אהבת הקניבל: ניר ברקת הוא לאומן קיצוני המחרב את ירושלים
המיתוס של "ירושלים שחוברה לה יחדיו" מתגלה מדי יום במערומיו. שני חלקי העיר מאוחדים כמו שאריה מאוחד עם הכבש שבלע. ברקת הוא ראש העירייה המערבית, והמושל הצבאי של ירושלים המזרחית
אני אוהב את ירושלים. ניר ברקת אוהב את ירושלים. אבל האהבה שלנו שונה. אני תל אביבי. היא ביתי. אבל את ירושלים אהבתי. אהבתי - בלשון עבר. במשך עשר השנים שהייתי חבר כנסת חייתי בירושלים שלושה ימים בכל שבוע – גם לפני מלחמת ששת הימים וגם אחריה.
בכל פעם שהייתי מגיע לירושלים הייתי נושם לרווחה. אהבתי את העיר כמעט באופן גופני – את בנייני האבן שלה, את ההרים סביב לה, את האוויר היבש שלה. ובכל שבוע, כשירדתי משער הגיא, רטנתי על האוויר ההביל והמעיק של השפלה.
אחרי מלחמת ששת הימים אהבתי גדלה עוד יותר. העיר המזרחית הוסיפה לעיר מה שהיה חסר לה – הניחוח המזרחי, המסגדים היפהפיים, החומה הנהדרת, שער שכם, השוק ההומה, בליל השפות, הטיפוסים, האנשים. הכרתי שם אנשים מעניינים ומרתקים, ורכשתי ידידים חדשים – פייסל אל~חוסייני, סרי נוסייבה ורבים אחרים. במשך כמה שבועות היה נדמה שירושלים אכן התאחדה וחזרה לימי זוהרה.
ואז החל התהליך שהרס את הכול – את העיר, את המרקם האנושי שלה, את היופי הייחודי של רבגוניותה. שבעת צעיפי האיחוד נשרו ממנה, בזה אחר זה, ונשארה מציאות מכוערת של כיבוש. הכיבוש של מזרח העיר על ידי מערב העיר, סיפור של סיפוח, דיכוי, נישול, הזנחה וטיהור אתני זוחל.
האיש המסמל את המציאות הזאת יותר מכל אחר הוא ניר ברקת, האיש שאינו מחמיץ שום הזדמנות לחרחר ריב, להבעיר תבערה, להרוס ולגרש. הוא מזכיר לי פירומן המשליך גפרורים בוערים לתחנת דלק. איך הגיע איש כזה לתפקיד הזה? הירושלמים בחרו בו, משום שהוא חילוני.
כל חילוני נראה להם טוב מחרדי. החרדים כובשים את העיר, באטיות ובהתמדה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה. הציבור היהודי החילוני פוחד, בצדק פוחד, ומתוך פחד בחר בחילוני היחידי שנראה באופק – מבלי שעלה על דעתו שהוא הרבה יותר מסוכן לעתיד העיר מאשר החרדי האימתני ביותר.
מדוע לא קם בעיר מועמד חילוני ליברלי, שוחר שלום? מדוע נותרה רק הברירה בין חרדי תוקפני ובין לאומן קיצוני? ומדוע לא הבינו הבוחרים (כולם יהודים, הערבים הרי לא בחרו) שלאומן קיצוני יתחבר תמיד לחרד"לי קיצוני, מפני ששורשי שניהם מחוברים יחדיו בפולחן של "עם נבחר" ושנאת הזר?
האידיאולוגיה של ברקת דוחפת אותו קדימה, בלי עכבות ובלי בלמים, עד שיסיים להרוס את המרקם האנושי של העיר, את עושרה התרבותי ואת יופייה – ראה בנייני המפלצת - ולא ישאיר בה אלא גוון חדגוני אחד, השחור היהודי~חרד"לי.
ברקת אינו הראשון, ואינו היחיד, שיצא לייהד את ירושלים המזרחית. לייהד – משמע למחוק את כל שאר הגוונים, להחריב את השכבות שהותירו אחריהם דורות של אוהבים, לחסל 2,000 שנות היסטוריה של עשייה תרבותית.
קדם לו טדי קולק. אבל קולק היה גאון - הוא מחק מעל פני האדמה את שכונת המוגרבים, הפקיע אדמות ובנה שכונות יהודיות, וכל אותו זמן אסף פרסי שלום
המיתוס של "ירושלים שחוברה לה יחדיו" מתגלה מדי יום במערומיו. העיר לא חוברה לה יחדיו; שני חלקי העיר מאוחדים כמו שאריה מאוחד עם הכבש שבלע. ברקת הוא ראש העירייה המערבית, והמושל הצבאי של ירושלים המזרחית. הוא ושותפו למלאכת הקודש אלי ישי עושים את הכול כדי לדחוק את האוכלוסייה הלא יהודית החוצה. מה שקורה עכשיו למוחמד אבו טיר ושלושת עמיתיו, נבחרי הפרלמנט הפלסטיני, הוא מעשה סמלי, המלמד על הכלל.
אלא שזה לא יעלה בידם. מה שקורה לברקת עם הערבים הוא מה שקרה לפרעה עם בני ישראל: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ." המאזן הדמוגרפי של ירושלים לא השתנה כמעט, למרות כל ההריסה והבנייה; ואם בכלל, השתנה לטובת הערבים דווקא.
בסופו של דבר, מה שיתגשם הוא חזון שתי המדינות, מפני שהאלטרנטיבה היחידה היא מדינת אפרטהייד, שבה יהיו הערבים רוב מדוכא והיהודים מיעוט מדכא; עד שהכול יקרוס. שתי מדינות פירושו שתי בירות בירושלים, הפלסטינית במזרח והישראלית במערב. אני מקווה שהסכם השלום ישאיר את ירושלים שלמה במישור העירוני, עם עירייה משותפת, שתשמור על המרקם העשיר והמיוחד במינו של תושביה. זה היה גם חלומו של פייסל אל~חוסייני הבלתי נשכח.
לפני תריסר שנים השתתפנו שנינו יחד בחיבור מנשר משותף תחת הכותרת "ירושלים שלנו", שעליו חתמו 850 אנשי רוח ואמנים ישראלים, לצד ראשי הציבור הירושלמי הערבי. וכך נאמר בו:
"ירושלים היא שלנו, הישראלים והפלסטינים - מוסלמים, נוצרים ויהודים. ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי קדם ועד עתה - כנענים ויבוסים ובני ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וממלוכים, עות'מנים ובריטים, פלסטינים וישראלים. להם ולכל האחרים שתרמו את תרומתם לעיר שמור מקום בנוף הרוחני והחומרי של ירושלים.
ירושלים שלנו צריכה להיות מאוחדת, פתוחה לכל באיה ושייכת לכל תושביה, בלי גבולות ובלי גדרי תיל בלבה. ירושלים שלנו צריכה להיות בירת שתי המדינות שיתקיימו זו לצד זו בארץ הזאת - ירושלים המערבית בירתה של מדינת ישראל, וירושלים המזרחית בירתה של מדינת פלסטין. ירושלים שלנו צריכה להיות בירת השלום".
עד כאן לשון המנשר. אני מאמין בכל לבי שהוא יתגשם – על אפם ועל חמתם של ניר ברקת ועמיתיו, מהרסי ירושלים ומחריביה.
אורי אבנרי הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי לשעבר שזכה בפרס על מפעל חיים על עבודתו בתקשורת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם