מציצים: על סרטו החדש של תומר היימן
סרטו החדש של תומר היימן, שמוקרן בסינמטק תל אביב, מותח את הגבולות שבין חדירה לפרטיות לחשיפה נוקבת ומציג יצירת אומנות שמדברת בשפה אוניברסאלית
הקהל התיישב באולם, האורות כבו. עכשיו עוצרים את הנשימה. אחרי שהוכיח את כישוריו ביצירות דוקומנטריות כמו "בובות של נייר", "תומר והשרוטים", "אביב" ועוד, יש לתומר בידיים רזומה מעורר ציפייה.
הסרט נפתח בצילום וידאו בייתי בו תומר מצלם את אמו דרך דלת חדר האמבטיה בזמן שהיא מתלבשת. סצינה שמיד גרמה לי לחשוב על אמא שלי והאם היא הייתה מוכנה להצטלם ככה. אמו, נעה, נבוכה ומתביישת בתוך הסיטואציה אבל משאירה חריץ בדלת, משאירה פתח לתוך עולמה הפרטי. בהמשך, החריץ הקטן הזה מתרחב ונפתחת דלת אל תוך עולמו האישי והאינטימי ביותר של תומר.
בזמן שנסע להציג את הסרט "בובות של נייר" בפסטיבל ברלין הוא פוגש בחור שמשנה את חייו, אנדראס מרק, רקדן ממוצא גרמני. רומן של 48 שעות מתפתח לקשר משמעותי. כשאנדראס מחליט לעבור לתל אביב הוא מתמודד לא רק עם בן זוג חדש, אלא גם עם המורכבות של החיים כגרמני בארץ ישראל ועם אמו של תומר, בת להורים שברחו מגרמניה הנאצית.
הסרט מגולל התחלה של קשר רומנטי, יחסים של בן מול אמו, השפעות השואה והשלכותיה על הדור השני והשלישי. תומר מחדד בעבודתו את חוק הבסיס של כל יצירת אומנות המיועדת להמונים: היצירה חייבת להבשיל מתוך עולמו האינטימי
תומר לא עוזב את המצלמה לרגע. הוא לא רק מכור אליה ולחומרים שהיא מתעדת אלא משתמש בה כדי לפתוח מול אהוביו נושאים שעליהם קשה לו לדבר בחיי היום-יום. עושה רושם שאם אקח מצלמה ואצלם את חיי סביב השעון אוכל להפיק בעצמי סרט כזה, אבל לא ברור אם כל אחד יכול להתמסר כך לחפץ מתעד ולהבין כל כך טוב את משקלו של קטע אינטימי מצולם. והודות למצלמה, הכל עולה שם בחדרי חדרים. את כל ההתרחשויות הוא מכוון בשאלות ומשפטים קטנים ופריימים של במאי דוקומנטרי.
כל הסרט הזה הוא הצצה אחת גדולה. להציץ זה תמיד כיף, מי שלא יסכים משקר. שאלת מיליון הדולר היא: מה ההצצה מספקת? לי היא סיפקה הזדמנות לראות איך הייתי רוצה לדבר עם אמא שלי, אילו יחסים הייתי רוצה ליצור עם בן זוג, ובעיקר ההצצה הזאת סיפקה לי צורך עז להציץ פנימה אל תוך חיי באופן הנקי ונטול האגו בו תומר מביט על חייו.
בימים אלו, כשהאח הגדול השתלט על הפריים טיים, טורי הרכילות והפפראצי שולטים, הריאלטי על כל גווניו מציף את חיינו התרבותיים וכולנו רק רוצים עוד פיסת מציאות, עוד הצצה, עולה השאלה – מה ההבדל בין סרט כזה לבין כל הצצה אחרת? תומר עונה על השאלה, מפצח את הנוסחה ויוצר סרט שאינו דוקומנטרי-מציצני בלבד כי אם סרט דרמטי לכל דבר.
התפתחות העלילה, העריכה, הפסקול, השימוש בקטעי צילום ישנים - כל אלו הפכו את הסרט למציאות של ממש, וגרמו לי לעזוב לרגע את המציאות הפרטית שלי ולהתחבר לסיפור. איכשהו, באופן מופלא, ממש ברגע ששכחתי מעצמי, יכולתי פתאום להתחבר פנימה למקום הכי אמיתי, הכי עמוק שלי, דרך הסיפור האישי של תומר.
דווקא בימים עכורי תרבות אלו הסרט הזה כל כך רלוונטי, הוא מותח את הגבולות שבין חדירה לפרטיות לחשיפה נוקבת ומציג יצירת אומנות שראויה לכל עין ומדברת בשפה אוניברסאלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם