"יצחקי, ביררת על הקוטג'?": פגישת המחזור של הפועל חולון כדוריד
"עובדים עליך עם הקוטג'" אמר רפי כהן לניסן יצחקי, שהיה בעל קו חלוקה של תנובה, "תברר ליום ראשון". אבל בשבת פרצה מלחמת יום הכיפורים. בפגישת מחזור שהתקיימה בשבוע שעבר - 37 שנים מאוחר יותר - רפי כהן עדיין מצפה לתשובה
בין עצי האלונים והאלה
נשארו עוד בוודאי צעדי ועקבותיי
ואימי עוד קוראת לי בקולה.
באחד מימי חמישי, תחילת שנות ה-60 (יכול להיות שהיה זה יום רביעי, אבל לא ניתן לעובדות זניחות להרוס סיפור), ישבה חבורה של צעירים בקיוסק של יושקו בשכונת רסקו ג'.
הם שתו גזוז חמוץ מתוק בטעם של עכשיו (היום זה טעם של פעם) ואמרו כי ככה זה לא יכול להימשך. הבחורים, כולם שחקני קבוצת הכדורגל של הפועל חולון, קוננו על מר גורלם - ובהכירנו את הנפשות הפועלות, היו ביניהם קוטרים שחבל על הזמן.
ומר גורלם מהו? כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים קטנים, וככאלה לא יכולים היו להגיע בשעה שלוש בצהריים לאימוני הקבוצה. המאמן אשר בלוט סירב לתת להם לשחק בהרכב הפותח - כי שום מאמן לא יוציא את דוד סגס, שהיה תוקע גולים מחצי מגרש, או את איש הגומי, השוער פיכה ניניו, שהיה עושה סלטה אחרי כל גול שהקבוצה תקעה, או את ציון תעיזי ומשה דנה, שני החלוצים המהירים ביותר בליגה א', או את אלכס שפרינגר, בעל תואר שני בהנדסת הכדור – רק כדי לתת מקום לכדורגלן שבא, פעם בשבועיים, לאימון אחד בשבוע.
משה מילר, העבדאי של החבורה, הציע לתת להם מכות.
"למי?" הם שאלו.
"להם", ענה.
"מי זה הם?", הקשו הבחורים.
"הפושטקים של קומנדו ארמון", השיב.
הם שילמו ליושקו על הגזוז חמוץ-מתוק בטעם של עכשיו, הלכו לקולנוע ארמון, הביאו מכות לפושטקים של קומנדו ארמון - רוזנר, יוסי זאדה ושמואל הקוף - ונכנסו להצגה ראשונה.
בתקופה ההיא היו נותנים, לפני התחלת הסרט העלילתי המלא, יומן אירועים מן הנעשה בעולם. בפינת הספורט של היומן הראו משחק כדוריד, 7 על 7, גרמניה נגד בלגיה. הבחורים של הפועל חולון נפלו מהכיסאות. כשקמו, יצאו מהאולם ומיהרו לאצטדיון הכדורסל של הפועל חולון. בדרך פגשו את רס"ן משה מוילי-גלעד שבדיוק סיים שירות מילואים
"לאן זה אתם ממהרים?" התפלא סמג"ד הטנקים.
"להקים קבוצת כדוריד, שבע נגד שבע", הייתה התשובה.
"אפשר להצטרף?" שאל.
"מה אתה יודע לעשות?".
"אני חזק בפריסת טנקים לחניון לילה".
"התקבלת".
כחמש שנים אחרי הערב ההוא יהלך לו אמריקאי אחד, ניל ארמסטרונג, על הירח, יאסוף כמה אבנים ויאמר "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". ככה נוצרות אגדות, ואלו שמות האנשים שצעדו אז מקולנוע ארמון למשרדי הפועל חולון והקימו קבוצת כדוריד: משה מילר, מוצק'ה וסרהולץ, יעקב חרש, יורם וגדי פירוצקי, אלישע קריסטל, אפרים אפרת, יואל רונן, איתן צ'ופריק, עוזי פרידמן, משה מוילי-גלעד.
אל הדרך הקסומה של ילדותי
אני שב בחסות הערפל
ונוגע בכולם, בפניהם ובקולם
כמו נוגע בארץ ישראל.
הראשון בספטמבר, תחילת שנות ה-60, בית ספר תיכון חדש. יאיר (במלרע) טאו - כדורידן הפועל הרצליה ונבחרת ישראל, אלוף הארץ בריצת 400 מ' משוכות, אלוף הארץ בזריקת מכות 7 (פנדל בכדוריד), אלוף העולם בלהביא לשוער דני הורטמן את החלסטרה כשהוא עומד מולו לפני זריקת כדור 7, וגם בוגר וינגייט ומורה להתעמלות - נכנס לחדרו של המנהל יוסף ברנהולץ.
מבלי לבזבז שנייה הוא פתח במונולוג: "שמי יאיר (במלרע) טאו ואני המורה החדש להתעמלות של בית הספר, עשיתי הבוקר סיור במתקני הספורט וחשכו עיניי. אין שערי כדוריד, אין סימון על המגרש של תחום התשע, אין נקודת שבע, אין כדורים, אין דבק אקליפטוס כדי שהכדורים לא יתחלקו מהיד, אבל יש בור קפיצות".
ברנהולץ צהל: "זה הבור של יוסי פיקל, אלוף הארץ בקפיצה לגובה". טאו הוריד מכה אדירה על השולחן וניפץ אותו. "זאת הפעם האחרונה שאתה קוטע את דבריי", הוא רשף. "בעשר תשלח מישהו לאולם הספורט ואתן לו רשימה של מה שיהיה מחר בבוקר במגרש: כדורים, שערים ורשתות... שב!", הוא שאג לעברו של ברנהולץ החיוור שניסה לקום ממקומו, "אין צורך ללוות אותי". יצא וחזר אחרי שתי שניות: "ותשיג לי את המזכיר של הפועל חולון, שמעתי שהקימו שם קבוצת כדוריד, אבל הם במרכז הטבלה בליגה א'. מי היה המאמן שלהם עד אתמול? נגמרה השכונה בעיר הזאת".
טאו החל לשמש כמאמן שחקן בקבוצת הפועל חולון. טאו, יקה במוצאו, ניסה להקנות לשחקניו דפוסי התנהלות מקצועיים, אבל החבר'ה באו מהכדורגל. לפני האימון המסכם לקראת משחק העלייה לליגה הלאומית, נגד קבוצת שילר, לקחו השחקנים את טאו לשיחת הבהרה שבסיומה הוחלט כי מעתה ואילך האימון יתחלק לשניים. השעה הראשונה תוקדש לכדוריד ובשעה הנוספת ישחקו כדורגל. חולון מיגרה את קבוצת שילר בתוצאה 3-24, כשמוצק'ה וסרהולץ מבקיע 10 שערים - ועלתה לליגה הלאומית.
עם כל הכבוד לדור המייסדים, הרי שהליגה הלאומית היא לא הקייטנה של ליגה א'. מוצק'ה יבקיע שערים, חרש יפוצץ בהגנה, אבל בלי שחקן חיזוק או שניים יהיה קשה לשרוד.
אז הביאו את ג'ורג'י שינדה ומוטי פליישר מהפועל פתח תקווה, אבל היה חסר מישהו שיהיה הערך המוסף ויבדיל בין קבוצת כדוריד שנלחמת על חייה לבין קבוצה שקורעת את יריבותיה. לערך המוסף קראו ניסן יצחקי, שחקן הכדורסל של הפועל חולון. נו, לך תביא כדורסלן מצטיין לקבוצת כדוריד, במה תפתה אותו? מה כבר אתה יכול לתת לו?
ערב אחד חיכו טאו וחברי ההנהלה לסיום האימון של הכדורסל, ותפסו את יצחקי לשיחה קצרה. אין בידנו את הסטנוגרמה של אותה שיחה, אבל היא התנהלה בערך כך:
הצוות: "לא נמאס לך לסבסב שחקני כדורסל ולקלוע ליי אפים ומחצי מרחק? בוא אלינו לכדוריד".
יצחקי: "לא נמאס לי, וכנראה שאקבל בקרוב זימון לנבחרת".
הצוות: "אין לנו בעיה עם זה, תמשיך בכדורסל ולפעמים תבוא לשחק כדוריד, פעמיים בשבוע אימון וביום רביעי משחק".
יצחקי: "ומה עם כסף, דמי אימונים וכאלה?".
הצוות: "שנה ראשונה לא תשלם דמי חבר. אחר כך נראה".
יצחקי: "ונסיעות, דמי נסיעות מקבלים אצלכם?".
הצוות: "נוסעים למשחקים במשאית של שפירא, אתה לא צריך לשלם כלום".
ניסן יצחקי החל לרקוד על שתי החתונות, הצד של הכלה חיכך ידיו בהנאה, הצד של החתן העווה פניו. הם קראו ליצחקי, נפנפו אל מול עיניו במברק שמזמן אותו לאימוני נבחרת הכדורסל, ודרשו ממנו להחליט - או כדורסל או כדוריד. יצחקי לא ביקש זמן ואמר "החלטתי". "או קיי", אמרו לו בחיוך של ניצחון, "האימון הקרוב של נבחרת הכדורסל מתקיים מחר, תגיע". "יופי", הייתה תשובתו, "אבל מחר יש לנו משחק אימון נגד הפועל אזור, אני נשאר בכדוריד".
עוד ניצב הבית בין עצי הזית
רוח באה מן הים
ואני עובר ואני זוכר
וליבי עודנו שם.
יצחקי לא נשאר קירח. "זריקות המוות" שלו סידרו לו זימון לנבחרת הכדוריד של ישראל, הפועל חולון הייתה קבוצה לגיטימית בליגה הלאומית, ודור המייסדים החל לפנות את מקומו לבוגרי קבוצת הנוער שהשתלבו בהדרגה. הראשונים היו רפי כהן, חנן רייף ואורי עג'מי, ואחריהם במרוצת השנים הגיעו מנשק'ה גנן, צביקה פרצמן, יוסי אלקלעי, עידו צדוק, יצחק (איציק) ליסמן, מאירק'ה שואף, צדוק באסה, גיורא רייף, אלון וגדי צל ציון, זאב "בשער אין גולים" פורת, ישראל זגרובוביץ', ואלכס יניב (שקלנייביץ).
העלייה של תחילת שנות ה-70 הביאה להפועל חולון מאמן בעל שם עולמי, אלכס שרגא (נער הטבע) מברית המועצות. הקוץ שבאליה ננעץ בסגל השחקנים, כי אינך יכול לבנות על שחקני כדוריד, אי אפשר לסמוך עליהם כשהם מגיעים לגיל 18.
אלון צל ציון התגייס לסיירת הצנחנים, ליסמן הלך לגולני, גנן, עצמון קצב וגדי צל ציון הלכו לצנחנים, עידו צדוק השליך את יהבו על קורס טיס ונהיה ע', יוסי אלקלעי הלך לעתודה ואלכס יניב התגייס לסיירת גולני. לפני משחקי החוץ, האוטובוס של הפועל חולון היה מתעכב כמה דקות ומחכה לחיילים. עם אלכס יניב היו קובעים באיזו צומת על אם הדרך, הנהג היה מאט את הרכב ומאתר את אלכס.
למשחק בכפר מנחם נסעה הפועל חולון בהרכב חסר. ליסמן הורחק בשלהי המחצית הראשונה ועלה ליציע, ומשם החל לעודד בצעקות את הבחורים. גברתן אחד מהקיבוץ תבע מליסמן להנמיך את קולו, ליסמן נפנף אותו בתנועת יד וב"עוף לי מהעיניים".
"תפסיק לצעוק אצלי בבית", דרש הקיבוצניק מכפר מנחם.
"הבית שלך זה ברפת", ענה לו ליסמן ולא הפסיק לעודד עד שהושג הניצחון.
בדרך חזרה, וכשמצב הרוח הרקיע שחקים בגלל הניצחון, התנהל ויכוח מעמיק בין ניסן יצחקי, בעל קו חלוקה למוצרי תנובה, לבין רפי כהן. "עובדים עליך עם מחירי הקוטג'", החליט רפי. ניסן חטף את הסעיף, "אף אחד לא יכול לעבוד עליי, בטח שלא בקוטג'", הוא התרתח.
"עובדים עליך בתנובה, תבדוק", חזר רפי על טענתו. יצחקי היה אמור לברר את העניין עם הקוטג' ולתת תשובה באימון של יום ראשון, היה זה יום רביעי 3 באוקטובר 1973. כעבור שלושה ימים חילצו נשיאי סוריה ומצריים את ניסן יצחקי מן הדילמה כאשר פתחו במלחמת יום הכיפורים.
ביום שישי ה~12 באוקטובר נערכו סמ"ר אלכס יניב וחבריו לסיירת גולני לכיבוש מוצב החרמון. שני מטוסי מיג סורים ירדו על הכח ממזרח, סמ"ר אלכסנדר יניב נפגע בראשו ונהרג.
אך איני יודע מה קרה
אי אבדה הדרך הברוכה
אי אבדה הדרך אל הכפר
הדרך בה רציתי לשוב בחזרה.
שלושה חודשים לאחר שנקראו למלחמה, החלו הבחורים לחזור הביתה. למשחק החוץ הראשון יצא האוטובוס של הפועל חולון כשהספסל השני פנוי, אף אחד לא ישב עליו. כשהגיעו לצומת הראשונה, האט הנהג מתוך הרגל והתבונן בחיילים שעמדו בטרמפיאדה.
באוטובוס שררה דממה. כשהתקרבו לצומת הבאה ניגש אליו אחד השחקנים, הניח יד על כתפו ואמר: "אינך צריך לחפש, אף אחד כבר לא מחכה לנו בדרכים". בסוף אותה עונה ירדה הקבוצה לליגה א'.
ליסמן, שאימן את קבוצת הנוער, והעלה מחזורי שחקנים חדשים לבוגרים, כשהבולטים ביניהם היו יואב ליכטנשטיין, ברטי עובדיה, אפרים פופקין, אבי יאסין, גידי כהן ועמוס פיש. כשדם צעיר מפכה בעורקיה, החלה הקבוצה להתאושש. למשחק העלייה לליגה הלאומית מול הפועל עין ורד, התאמנו המושבניקים מהשרון כמו לקרב על גורל האומה וערכו אימוני סיבולת בריצות כנגד הזרם בנהר שוצף, כשגדיים פועים על כתפיהם.
ואיך נערכה הפועל חולון? באימון האחרון הודיע ליכטנשטיין כי הוא לא מופיע למשחק אם לא חותמים לו על טופס שחרור במידה והקבוצה תנוצח ולא תעפיל לליגה הראשונה, מפקד מוצב החרמון, סגן גדי צל ציון, הופיע לאימון, אבל הודיע חגיגית כי ביום ראשון הוא חייב להיות במוצב. "נחזיר אותך אחרי המשחק", הבטיח ליסמן.
ביום ראשון הופיע ליכטנשטיין עם הבטחה לשחרור בסוף העונה, וצל ציון הגיע מצויד בנשקו האישי כשהוא מאיץ בחבריו לצאת לדרך. כשסוף סוף עלו הבחורים לאוטובוס, הגיע קורט רייף מההנהלה והודיע כי בנו, שוער הקבוצה חנן רייף, שוכב בביתו עם 40 מעלות חום.
השוער השני זאב "בשער אין גולים" פורת אמנם הגיע למשחק, אבל היה בעיצומו של קורס קצינים בבה"ד 1 ולא התאמן שלושה חודשים. נסעו לביתו של חנן, כשבדרך בישר ליסמן לצל ציון כי ייתכן שייאלץ לעמוד בשער. "ירד לי החום ל-39 וחצי", הודיע חנן רייף כשהגיעו לביתו.
"קח שלושה כדורי אה פה צה להורדת החום ובוא", הפציר בו ליסמן.רייף שיחק כשהוא קודח מחום, צל ציון נתן את משחק חייו בהגנה, וליכטנשטיין שיחק משוחרר - הרי יש בידו הבטחה לשחרור. בדקה האחרונה, כשהתוצאה הייתה 14-14, נקבעה מכת 7 לזכות עין ורד. חנן רייף הדף את הפנדל לידיו של צל ציון, שמסר לליכטנשטיין, שעלה לזריקה והבקיע את שער הניצחון.
"אני לא יודע איך עצרתי את הפנדל הזה", אמר רייף. ליסמן רצה לענות, אבל איך אפשר לדבר כשדמעות חונקות את גרונך... קצרה היריעה מלספר על הנסיעה לרמת הגולן כדי להחזיר את גדי צל ציון למוצב החרמון. בעפולה נתקענו בלי דלק ובלי תלושי דלק, הערנו את המתדלק ויצאנו מהתחנה עם מיכל מלא. "מה עם התלושים?!" נזעק המתדלק, "תרשום תרשום", הייתה התשובה.
עוד ניצב הבית בין עצי הזית
רוח באה מן הים
ואני עובר ואני זוכר
וליבי עודנו שם.
תחילת שנות השמונים, הקבוצה התאוששה מההרס של המאמן נתנאל בריסקין ועלתה בפעם ה-500 לליגה הלאומית, קבוצת הנוער של איציק ליסמן זכתה בגביע המדינה ושלחה את השוער יוסי (יאשין) מזרחי, את ירון אריאלי ואת גבי ספרן לככב בנבחרת ישראל.
ליסמן יצא לקורס מאמנים בפרייבורג וחזר עתיר ידע, אל שחקן החיזוק אודי דגן הצטרף הבינלאומי אהוד דורון, המאמן היה אמור להיות יוסי קלוז'ני, אנשי ההנהלה (פרויק'ה אריאלי, אריה ספרן ואבי גורדון) החלו לחלום בקול על מקום בצמרת הליגה, אריה ספרן דיבר על משהו שבין המקום השני ומעלה, בנו גבי לא מצמץ.
וכי למה שימצמץ? ולמה שלא יפנטזו על מקום בצמרת? במה הם פחות טובים מאחרים? אפשר לעשות את זה, עם ברטי, יואב, גדי, פופקין, יאסין ,גידי כהן, והילדים של ליסמן עם גביע המדינה, הם יותר טובים מהאחרים.
אבל אנשים רעים פירקו לנו את הקבוצה. מזכירות הפועל חולון, אוסף של פקידים סוג ש' ומטה, עסקני מפלגה, חירבו לנו את החלום, כלומניקים מכרו אותנו. קבוצת הכדוריד של הפועל חולון פורקה ונפוצה לכל עבר.
בלילות הארוכים הלבנים
עת הנפש לא תמצא מנוחתה
אני קם לי מעפר, אני שב אל הכפר
כמו ילדה שחוזרת אל ביתה.
כבר שנים שהם מדברים על המפגש, כנס מחזורים של בוגרי קבוצת הכדוריד. השנה החליטו שזה הזמן. בכל זאת, הם כבר לא ילדים, ולך תדע מה יילד יום.
ליסמן חבר לאפי פופקין והחלו להקרים לרעיון גידים ועור, בשבוע שעבר, על גג ביתו של פופקין, התקיים המפגש המרגש. כמעט כולם הגיעו, כמעט. הדוקטור לכימיה זאב "בשער אין גולים" פורת הגיע מהקמ"ג, פרופסור אורי אגם (עג'מי) בא מקולורדו, ד"ר בועז לרנר מהאוניברסיטה בבאר שבע, ד"ר יוסי אלקלעי, חיים אידיסיס מהטלוויזיה, צביקה פרצמן, הארכיטקט גדי צל ציון, איש ההיי טק אלון צל ציון, עו"ד גבי ספרן, מהנדסי האלקטרוניקה רפי כהן ויואב ליכטנשטיין, חנן וגיורא רייף, עצמון קצב ויואל (פיחה) אמיר, רואה החשבון ירון אריאלי, גידי כהן, נפתלי גושן מאיגוד הכדורסל, יאיר טאו וניסן יצחקי וכמעט כל דור המייסדים. ארבע שעות של שכרון מעמקים במנהרת הזמן חלפו עברו להם, והנה שנותינו ימים הם.
כשיצאנו לרחוב השקט, אשמורת תיכונה חיפשה את השלישית. פתאום מכונית נעצרה לידנו בחריקת בלמים ורפי כהן יצא ממנה.
"יצחקי עוד כאן?", הוא שאל.
"כן", ענה יצחקי.
"תגיד", פיו של רפי התעקל לחיוך, "ביררת בתנובה על הקוטג'?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם