גם האבל במשפ' בן ארצי לא מקהה את כאב הגירושים מדליה רבין
העבר בסיירת, הפציעה הקשה, הגירושים הכואבים מדליה רבין, האהבה העמוקה לילדים נועה ויונתן, השיקום המפרך, החזרה לשירות והדוקטורט. אברהם בן-ארצי, קצין מהולל ותושב הרצליה, נפטר משבץ. משפחתו מתקשה לשכוח את העלבון שספג ממשפחת רבין
בן-ארצי, תושב הרצליה ובן 62 במותו, היה לוחם. חלק גדול מחייו של האיש הוקדש לקרבות חסרי פשרה הרחק מאור הזרקורים - כלובש מדים ביחידה (סיירת מטכ"ל) וכפצוע אנוש לאחר תאונת אימונים בצבא הנאבק על המשך חייו. במהלך ניסיונות השיקום המפרכים, הוא נקלע גם לקשיים בחייו הפרטיים, עת התגרש מרעייתו דליה רבין, בתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.
החלטתה של רבין לסיים את נישואיה עם בעלה, שהיה בראשיתו של הליך שיקום מפרך, עוררה אז כעס בקרב כמה מבני משפחתו. "משפחת רבין התגלתה בכל נכליה", אף כתבה בספר שהוציאה אמו של בן-ארצי על גירושיו של בנה", הם טוו תכנית מרושעת, והחלו להריצה בשלבים.
בשבוע שעבר הסתיימו חייו הענפים של בן-ארצי. לאחר מאבק קצר בשבץ מוחי הוא הלך לעולמו. מאות מלווים, ובהם לוחמים ותיקים מהיחידה, ליוו אותו בדרכו האחרונה. "הוא היה אדם מדהים, מושבניק מכפר מעש, שורשי מאוד. היו לו תכונות של מנהיגות, והוא ידע לכתוב שירה ולהביע את עצמו", ספד לו אהוד יתום, מבכירי מערכת הביטחון, ששירת עם בן-ארצי ביחידה.
את דרכו הצבאית החל בן-ארצי בסיירת מטכ"ל. הוא השתתף במבצעים רבים שנאמר עליהם כי השתיקה יפה להם. עמו שירת לוחם מפורסם, אחד בשם בנימין נתניהו. "היינו ביחד בסיירת מטכ"ל ובקורס קצינים", סיפר אהוד יתום. "את הקורס סיימנו שנינו כחניכים מצטיינים, והחניך המצטיין הנוסף היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. העברנו את רוב השירות הצבאי ביחד. היינו בעצם במחזורים חופפים".
לאחר שעזב בן-ארצי את הסיירת הוא עבר הסבה, והמשיך את דרכו הצבאית בחיל השריון. עוד בטרם מלאו לו שלושים שנה מילא תפקידי פיקוד בכירים, וטיפס במהרה בסולם הדרגות. דני יתום, ראש המוסד לשעבר, היה ידידו הקרוב של בן-ארצי באותם ימים.
אחת הפגישות המרגשות ביניהם, הוא מספר, התרחשה בשיא הקרבות במלחמת יום הכיפורים: "ביום השלישי למלחמה נותרנו שישה טנקים מתוך 33, והיינו אמורים לבלום את המסה האדירה של הלוחמים המצרים. בתוך התופת הזאת אני שומע פתאום קול בקשר: 'דני, כאן בן-ארצי, עבור'. בשבילי זה היה כמו לשמוע את הגאולה מגיעה. הוא ארגן שלושה טנקים ואנשי צוות יש מאין, ויצא לחפש אותי. מאז היינו ביחד".
בשנות השבעים
"תרמה לרגיעתו של רבין העובדה שבתו דליה מצאה בן זוג, קצין שריון כריזמטי", כתב יוסי גולדשטיין בביוגרפיה על יצחק רבין. בני הזוג בן-ארצי-רבין נישאו במאי 1972 בחתונה גדולה וחגיגית. את הטקס ערך הרב גורן, רבה הראשי של ישראל אז, בהשתתפות כל השמנה והסולתה.
העתיד נראה באותם ימים ורוד. בן-ארצי, אז בדרגת סגן אלוף, היה בדרך הסלולה לקראת קריירה מזהירה ומבטיחה בצבא. ארבע שנים מאושרות חיו בני הזוג דליה ואברהם בן ארצי, ובזמן הזה נולד בנם הבכור יונתן.
בשנת 1974, זמן קצר לאחר שהפכו בני הזוג להורים, התמנה רבין לראש הממשלה. "בשלב מסוים אחד המ"מים הצעירים בגדוד היה יובל רבין, בנו של יצחק. בן-ארצי היה המ"פ, ואני הייתי המג"ד", נזכר דני יתום, "וכך, כשהייתי מתקשר לחפש את המ"פ או המ"מ שלי, היה עונה לי לפעמים רבין, ראש הממשלה".
בשנת 1976 נקלעה המשפחה למשבר קשה. בעת ששהה בן-ארצי באימון צבאי התהפך הג'יפ שהוא נסע בו, והוא נפצע אנוש. "הוא יצא לשטח האימונים כדי לבנות מערך אימונים חדש בשטח, והתהפך עם הג'יפ", נזכר דני יתום. "כובד המשקל שהפעיל הג'יפ עליו גרם פגיעה גם בראשו. אני זוכר שעבר זמן עד שחילצו אותו. מיד נסעתי לבית החולים, שם פגשתי את דליה". בן-ארצי אושפז בתל השומר מחוסר הכרה, וסבל גם מפגיעת ראש, ולימים היא גרמה לו בעיות תפקוד קשות.
דובית, אמו של בן-ארצי, כתבה בספרה "מגירות מספרות" על הרגע שנודע לה על פציעתו החמורה של בנה: "רד הלילה. הגענו אל חדר ההמתנה. המסוק טרם הגיע. דליה עם הוריה לאה ויצחק רבין, אז ראש ממשלת ישראל. ישבו ושתקו. יצחק הרבה לעשן. המסוק הגיע ואברהם הובהל לחדר הניתוח. המצב לאשורו היה בלתי ידוע. היה חשד לפגיעה מוחית עמוקה ביותר. אברהם היה מחובר לצינורות ולמכשירים שונים. עיניו הכחולות היו פקוחות, אך נטולות חיות והבנה. הוא לא הגיב".
ככל שחלפו הימים התבהרה חומרת הפציעה של בן-ארצי, שעתידה להשפיע על המשפחה כולה. "עד אותה תקופה", כתב גולדשטיין בספרו, "רווה רבין נחת מהקן המשפחתי החדש שבנתה דליה בתו, אשר אתה היו לו תמיד יחסי קרבה יוצאי דופן. לילות שבת, שבהם נפגש עם השלושה כמעט דרך קבע, היו לו שעות של חדווה ונחת. והנה באחת התהפך הגלגל. פציעתו של אברהם גרמה לדליה הלם ובלבול והשפיעה עמוקות גם על רבין ולאה".
הפציעה הקשתה את חיי היום-יום של בני הזוג, וימי האשפוז היו קשים מנשוא. באותה תקופה החלה לבצבץ המתיחות בין משפחתו של בן-ארצי למשפחה "המיוחסת". "הייתי חייבת לחכות עד השעה 7:30 כדי לעדכן את דליה לגבי מצבו של אברהם", כתבה דובית בן-ארצי בספרה. "דליה עברה להתגורר בבית הוריה. לפני שעה זו אסור היה לטלפן כי האמא הייתה מתרגזת על שמעירים אותה מוקדם מדי".
משפחת רבין המשיכה לבקר את בן-ארצי. יצחק רבין היה מגיע מדי יום שישי, ובית החולים שיבא היה נערך כראוי לביקורו של ראש הממשלה. למרות המאמצים הרבים והתמיכה שזכה לה אברהם מבני משפחתו, נמשכה תרדמתו ימים ארוכים, ותקווה לא הייתה באופק. הצוות הרפואי לא ניבא סיכויי החלמה לפצוע, אבל אז, בחג החנוכה, פקח בן-ארצי את עיניו. כנגד כל הסיכויים הוא זכר את שמו, ואף מלמל כמה מילים. הידיעה פשטה עד מהרה, ותפסה את כותרות העיתונים. "הנס הרפואי הגדול ביותר של צה"ל", קראו לו אז. עד היום יש שמתייחסים אל המקרה כנס הרפואי של המדינה.
למרות ההתעוררות המפתיעה, נותר מצבו קשה. בן-ארצי התנייד בבית החולים בכיסא גלגלים, וסבל מפגיעות גוף רבות. רוב הזמן הוא התהלך זעוף, וסבל מדיבור לא ברור ומאיבוד חלקי של הזיכרון. דליה רבין הייתה אז בסוף הריונה עם בתם המשותפת נועה בן-ארצי, שלימים הוסיפה לשם משפחתה את שם בעלה השני של דליה - פילוסוף. "דליה ילדה את נועה", משחזרת דובית בן-ארצי בספרה. "ליד דליה שכבו אימהות צעירות חבוקות בזרועות בעליהן. ייסוריה של דליה הוסיפו לחיוורון פניה. המפגשים בין השניים היו מדכאים. אברהם ישב ושתק, ראשו שמוט. דליה, בייאושה הרב, הזילה דמעות".
בן-ארצי החליט לשוב לביתו, וגמר אומר להצליח בתהליך השיקום, אך את היחסים בינו ובין רעייתו לא הצליח לשקם באותה העת. "העובדה שהוא ודליה לא הסתדרו ביניהם מאז הפציעה גרמה בהכרח להעמקת מעורבותם של לאה ויצחק בחייהם, שבמהלכה הפכו שני הנכדים לחלק מנוף ביתם", כתב גולדשטיין בביוגרפיה שלו. "בנקודה מסוימת בחודשי ההתאוששות הגיעה דליה למסקנה הכואבת כי היא רוצה לשים קץ לנישואיהם".
בשנת 1979 - שלוש שנים לאחר פציעתו - התגרשו דליה רבין ואברהם בן-ארצי. בנות משפחתו של הקצין הפצוע, אמו דובית ואחיותיו אמירה ואיריס, היו משוכנעות שמזימת הגירושים וסילוקו מחיק המשפחה נרקחו על ידי משפחת רבין. "הגיעו לביתי שתי האחיות איריס ואמירה בן-ארצי", כתב על כך העיתונאי דן מרגלית בספרו "ראיתי אותם". "הן גוללו באוזניי סיפור קשה על גט שהוצא מאחיהן בדרכי עורמה ועל נישולו מכל בדל רכוש. לטענת האחיות, הוא ננטש על ידי הרבינים, שאיבדו בו כל עניין. תיאורן זיעזע אותי. הן אמרו שאברהם כל כך אוהב את דליה עד כי יעשה כל דבר להשיבה אל חיקו".
לאחר הגירושים שכר בן ארצי דירה בשכונת גני צהלה, ושם נהגו לבקר אותו שני ילדיו. שכניו מאותה תקופה זוכרים כיצד היו מגיעים יונתן ונועה אל פתח דירתו. "לאחר הגירושים", נזכרת אחת השכנות שגרה באותו הבניין, "הוא עבר להתגורר בבניין ברחוב ענתות. ככל ששמנו לב - דליה ולאה רבין היו מגיעות לאסוף את הילדים לאחר סיום הביקור אצלו, ולא היו עולות לדירתו. המפגש אתן לדעתי היה מצומצם מאוד".
למרות הקשיים, לא ויתר בן-ארצי, והמשיך בתהליך החלמתו. "אחד הדברים שדיברנו עליהם תמיד בינינו, בין השכנים, הוא שלעתים היינו שומעים אותו מתאמן גם בשעות לא שגרתיות ב-2:00 וב-3:00 לפנות בוקר", נזכרת אחת משכנותיו של בן-ארצי באותם הימים. "הוא היה נחוש בדעתו לחזור למוטב ולכושר, והיינו שומעים אותו מנסה לעלות בכוח בקומות ולסחוב את עצמו למעלה".
את קורותיו בזמן השיקום תיעד בן-ארצי בספר "נפילה מצוק גבוה", שיצא לאור בשנת 1983. הספר זכה לימים בפרסים ולביקורות נלהבות. "תמיד נמצאתי כמו בעיצומה של מלחמה, מציב מטרה לנגד עיניי ושואף להשיגה. גם כעת אני כזה. אני אנצח", הוא כתב בספרו.
לאחר השיקום שב בן-ארצי למסלול הצבאי והתמנה לתפקידים שונים בחיל השריון. "בגלל המגבלות הפיזיות של אברהם, הוא התמנה בעיקר לתפקידי מטה, עסק בפיתוח הדרכות ותורות לחימה והקמה של צוותי חשיבה", מספר דני יתום.
בו בזמן הכיר בן-ארצי את אסתי, ששירתה אז כקצינה בשירות קבע. היחסים בין השניים הובילו בשנת 1984 לנישואיהם. שנה לאחר מכן נולד בנם איתי ואחריו - תמר, אביתר ויעל. "בן-ארצי היה איש משפחה מסור, אב רגיש ומחנך גדול", אמרו עליו השבוע בני משפחתו.
"אני זוכר", מספר איתי, כיום בן 24, "שהיינו יוצאים לטיולים רבים. טיול עבור אדם נכה זה לא ללכת כמוני וכמוך. זה היה כרוך בכאב עצום. עבורו זו הייתה משימה, הוא מעולם לא קיטר או אמר שקשה לו".
"אבא דיבר באופן פתוח וחשוף מאוד על הפציעה", אומרת בתו תמר בת ה-22. "זה היה נרטיב ההתמודדות שלנו - איך להתגבר על משבר. הוא סיפר גם על חלקים קשים".
בן-ארצי השתחרר מצה"ל בשנת 1994. בתפקידו האחרון שימש יועץ קצין שריון ראשי לנושא הכשירות. מאז עבד על עבודת הדוקטורט שרצה להשלים. 12 שנה ישב בן-ארצי בחדר העבודה שלו העמוס ספרים, וכתב עבודה מקיפה ומדוקדקת על אודות מדיניות הביטחון של ישראל בסוף שנות החמישים. הוא היה איש של עומק, לא החמיץ שום פרט. את מאות הספרים שבספרייתו קרא, וכולם מעוטרים בהערות בכתב ידו.
את כל עבודת המחקר שלו כתב בן-ארצי על גבי בלוקים צהובים, ולא נעזר במחשב. כל מילה מנוקדת, כל פסקה מלאה סימני פיסוק ודגשים. "אבא היה גיבור בלשון העברית. תמיד תיקן אותנו, ומה שהוא לימד אותנו טבוע בתוכי", אומרת יעל, בת הזקונים. "הוא לא ויתר על שום ספר, חיפש בארכיונים עד שמצא את מה שחיפש, העלה מן האוב מסמכים ועדויות כדי להשלים את עבודת המחקר שלו".
בזמנו הפנוי סייע בן-ארצי לאנשים אשר סבלו מפציעות קשות, ועזר להם להתמודד עם הקשיים. "היו לו מגבלות ברורות, ואנשים תמיד נדהמו כיצד הוא מתנהג, כאילו אינן קיימות. בלוויה ניגשו אלינו אחדים, וסיפרו איך אבא עזר להם ולבני משפחה שעברו תאונת דרכים. אפילו לא ידענו על כך. הוא יחסר לנו מאוד", סיכמו ילדיו.
מותו של בן-ארצי זכה לאזכור צנוע בתקשורת. לאחר ההלוויה ישבו ילדיו משתי נשותיו שבעה בביתו בהרצליה. נועה, יונתן, איתי, תמר, אביתר ויעל ישבו זה לצד זה. "מאז ומעולם יחסיו עם נועה ויונתן היו יחסים מצוינים", אומר דני יתום. "רק לפני שנתיים חגגנו לו כולנו יום הולדת שישים. מיד אחרי שנפטר התקשרה אליי דליה רבין, שאתה אני בקשרי ידידות עד היום, והודיעה לי שהוא נפטר. הגעתי לנחם אבלים בבית המשפחה, ומצאתי שם את דליה והילדים".
מאז הגירושים חלפו יותר משלושים שנה, ואף שהתקופה הקשה לא נשכחה, בני משפחה מעידים כי במהלך הזמן חל פיוס בין הצדדים. "ברור שהיה קשה לכל המשפחה הפרדה הזו, שנראתה אז כמחטף", סיפר בשבוע שעבר אחד מקרובי משפחתו של בן-ארצי. "פרדה היא דבר לגיטימי, אפילו אחרי מעט שנות נישואים, אבל לא במצב שיש צרה כזו גדולה. דליה נפרדה מאברהם במצב הכי גרוע והכי קשה שהוא היה יכול להיות בו. זה היה בשיא תהליך השיקום שלו, והוא היה צריך הרבה עזרה. אברהם היה חסר אונים באותו הזמן. היה הרבה כעס מצד המשפחה על משפחת רבין ועל דליה. אני חושב שהכעס היה בשעתו טבעי מאוד".
עד היום אתם חשים כך?
"הבעיה הייתה אז, כשהוא נעזב במצב כל כך קשה. זו הייתה הטענה שלנו. אני לא יכול לדבר בשם בני משפחת רבין, אבל מבחינתנו התפייסנו לחלוטין. אני לא אומר שאני מבין את ההחלטה של דליה, אבל יכול להיות שהיום אנחנו מבינים טוב יותר את מה שקרה. העבר הוא עבר, לא נמחק, אבל הוא נסגר".
דליה רבין וילדיה נועה ויונתן סירבו להתראיין לכתבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם