אמא, הו אמא: בנות זוג מהקריות אימצו זו את ילדה של זו
אמא יש רק שתיים: גלית ואורית, בנות זוג תושבות הקריות, החליטו לאמץ זו את בנה של זו, וזו את בתה של זו, כששני הילדים מאותו תורם זרע. עם קבלת אישור ביהמ"ש למהלך, מספר הזוג על היחס החם מהסביבה וכמובן על הילדים: "אני מאחלת לבתי להיות סטרייטית"
עד לפני מספר שנים, אימוץ ילדים על ידי בני זוג חד מיניים היה בגדר חלום. אך בעשור האחרון, עם החשיפה האדירה לה זכה המאבק ללגיטימיות הקהילה הגאה, השתנו הדברים. בשנים האחרונות עשו הרשות המחוקקת ובתי המשפט צעד נוסף בדרך הארוכה לשוויון זכויות לבני הקהילה, כשקבלו את זכותם של זוגות חד-מיניים להקמת משפחה, זכות הנתפסת טבעית עבור כל אזרח אחר.
לפני כחודשיים אישר בית המשפט לענייני משפחה בחיפה צו אימוץ לבנות זוג מהאיזור שהגישו בקשה באמצעות עורכת דין שלומית סטרוגנו, המאפשר להן לאמץ זו את ילדה של השנייה.
זו אמנם אינה הפעם הראשונה שבה בית משפט בישראל מאשר צו שכזה, אך במקרה של בנות הזוג שרצו להיות הורים ושילדיהם יוכרו כאחים, הילדים הם למעשה כבר אחים למחצה, מאחר שתרומת הזרע שסייעה להביא אותם לעולם הגיעה מאותו תורם.
גלית (שם בדוי), עצמאית בת 36 מאיזור הקריות, ובת
לפני כשבע שנים החליטו גלית ואורית שהגיע הזמן להגשים את החלום ולנסות להביא ילדים. אורית עברה טיפולים שלא הצליחו, ובסופו של דבר עברה הפריה. לאחר שנקלטה תרומת הזרע שקיבלה, קיבלו השתיים את הבשורה המשמחת לה ציפו - בעוד תשעה חודשים הן יהיו אימהות צעירות.
לפני חמש וחצי שנים ילדה אורית את מעיין, בתם הבכורה של השתיים. באותו הרגע ידעה גלית שזוהי רק ההתחלה, ושגם היא רוצה בעתיד להביא ילד, שיהיה אח לבתם המשותפת. כשהחליטה גלית שהגיע הרגע הנכון והמתאים מבחינתה להיכנס להריון, לא התפשרו השתיים, ועשו את הכול כדי שהילד השני שלהן יהיה מאותו תורם זרע שהביא ללידת בתם מעיין, וכך נולד נמרוד, שבעוד חודשיים יחגוג יום הולדת 4.
"הגשנו בקשה שהזרע יגיע מאותו תורם", נזכרת אורית ומספרת: "זה לא היה כל כך קל, מכיוון שלמרות שעברו בסך הכול כ-5 שנים מאז, הדבר הזה לא היה מקובל באותה תקופה. אבל היום זה אחרת. בתקופה שבה אנחנו הגשנו את הבקשה, זה היה משהו שהוא פסול לחלוטין וחסר סיכוי".
אז איך בכל זאת הצלחתן?
גלית: "לא היה לנו קל, אבל העקשנות שלנו השתלמה בסופו של דבר. כנראה שהבהרנו את עצמנו היטב, הראינו עד כמה אנחנו רציניות ונחושות וכבר הוכחנו שאנחנו ראויות".
אורית: "באותו בית חולים שבו עברנו את התהליך הדבר לא היה מקובל, והמקרה שלנו היה תקדימי".
מדוע התעקשתן על אותו תורם זרע?
אורית: "זה נכון שהסביבה שבה הילד גדל וההורים והאחים שלו משפיעים על המון פרמטרים, אבל לחלק הגנטי וביולוגי יש מרכיב מאוד משמעותי בחייו של הילד. בין הילדים שלנו יש קשר דם, והם אחים לכל דבר. לנו העניין הזה היה מאוד חשוב".
הילדים דומים האחד לשנייה?
גלית: "הם מאוד דומים, אבל לנו קצת יותר קשה לראות את זה".
אורית: "הם דומים בכל מיני דברים קטנים וכל אחד יכול להבין בקלות שהם אחים".
מתי קיבלתן את ההחלטה להגיש בקשה לאמץ האחת את הילד של השנייה?
גלית: "את ההחלטה הזו קיבלנו כבר מזמן, אבל חיכינו עם העניין עד שהילדים יגדלו קצת. הגענו לשלב שבו אנחנו מבינות שהדבר הזה הוא מאוד חשוב, והחלטנו שהגיע הזמן להגיש את הבקשה. הנושא הזה הוא מורכב ועדין מאוד. אי אפשר שלא לקחת בחשבון מצב שבו חס וחלילה יקרה משהו לאחת מאיתנו, והשנייה תגיע למצב שבו היא צריכה להיאבק על הילד של האחרת".
אורית: "גלית הזכירה כאן את העניין היותר קשה וכואב שעשוי חס ושלום לקרות, אבל אנחנו מסתכלות גם על חיי היומיום. עכשיו, כשהילדים קצת גדולים ומבינים עניין, אנחנו רוצות למנוע את כל ההסברים שאנחנו צריכות לתת לממסד. אם זה קופת חולים, בית הספר, גנים או העירייה. ברגע ששמות הילדים מופיעים בתעודות הזהות של שתינו, אנחנו הורים לכל דבר".
גלית ואורית הן לא בנות הזוג הראשונות מאותו מין, שבקשתן לאמץ האחת את ילדה של השנייה מאושרת על ידי בית המשפט.
בינואר 2005, בפסק דין תקדימי, התיר בית המשפט העליון לזוג לסביות לאמץ האחת את ילדיה של השנייה. נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, קיבל את ערעורן של בנות הזוג טל ואביטל ירוס-חקק, כנגד החלטות קודמות של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, וקבע:
"בערעור שלפנינו איננו נקראים להכיר בסטטוס משפטי חדש. איננו מתבקשים להכיר בסטטוס משפטי של המשפחה החד-מינית, איננו נדרשים לסטות מהסכמה חברתית. כל שנקראים אנו בערעור שלפנינו, הוא לתת ביטוי להסכמה החברתית המשקפת את ערכי היסוד שלנו, לפיה צו אימוץ יינתן רק אם הוא לטובת המאומץ".
פסיקתו התקדימית של השופט ברק שינתה לחלוטין את עולמם של הזוגות החד-מיניים בישראל. בחמש וחצי השנים שחלפו מאותה פסיקה, נרשמו כ-25 מקרים שבהן קבע בית המשפט כי בני זוג מאותו מין יוכלו לאמץ האחד את ילדיו של השני.
המקרה של גלית ובת זוגה אורית הוא אמנם לא הראשון שבית המשפט אישר, אך מדובר בפעם הראשונה בישראל שבה בית המשפט מאשר אימוץ כאשר הילדים הם אחים למחצה והזרע להפריה הגיע מאותו תורם.
בעקבות התקדימים והעובדה כי בשנים האחרונות הזוגות החד-מיניים זוכים ליותר פרגון מצד החברה הישראלית, ורוכשים זכויות שלא היו להם בעבר, בנות הזוג מהקריות בהחלט ידעו לקראת מה הן הולכות, ולמה לצפות כשהגישו את הבקשה לאימוץ.
הן פנו לעורכת הדין לענייני משפחה, שלומית סטרוגנו מקרית ים איתה הייתה להן היכרות מוקדמת. "נפגשנו עם שלומית, וביקשנו ממנה לייצג אותנו ולהגיש את הבקשה", אומרת גלית. "הייתה לנו תחושה טובה. שלומית מכירה אותנו, למדה את הנושא וטיפלה בתיק הזה עם כל כך הרבה מוטיבציה, כך שהיה ברור לנו שמהחיבור הזה ייצא רק טוב".
כדי לקבל אישור לצו אימוץ, צריך לשכנע את בית המשפט שהאימוץ מנציח מצב שבו הילד גדל במשפחה חד מינית, כך שהאימוץ רק יקל את חייו מבחינה פורמאלית.
גלית: "זה נכון, האימוץ למעשה משרת את טובת הילד. גם כשבעל ואישה מגישים בקשה לאימוץ, מדובר בתהליך ארוך ולגמרי לא פשוט, שיכול להימשך מספר חודשים ולפעמים גם יותר".
איזה תהליך עברתן עד לדיון בבית המשפט?
אורית: "לא תהליך ארוך במיוחד. קראו לנו לשיחה במרכז לשירות הילד, הגענו לשם פעם אחת ונערכה לנו שיחה. לאחר מכן הם הגיעו אלינו לביקור בית, היועצת המשפטית והעובדת הסוציאלית התרשמו וכתבו חוות דעת טובה וחיובית מאוד. תוסיף לזה את העובדה ששלומית הכינה אותנו בצורה מושלמת, כך שלשופטת לא נשאר הרבה לעשות מלבד לאשר את צו האימוץ".
אז ישנתן טוב בלילה שלפני הדיון.
גלית: "מי ישן טוב? התהפכה לנו הבטן כל הלילה".
אורית: אוי, כמה שהתהפכה לנו הבטן. בחיים לא היינו ככה".
גלית: "ניסינו לחשוב על כל השאלות שיכולים לשאול אותנו. שלומית הכינה אותנו בצורה מושלמת לדיון, אבל ברור שיש איזשהו לחץ. מעולם לא היינו בבית משפט, והיו לנו פרפרים בבטן לקראת היום החשוב הזה. עברו לנו כל מיני תסריטים אפשריים בראש, וחשבנו שינסו להתקיל אותנו עם כל מיני שאלות.
"מרוב לחץ לא הצלחנו אפילו לדבר האחת עם השנייה. פחדנו שמרוב התרגשות לא נענה על השאלות באופן טבעי, כפי שאנחנו עונות על שאלות כאלה בחיי היומיום, אבל נזכרנו כל הזמן במה ששלומית אמרה לנו וניסינו להירגע. אין ספק שהמעמד עצמו הרתיע אותנו וגרם לנו לחשוש".
מה שלומית אמרה לכן?
אורית: "היא עודדה אותנו, ואמרה לנו שהיא בטוחה שהכול ילך חלק. היא אמרה שבמקרה הגרוע יהיו עוד מספר דיונים, אבל אין לנו שום סיבה לדאגה ויש לה תחושה טובה".
מה היה בדיון עצמו?
גלית: "זה אפילו לא היה דיון, מכיוון שכבר כשנכנסנו לאולם בית המשפט השופטת פנתה אלינו בחיוך ואמרה לנו: 'אני רוצה לומר מזל טוב. עברתי על התיק שלכן, ואין לי ספק שזהו הדבר הכי נכון ואני מאחלת לכן חיים מאושרים'.
"היא קראה לילדים לגשת אליה לדוכן, נתנה להם חותמת, הראתה להם היכן עליהם לחתום ופשוט נתנה להם לחתום על צו האימוץ. לאחר מכן השופטת אפילו דיברה עם הילדים, צחקה איתם קצת ואיחלה להם בהצלחה. זה היה מדהים ומרגש לראות ולחוות את זה. מרוב התרגשות לא הספקנו להודות לשופטת, אז אנחנו מודות לה כאן ועכשיו".
הילדים עצמם הבינו מה קורה?
אורית: "הילדים בעצמם היו קצת בשוק. נמרוד אמנם עדיין קטן מכדי להבין, אבל מעיין די הבינה את מה שקורה. הילדים יודעים שהמטרה שלשמה הגענו לבית המשפט היא כדי שהם יהיו רשומים בתעודת הזהות של האימא השנייה".
אתן חושבות שהעובדה ששני הילדים שלכן הם מאותו תורם זרע, סייעה לכם בקבלת צו האימוץ?
אורית: "אני בטוחה שהייתה לזה השלכה ומשקל בהחלטת השופטת".
אתן מכירות עוד זוגות חד מיניים עם ילדים שהם מאותו תורם זרע?
אורית: "יש לנו זוג מכרות שאנחנו נמצאות איתן בקשר, והן ילדו שתי בנות, ששתיהן מאותו תורם זרע. אבל הן עשו את זה אחרינו, מפני שהיום זה יותר קל. כשאנחנו הבאנו את נמרוד מאותו תורם זרע, זו הייתה הפעם הראשונה באותו בית חולים שעשו דבר כזה".
על אף המודעות ההולכת וגוברת בחברה הישראלית וההכרה בקהילה ההומו-לסבית, סטיגמות וסטריאוטיפים למיניהם עדיין קיימים ורחוקים מלהיעלם לגמרי. למרות הדעות הקדומות, נראה שאורית, גלית וילדיהן מצליחים להתגבר על המכשולים והשוני, מתפקדים ככל משפחה נורמטיבית וכך גם מתייחסת אליהם ומקבלת אותן החברה באיזור מגוריהן.
"יש לנו חברה מאוד הטרוגנית ובכלל לא הומוגנית". אומרת אורית. "זה אמנם נראה כמו קיבוץ, אבל זה ממש לא כך. אף פעם לא נתקלנו בבעיות או בהערות, בגלל שאנחנו משפחה שההורים בה הם חד-מיניים.
"אם זה בגנים, בקופת חולים, בעירייה, במקומות העבודה שלנו או מהשכנים ומהחברה. לפעמים אנחנו אומרות לעצמנו שאולי אנחנו צריכות לחפש משפחות כמו שלנו, כדי שהילדים יראו מקרוב שיש עוד משפחות כמו שלנו. כל החברים והסובבים אותנו הם סטרייטים עם ילדים. אנחנו מדברות עם הילדים, הם מבינים, מודעים ויודעים שיש כל מיני סוגים וצורות של משפחות".
הילדים לא שואלים אתכן שאלות, שלעיתים עשויות להיות אפילו מביכות?
גלית: "הם שאלו בעבר, אבל היום כבר לא".
אורית: "השאלות אף פעם לא הביכו אותנו, ואנחנו מסבירות לילדים את הכול".
גלית: "אורית נמצאת רוב הזמן עם הילדים, והיא מסבירה להם את כל מה שצריך. כבר מגיל צעיר מאוד של פחות משנתיים אורית מדברת איתם, ומספרת להם את מה שהם צריכים לדעת על המצב, כדי שלא יהיו להם אי הבנות. דווקא עכשיו כשהם יותר גדולים ועולה השאלה איפה אבא, יוצא שהחברה שאמורה להיות שונה, היא זו שמחזקת אותנו".
איך בדיוק?
גלית: חברים של מעיין יכולים לבוא ולומר להורים שלהם: 'אימא של מעיין זו אורית, אבל יש לה עוד אמא וקוראים לה גלית. מה, יש לה שתי אימהות?'. ההורים של אותו ילד או אותה ילדה ששאלו את השאלה, פשוט באים אלינו ושואלים אותנו כיצד הם צריכים להשיב לילד על השאלה הזו.
"תבין איזו רמת פתיחות יש בינינו לבין החברה שבה אנו חיים. אותם הורים רוצים ליישר קו איתנו, ומעוניינים לומר לילדים שלהם בדיוק את מה שאנחנו אומרות לילדים שלנו בעניין הזה. זה כיף מדהים וכל כך מחמיא לנו. אפילו אם אתה חי בתל אביב, שהיא עיר הרבה יותר פתוחה שיכולה לקבל את הכול, קשה לי להאמין שתיתקל בדבר כזה.
"בדרך כלל בימי שני אנחנו מגיעות עם הילדים לגן הציבורי, אבל בשבוע שעבר אני לא יכולתי להגיע. אחת מהאימהות שמכירות אותנו שאלה את אורית ליד הילדים 'איפה בעלך?'. מבחינתנו זה מעיד על פתיחות וחברות אמיתית. יש אפילו ילדים שאומרים 'איזה כיף למעיין ולנמרוד, יש להם שתי אימהות'".
איך מקבלות את זה המשפחות שלכן?
אורית: "המשפחות שלנו מקבלות אותנו כמשפחה רגילה לכל דבר ואין שום הבדל בינינו לבין משפחות אחרות. לאמא שלי היה אולי קצת קשה יותר בשנה הראשונה, אבל כשמעיין נולדה הכל השתנה. אצל גלית המשפחה הבינה וקיבלה את הכל כבר מהרגע הראשון. גם המשפחה המורחבת וכל המעגל החברתי מסביב מקבל אותנו, ורואה בנו משפחה רגילה".
גלית: "אין ספק שעמוק בתוך הלב אף אחת מהמשפחות, אף אחד בכלל וגם אנחנו, לא היינו רוצים שהבן או הבת שלנו ייאלצו לחיות חיים עם יותר מאבקים, כמו שבני זוג כמונו צריכים לעבור, מכיוון שבכל זאת מדובר במשהו שהוא קצת שונה".
המשפחות היו איתכן בדיון בבית המשפט?
אורית: "ברור שהמשפחות היו. למען האמת גם דודים ודודות רצו להגיע, אבל שלומית והעובדת הסוציאלית אמרו שנביא את ההורים והילדים, ובמקרה הגרוע השופטת תבקש שההורים יישארו בחוץ. לשמחתנו השופטת רצתה שכולם ייכנסו ויהיו נוכחים בדיון".
איך תגיבו אם בעתיד הילדה שלכן תלך בכיוון שלכם?
אורית: "אני אקבל את זה. כמובן שאני מעדיפה שתהיה סטרייטית, אבל לא בגלל ההעדפה המינית, אלא רק מפני שיהיה לה הרבה יותר קל בחיים. אנחנו חיים בעולם שעדיין יש בו מאבקים, ואי אפשר לצייר את הכול אחרת. כל התהליכים שאנחנו עוברות ועברנו הם תהליכים שלאנשים אחרים הם דבר מובן מאליו. אם זה להביא ילדים לדוגמה".
יש עדיין סטיגמות וסטריאוטיפים.
אורית: "ברור שיש הרבה סטריאוטיפים, אבל לתקשורת יש חלק לא קטן בעובדה הזו. אם ניקח לדוגמה את מצעדי הגאווה, התקשורת פשוט מעוותת את האמת. במשך המון שנים הייתי נגד מצעדי הגאווה מכיוון שמה שראיתי בטלוויזיה היה נראה לי מגעיל, ממש קרקס.
"פעם אחת הלכנו לאחד המצעדים והייתי בהלם. לא האמנתי שזה מה שחשבתי על המצעדים האלה. התקשורת בחרה להראות את החלק הצבעוני של האנשים שרוקדים על משאיות, אבל לא מראה את מאות המשפחות שמבלות עם הילדים בפארקים, שזה מה שחשוב באמת במצעדים האלה. את זה צריך להראות".
גלית: "היינו במצעד הזה שאורית מדברת עליו, ונורא נהנינו. היינו 'רווקות', מכיוון שהילדים עדיין לא נולדו, והיינו פשוט בהלם. נסענו לתל אביב ברכבת, וכבר בדרך ראינו מאות דגלים של הקהילה. הגענו לתל אביב, ונדהמנו לראות המון משפחות על הדשא. ראינו משפחות של גברים עם ילדים ומשפחות של נשים עם ילדים.
"כשחזרנו, אימא של אורית שאלה אותנו 'מה חיפשתן שם? מה זה הדבר הזה רקדנים עירומים על משאיות?' אמרתי לה שבכלל לא ראינו דברים כאלה. סיפרתי לה שראינו משפחות שהגיעו לבלות ביחד את היום, דוכנים מיוחדים ועוד הרבה דברים יפים שרחוקים מאוד מהתמונות שהיא ראתה בטלוויזיה".
יכול להיות שהקהילה היא זו שרוצה להראות את התמונות האלה, ואת הצד הזה שלה?
גלית: "זה לא נכון, הבעיה היא אחרת. זה בדיוק כמו הפגנה של עשרת אלפים אנשים, כשהתקשורת בוחרת להראות שניים או שלושה שעשו בלגן ונעצרו. התקשורת בוחרת את מי שמתבלט, ומחליטה להראות את התמונות שלו וזה מאוד עצוב".
מלבד התודות לעורכת הדין שלומית סטרוגנו, לעובדת הסוציאלית וכמובן גם לשופטת שחתמה על צו האימוץ לו ציפו בכיליון עיניים, אחת התודות הגדולות של הזוג היא לד"ר נתן לויט, שלדבריהן טיפל בשתיהן במסירות ועזר להן להביא לאוויר העולם את בתם ואת בנם.
שמו של ד"ר לויט עלה בשנה האחרונה לכותרות, בעקבות מעצרו בפרשת הביציות ברומניה, והשתיים תמכו בו במשך כל תקופת מעצרו ברומניה, דרך חזרתו לארץ ועד היום. "בשבילנו ד"ר לויט הוא הכול". אומרת אורית.
"הוא היה מעורב בכל התהליכים שעברנו, דאג ועזר לנו המון", מסכימה גלית, "הוא המלאך שלנו. הייתי איתו בקשר יומיומי גם כשהוא היה עצור ברומניה, וכשהוא נחת בארץ חיכינו לו בשדה התעופה יחד עם שני הילדים".
אם נחזור להחלטת בית המשפט על אישור האימוץ, זה שינה משהו בחיים שלכן?
גלית: "ירדה לנו אבן מהלב, אבל נשארנו אותו דבר, רק עם ילדים שמבחינה פורמאלית הם של שנינו. כשהם מופיעים בתעודת הזהות שלנו הכול הופך להיות קל יותר, ואנחנו לא צריכות להסביר כל דבר בכל מוסד שאנחנו מגיעות אליו. האמת היא שמעולם לא נתקלנו בבעיות בירוקרטיות כאלה או אחרות, מפני שכבר מכירים אותנו ולא שואלים שאלות".
אורית: "היום אנחנו גם מוכרות בביטוח לאומי כזוג, מה שלא היה לפני שאושר צו האימוץ. הדבר היחידי שלא ישתנה בגלל שישראל היא מדינה דתית, זה הסטטוס 'רווקה' בתעודת הזהות".
יש לכן איזשהו מסר לזוגות חד-מיניים אחרים?
אורית: "ברור שיש. המסר הוא למסד, חד משמעית".
נא להמתין לטעינת התגובות
