה גרועה מאוד. לא שפטו אותנו בדין צדק. אני כבר עשר שנים לא חי בגלל המשפט הזה".

סנגורם של בעלי האולם עו"ד גיל עשת, אשר הופיע לצד עו"ד פרופ' דוד ליבאי, הוסיף: "אנו מאוכזבים. בעלי האולם לא היו מעורבים בפרשת פל-קל, לא ידעו עליה ולא יכלו לדעת שיש שם פצצה מתקתקת".

בשלב הזה זעקה האם השכולה אורלי טובול, שבתה חנית ז"ל הייתה בין ההרוגים, לעבר אדיב: "ארדוף אותך לכל מקום, לא אנוח עד שתגיע לגבעת שאול. אתם טוענים שאתם לא חיים ולא עובדים, אבל הבת שלי לא בחיים. הפעם אלוהים היה איתנו".

האב השכול אבי כהן, שבתו שונית ז"ל נהרגה אף היא באסון, הוסיף: "בית המשפט שלח אותם לסל המחזור. די היה בכך שבעלי האולם ראו את השקע ברצפה אך לא עשו דבר, חוץ מלכסות אותו בחול ולעשות לו מייק אפ".

תוך כדי כך פרץ עימות מילולי בין כהן לבין קרוב של אחד הנאשמים, שטען כי הם נשלחים לכלא אפילו ש"לא עשו כלום". האב השכול קרא לעברו: "הבת שלכם לא נהרגה שם. אני מקווה שתפגשו בסל המחזור את המהנדס אלי רון".

דחיית הערעור אתמול שמה סוף פסוק להליכים הפליליים הממושכים שהתנהלו במשך שנים מאז האסון, שבסיומם נשלחו שבעה מהמעורבים העיקריים למאסר (אחד מהם בעבודות שירות). לפני כשנה וחצי דחה בית המשפט העליון את ערעורי ארבעת המהנדסים בפרשה ובראשם ממציא שיטת הפל-קל, אלי רון, אשר ביקשו להקל בעונשם.
 

רון הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל. בפסק הדין נקבע: "רון ידע כי פל-קל היא צורת בנייה לא תקנית אשר לא אושרה על ידי גורם מקצועי מוסמך. עובדה זו מעמידה אותו ברף הגבוה של הרשלנות. אחריותו לאסון גדולה. הוא אביה מולידה של השיטה והוא עשה כל אשר לאל ידו כדי להפיץ את השימוש בה, תוך הצגת מצגי שווא בפני קבלנים ומהנדסים. הכל כדי להפיק רווח כספי".

שני מהנדסים נוספים, שמעון קאופמן ודן שפר, שאחריותם לאסון נקבעה בשל היותם המהנדסים הקונסטרוקטורים של הבניין, ואשר תכננו את תקרותיו ובכלל זה את רצפת האולם - נדונו ל-22 חודשי מאסר בפועל. ואילו על המהנדס אורי פסח - שאחריותו נבעה מפעולת השיווק שביצע מול הקבלן, אף שידע כי פל-קל אינה עומדת בדרישות התקן ושאלי רון מעדיף את האינטרס הכלכלי על פני שיקולים מקצועיים - נגזרה חצי שנה מאסר בפועל.

הבעלים השלישי של האולם, אורי נסים, נדון בבית המשפט המחוזי לארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות, אך הוא לא ערער. נאשם נוסף, דוד עדי, ששימש עובד שכיר באולם, זוכה בבית משפט השלום. גם קבלן הבנייה יעקב אדיב זוכה בדין.

במקביל להליכים הפליליים הגישו עוד בשנת 2004 מאות מנפגעי האסון, ששכלו את יקיריהם או שנפגעו כתוצאה מהאסון, תביעת פיצויים ענקית בהליך אזרחי על סך כולל של מאות מיליוני שקלים. התביעה הוגשה נגד המדינה על רשויותיה השונות הנוגעות לעניין, נגד עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, נגד מכון התקנים ונגד הטכניון. ממש בימים אלה הציע לצדדים שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה סובל, המנהל את התיק, כי הוא יבחן את נזקו של כל תובע ויציע סכום לפיצויו. המדינה שוקלת עתה את ההצעה.

עו"ד אסף פונזר, המייצג 285 תובעים, אמר אתמול: "כולם ידעו שבונים בשיטת פל-קל. כולם ידעו ששיטת פל-קל מסוכנת אבל לא עשו כלום. ב-1996 כתבה המדינה חוזר לכל ועדות התכנון המקומיות ובו הזהירה מפני השיטה המסוכנת. שנתיים אחר כך היא הוציאה חוזר מתוקן שבו קבעה כי השיטה מסוכנת מאוד ולכן לא רק שאין לתת היתרי בנייה בשיטה זו, אלא שיש לאתר בניינים שנבנו בדרך זו ולבדקם. אבל דבר לא נעשה. העיריות לא בדקו מחוסר מימון, ומשרד הפנים הסתפק באזהרותיו. השערורייה הגדולה היא שרק בשנת 2007, שש שנים מאז האסון וחמש שנים מאז פרסום דוח ועדת זילר, הוחל סוף סוף בבדיקת המבנים".

תזכורת: ב-24 במאי 2001, בעיצומה של חגיגת נישואים רבת משתתפים של אסי וקרן דרור שנערכה באולם השמחות "ורסאי" שבירושלים, קרסה לפתע רצפת האולם. מעוצמת הנפילה קרסו גם שלוש הרצפות של הקומות שמתחת לאולם. מאות חוגגים נפלו מטה מבלי שיכלו למלט נפשם מן הסכנה. באסון הכבד קיפחו את חייהם 23 בני אדם ונפצעו 356 איש.
 

בעקבות האסון הכבד הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד תשעה: שלושה בעלי האולם, ארבעת המהנדסים, הקבלן ועובד באולם. חלק מהאישומים נשמעו בהליך נפרד. שלושת בעלי האולם וארבעת המהנדסים הורשעו בגרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות ונדונו לעונשי מאסר. הקבלן והעובד זוכו.שניים מבעלי האולם שעניינם נדון אתמול הם אברהם עדי ואפרים אדיב. הם נדונו עוד בבית משפט השלום ל-30 חודשי מאסר בפועל ולארבעה חודשי מאסר על תנאי. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי נדחה, והם פנו בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית משפט השלום, שמסקנותיו אומצו בבית המשפט המחוזי ואחר כך בעליון, קבע כי השניים התרשלו בכך שנמנעו מלהזמין מהנדס לצורך בדיקת השקע החריג שנגלה להם ברצפת האולם, וכי מתקיימת הזיקה הסיבתית הנדרשת בין הימנעותם מלעשות כן לבין קרות האסון.

בית המשפט פסק כי שקיעת המרצפות שנתגלתה ברצפת ורסאי התפרשה על פני שטח של כ-50-30 מ"ר והגיעה לעומק של עד עשרה ס"מ. את ממצאיו בעניין זה ביסס בית המשפט על גרסאות הנאשמים במשטרה, שאותן העדיף על פני עדויותיהם בפניו ושבהן ניסו להמעיט בחומרת הפגם ובממדיו.

כמו כן התבסס על הודעה שמסר תקליטן באולם "ורסאי", שבה תיאר התרוממות של מרצפות ברחבת הריקודים במרחק של כמטר מאחד העמודים, וציין כי באזור השקע הוצב בר משקאות כדי להסוותו. עדות נוספת הייתה של הרצף, תושב בית לחם, אשר העיד כי הבעלים הראו לו שקעים חריגים המשתרעים על שטח של 30-20 מ"ר כל אחד, מגיעים לעומק מרבי של כ-10-7 ס "מ, ושמעולם לא ראה כמותם ב-30 שנות עבודתו כרצף.

בית משפט השלום האמין לעדויות אלה והרשיע את הבעלים. הוא קבע כי היה עליהם להזמין מהנדס בניין כדי שיבדוק את הליקוי הבולט שנוצר ברצפה ולא להסתפק בהזמנת איש מכירות, קבלן בניין, ורצף לצורך ריצוף מחודש של אזור השקיעה. לפיכך קבע שמתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הימנעות המערערים להזמין מהנדס בנין לבין תוצאות האסון.

ערעור הבעלים לבית המשפט המחוזי נדחה, והם הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופטים הסכימו לשמוע ערעור שני בפרשה אך דחו את טענות שני הבעלים. הם אימצו את קביעות בתי משפט השלום והמחוזי ביחס לעובדות הפרשה ולאחריות הבעלים לקריסה.

שופטי העליון קבעו אתמול כי יש להעניש ענישה אפקטיבית את בעלי האולם, שתבטא כראוי את החומרה המיוחדת הנלווית לאחריותם הפלילית שבגללה נגרם האסון הכבד. השופטים הדגישו כי המסר העונשי במקרה זה אינו מתמצה רק בתגמול על הפגיעה הקשה שנגרמה לקורבנות, אלא הוא מבקש להעביר גם מסר מרתיע לציבור הרחב מפני תופעות הזלזול בחייהם ובשלומם של בני אדם - במיוחד כאשר הם שמים את מבטחם בבעלי עסקים המעמידים את נכסיהם לשירות לקוחות ומניחים כמובן מאליו את תקינות הנכסים ואת בטיחותם.

השופטת פרוקצ'יה קבעה כי "הכשל שבו כשלו המערערים עקב התנהגותם הרשלנית היה קשה וחמור במיוחד והביא לתוצאות מרות ונמהרות. בני אדם בכל קשת הגילאים שבאו לחגוג בחתונה מצאו את מותם הטרגי ונפצעו פציעות קשות בערב שנועד לשמחה - והפך לחורבן ולשבר גדול לפרט ולכלל.

"הלקחים הקשים מהאירוע שאירע, והידיעה כי היה אפשר למנוע אותן בהתנהגות זהירה ואחראית, חייבים למצוא את ביטויים בענישה אשר תשקף, במידתיות הראויה, את חומרת המחדלים שאירעו ואת נזקי האסון המופלגים. על ענישה זו לתרום, בין היתר, לעיצוב נורמות ההתנהגות הראויות של נותני שירותים לציבור - ובתוכם בעלי אולמות שמחות - החייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים של הגנה על שלומם ועל ביטחון חייהם של מוזמניהם, ולספק את שירותיהם ברמת זהירות בסיסית שאינה מסכנת אדם. רשלנותם של המערערים ניצבת במדרג חומרה גבוה, והעונש הראוי צריך לשקף רמה זו".

על רקע זה קובעים השופטים כי העונש על 30 חודשי מאסר בפועל אינו חמור כלל ועיקר, בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ואין להתערב בו ולשנותו. בכך התקבלה עמדת המדינה שיוצגה על ידי עו"ד שאול כהן.

"אני זוכר את היום הזה כאילו זה קרה אתמול", אמר ניצב בדימוס מיקי לוי, אז מפקד מחוז ירושלים. "עוד לפני שהגעתי לשם היה לי ברור שמדובר באסון המוני. כשהגעתי למקום ראיתי את האנשים שתלויים בין שמים לארץ בחלק שהתקרה לא התמוטטה בו ורצו לקפוץ למטה. זה היה כמו בטיטניק: האולם חשוך עם נרות, חלק מהשולחנות על כרעי תקרה, עדיין ערוכים, ולמטה אנשים בורחים תחת גושי בטון. זה היה מחזה נוראי.

"הניסיון לימד אותי להוציא אנשים מתוך אוטובוסים מפוצצים, אף אחד לא לימד אותי לחלץ אנשים מתוך הריסות. עד היום אני נושא את הצלקות האלה, ולא אחת אני מתעורר עם זיעה קרה, עם תמונות הפצועים שזועקים לעזרה, עם תמונות ההרוגים והמשפחות שהשתתפו בחתונה, חלקם לבושים בגדי חג, זועקים ומחפשים את יקיריהם. אין ספק שלאורך כל השירות שלי הן בצבא והן במשטרה - ועברתי לא מעט - זה האירוע הטראומתי ביותר".

מבחינתך פסק הדין אתמול עשה צדק?
"בית המשפט נתן את דינו ואני חושב שהצדק נעשה. הוא לא יביא מרפא למשפחות ההרוגים, הוא גם לא יביא מרפא לנפגעים עצמם, לפצועים, לחתן ולכלה. הם חיים היום בארצות הברית וניסיתי לפגוש אותם בלאס וגאס כשהייתי אצל חבר. הם לא הסכימו לפגוש אותי, הבנתי שהם לא רוצים קשר לאירוע. אני יכול להבין אותם. כיבדתי את הבקשה שלהם. אני מניח שהטראומה שמלווה אותם והפצע הוא כנראה פצע שלא יגליד לעולם".

בניגוד אליו, משה סויסה, מפקד שירותי הכבאות בירושלים בתקופה שבה התרחש האירוע ומפקד בית הספר לכיבוי בראשון לציון כיום, לא מסכים עם החלטת השופטים אתמול: "אני לא שמח בגזר דינו של איש ואני לא יודע בדיוק במה הם הורשעו, אבל ברגע שאדם שוכר מקום הוא יודע שהכל בסדר איתו ושהוא קיבל את כל הרישיונות. מי שייצר את הפל-קל ובנה את האולם בצורה כזו צריך לעמוד לדין, לא מי שמשכיר את המקום. מדובר באנשים מסכנים ששילמו על מקום עם רישיונות ואמרו להם שהכל בסדר, אז אני באמת לא מבין".

הם הורידו קיר תומך.
"אבל איך הם יכלו לדעת? מבחינתם היה להם אישור לקיים אירועים של 700-600 מוזמנים. מי נתן את האישור? מי שמשכיר לא יכול היה לדעת שיש בעיה ולכן לא צריך לבוא על עונשו, אלא מי שנתן את כל האישורים האלה. איפה הייתם כשהמציאו את השיטה? מי שנתן אישור לפל-קל הוא שצריך לשאת באחריות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...