רוקדות מהבטן: הן חרדיות, ולא מוותרות על ריקודי הבטן
בגבעת רם, מאחורי וילונות מוגפים, פוצחות עשרות נשים דתיות, חלקן חרדיות, בריקודי בטן סוערים ולא מתביישות במיניות שלהן. עמרי מניב היה הגבר הראשון שנכנס לסטודיו ופגש לשיחה מעודדת את הרקדניות שהחלום שלהן, אם ההלכה הייתה מאפשרת, להופיע מול קהל
אני פוסע אל סטודיו גדול המוגף בווילונות שמסתירים את הנעשה בפנים ומביט בתלבושות הצבעוניות, ודאי לא חסודות, המונחות על קולבים זו לצד זו, קוראות לבנות לעטות אותן ולהתחיל לענטז. כן, לענטז. ברוכים הבאים למועדון ריקודי הבטן "ערבסק". מתוך כ-300 נשים הרוקדות ולומדות בסטודיו יש כ-60 דתיות, חלקן חרדיות לכל דבר ועניין.
בחברה החרדית, ובחלקים גדולים מהחברה הדתית בכלל, אסור לגבר לשמוע שירה של אישה. על ריקוד אין מה לדבר, וריקודי בטן? על זה אסור אפילו לחשוב. אלא שדווקא הריקוד הזה, שבעבר היה מתרחש במועדונים אפלוליים ונחשב בעיני רבים לסטריפטיז לכל דבר, יוצר כאן מפגש של נשים דתיות וחרדיות המסבירות בכנות מופתית עד כמה הוא חשוב להן, לנשיות שלהן ולמיניות שלהן.
אני יושב מול קבוצה של שמונה נשים, כולן דתיות, חלקן חרדיות. כולן פרט לאחת מכוסות בבגדים רגילים, מסגירות את הבית שהן מגיעות ממנו ומסתירות
"גם בחברה הדתית רוקדים, בפרט בחסידות. זה החיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, והוא מתרחש רק על ידי ריקוד. הקדוש ברוך הוא ברא אישה עם כוח, וברור שמי שמניע את העולם הזה אלה נשים. גברים עושים את הרעש, ובסוף מי שבא וסוגר את העניין היא האישה", היא מרגישה צורך להוסיף, אולי לתקוף את הגברים שבכלל מעזים להביע תמיהה לנוכח התופעה.
אז למה דווקא ריקודי בטן?
רונית: "ריקודי בטן הולכים עם נשים דתיות כי זה עמוק מאוד, קשור מאוד לנפש. מי שמתחברת למוזיקה, או מי שמתחברת לריקוד בכלל, יוצרת שמחה".
נעמה: "ריקוד משחרר מקומות רגשיים, וריקודי בטן משחררים את המקומות הנשיים הכי רגשיים. כך האישה נעשית מודעת לעצמה ולנשיות שלה. זה פותח מרחבים חדשים של רגש ושל אומץ בנשיות שלי. אני יכולה לקחת את האומץ שיש לי מהריקוד הזה ולהשתמש בו במקומות אחרים".
ואולי הבחירה נעשתה בשל היותו ריקוד סולו?
נעמה: "זה ריקוד פנימי".
אודליה: "ברור שריקוד זוגי בלתי אפשרי עבור אישה דתייה".
זה ריקוד מיני מאוד בחברה שמקדשת את ערך הצניעות. ייתכן שהמשיכה שלכן היא בגלל רצון להחצין את הגוף, להניע אותו כפי שלא ניתן לעשות בשום מסגרת אחרת שאתן חיות בה?
אודליה: "בחברה הדתית יש כללים אחרים, קודים אחרים".
נעמה: "אני כאן לא עושה פוזה לאף אחד, אני רוקדת לעצמי. המיניות והנשיות שלי יוצאות בצורה הכי אמיתית. הסטיגמה של ריקודי בטן זה לא מה שקורה כאן. הרקדניות לא מפתות גברים, הלבוש הוא לא כמו במועדונים".
דינה: "אני מסכימה עם מה שאמרת. אני חושבת שיש איזה מקום עצור בחברה הדתית, והריקוד כאן בשבילי חשוב מאוד ולא ברור מאליו. זה מיני מאוד וצריך לשמור על זה מיני בשביל האישה עצמה, שאני ארגיש טוב עם עצמי".
דינה (שם בדוי) היא בעלת תשובה המתגוררת בבית שמש, ועושה את הדרך לכאן כדי לרקוד. יש לה שבעה ילדים, והיא עושה הכול כדי לשמור על הסוד הכמוס הזה. "אני לא מספרת לאנשים שאני מגיעה לכאן", היא מדגישה, "אני לא רוצה שיהיו סטיגמות על הילדים שלי בבית ספר".
גם הגר (שם בדוי) חוזרת על אותם דברים, "לא, לא, מובן שבחברה לא יודעים שאני מגיעה לכאן. יש סטיגמות ולא יקבלו את זה יפה". שתיהן לא מוכנות להצטלם לכתבה או לדבר בשמן, אולם מקפידות להגיע לכאן מדי שבוע. שתיהן נשים נשואות עם ילדים.
חנה (50) דווקא מוכנה להזדהות. היא חרדית-לאומית שבאה ממשפחה אורתודוכסית מודרנית ומתגוררת ברובע היהודי. היא בת לניצולי שואה, נולדה באוסטריה ועלתה לארץ לבדה לפני 21 שנה, וכיום עובדת כמתורגמנית. "עבורי הריקוד הוא כמיהה לאהבה, לרוחניות", היא מחייכת ונושאת עיניה מעלה.
נדמה כי האמיצה מכולן היא מורן (20). היא הגיעה לכאן כבר בגיל 16 ומאז התמכרה, הן לריקוד והן לסביבה המגוננת והמשפחתית. אחיה הם אברכים הלומדים מבוקר עד ערב בכוללים. אח אחד נהרג בתאונת דרכים כאשר הייתה בת שלוש ואח נוסף מת בגיל צעיר יותר.
"המשפחה לא תמיד הכי שמחה, יש משקעים וקשיים רבים", היא מעידה. "אבא שלי לא הסכים שאלך לרקוד, הוא חשב שזה לא מכבד את המשפחה ואת הדת. הלכתי לאמא ושאלתי אותה מה אפשר לעשות, והיא אמרה לי להגיד שאני הולכת לקורס אנגלית". מורן טוענת שמאז שהגיעה לכאן היא דווקא התחזקה בדת, וכי המקום הזה נתן לה הרבה כוח.
"הרגשתי שזה משחרר", היא מתייחסת לפער בין המפגש הקבוצתי סביב הריקוד לבין המציאות הלא פשוטה שהיא מגיעה ממנה. "אני לא חושבת שעולם הריקוד סותר את התורה בכלל. להפך, הוא רק מחזק. היום כיף לי יותר, אני מחייכת בבוקר".
אבל לא כולן מתחזקות. אחת התלמידות שהגיעה לסטודיו כבר הייתה הכי חזקה שניתן, חרדית לכל דבר אבל עם נפש פצועה. הצעירה סבלה מהתעללות מינית ומצאה דווקא כאן את החוזק לעשות שינוי. היא התגרשה מבעלה האברך, חזרה בשאלה ואף עשתה ניתוח להגדלת חזה.
למי קל יותר להגיע לכאן, לאמהות המבוגרות יותר או לבנות העשרים?
הגר: "לי, מתוך המסגרת המשפחתית שלי, זה הרבה יותר פשוט, אין חשש מה יקרה לי מבחינה דתית ומשפחתית, אני במקום שלי כבר מבוססת. לבחורה צעירה, בטח לפני נישואין, הרבה יותר מסובך להגיע לכאן".
הסטודיו ממוקם במתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם, מעוז ההשכלה הליברלית החילונית, ומנוהל על ידי יעל מואב, דיאטנית קלינית ומטפלת בתנועה בהכשרתה המקצועית. מואב מגיעה ממשפחה של אקדמאים, ואביה רם מואב היה ראש "הליגה למניעת כפייה דתית".
"אבא היה פעיל מאוד בעניין הזה והיינו מקבלים הביתה הרבה מאוד מכתבי איום מדתיים", היא מעידה ומיד מסתייגת: "הבנות הדתיות שרוקדות כאן פתחו אותי מאוד לאורח החיים הדתי". אחיה עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובעלה מתמטיקאי. לזוג שני ילדים.
מואב עוסקת בריקודי בטן יותר מ-20 שנה. היא גדלה במוצא ומתגוררת בעיר זה 24 שנה. עיקר העיסוק בסטודיו הוא ריקודי בטן, אם כי לעתים משלבים גם ריקודים אחרים. בזמן הקרוב היא תנסה לבחון כיצד הבנות מתמודדות עם סלסה. מעניין כיצד הגרסה הדתית של הריקוד תתבטא כאן.
הסטודיו פועל שעות רבות במהלך היום והקבוצות מעורבות לחלוטין. עם זאת, ביום שישי לדוגמה הקבוצה מורכבת ברובה מנשים דתיות המתגוררות בהתנחלויות ומגיעות להתאמן בריקודי בטן. יש גם שלוש להקות ייצוגיות כחלק מהסטודיו וקורס למורות. מואב מציינת גם "קבוצות של פנסיונריות בנות 75 שרוקדות כאן. הן מגיעות לרקוד בבוקר. אלה נשים מבוגרות מאוד, וזה עושה להן טוב לרקוד. גם בת 75 רוצה להרגיש יפה, רוצה לרקוד וליהנות".
כאשר אני שואל אם גם ערביות מגיעות, בהתחשב במוצאו של ריקוד הבטן, מתוודה מואב כי "זה לא מקובל אצלם, ריקודי בטן", אך מוסיפה כי "מדי פעם יש לי תלמידות ערביות". רונית דווקא מתעקשת שהשורשים הערביים הם אלה שבכלל הביאו אותה הנה. "היינו מדברים ערבית בבית, מחוברים למקום שהיינו בו, וריקודי בטן זה חלק מזה", היא נזכרת. "כשהבת הקטנה שלי הייתה בת שנתיים הלכתי לנסות ריקודי בטן ומאז אני כאן, כבר שמונה שנים".
מואב מדגישה את החיבור של הדתיות, ובעיקר של החרדיות, למקום. "הן חיות כל הזמן את חיי המשפחה, וזמן כזה לעצמן הוא בעל ערך רב", היא מסבירה את התופעה. "המקום הזה של לקחת שעתיים בשבוע לעצמך, לקחת מתקציב המשפחה למקום שהוא רק שלך, הוא מה שכל כך חשוב להן. הרי כאן הן מטפחות את המיניות שלהן. זה זמן שנועד רק בשביל האישה עצמה, לא בשביל גברים ולא בשביל הילדים או הבית".
במהלך שנים רבות הנשים היו מתאמנות עם גברים, אולם מואב הבחינה כי יותר ויותר בנות דתיות מגיעות ומבקשות להצטרף וזיהתה את הפוטנציאל העסקי. מאז גברים אינם פוקדים את המועדון. "אף גבר לא נכנס לכאן כשהבנות רוקדות, לא חשמלאי ולא אף אחד. הן חשות כאן משוחררות, לא צריכות ללכת לשירותים כדי להחליף בגדים".
מרגע שהגעתי לסטודיו חשתי את המבוכה. שנים הן מגיעות לכאן ולא רואות בתוך אולם הריקודים שלהן גבר. מבחינתן מדובר במקום אינטימי, שבו הן מרשות לעצמן מה שלא ניתן לעשות במקום אחר מעבר לווילונות המוגפים. לא בא בחשבון לרקוד כאשר אני באזור, כך שזמן הריאיון איתי הוא גם עוצר אימונים עבורן. אפילו מוזיקה אין ברקע, כדי שאף אחת לא תניע את ישבנה בטעות מתוך הרגל.
הן יושבות מולי במלבושים שונים, המלמדים על אורח חייה ואפיונה הדתי של כל אחת. רק אחת מעזה ללבוש בגדי ריקוד צנועים במיוחד. חלקן מורידות את כיסוי הראש בזמן שהן רוקדות, הרוב מותירות אותו על ראשן. הן מזכירות מעט את הנשים ההינדיות הצנועות העוטפות את גופן, אולם דווקא הבטן נותרת חשופה לכול.
נעמה הגיעה אל ריקודי הבטן ממקום שונה לחלוטין. היא הייתה מדריכה בבית השאנטי בתל אביב, שם סייעה לנשים שעברו תקיפה מינית. "אחת הסדנאות הייתה של ריקודי בטן", היא נזכרת. "ראיתי עד כמה ריקודי הבטן סייעו לנשים שנפגעו להתמודד עם הטראומה, עם המיניות שלהן".
למה דווקא ריקודי בטן?
"כי המקום של הנשיות והמיניות של נפגעות תקיפה מינית הוא המקום הכי-הכי-הכי חסום ופגוע. זו הייתה סדנה קשה עבורן. אין משמעות לכוראוגרפיה, יש משמעות לתנועה של הגוף, להרשות לעצמך להזיז את היד, להזיז את הבטן".
הקושי הזה, באופן אחר, מאפיין גם את הבנות הדתיות?
"לא, ממש לא".
השילוב של חרדים וריקוד מעלה את האסוציאציה של טקס חנוכת גשר המיתרים, שבו רקדניות להקת מחולה ניסו להזיז את גופן בתוך שקים חומים. אני שואל את הבנות מה הן חושבות על האירוע ההוא, ומתברר שרובן כלל לא שמעו על ביזיון הטקס המפורסם. נעמה בכל זאת מתייחסת, וקובעת כי "זה התקיים בין שכונות חרדיות ואני לא חושבת ששם צריך להופיע בצורה חשופה. זה פוגע ברגשות הציבור שגר שם".
הייתן מוכנות לרקוד כך?
אודליה: "זה יכול להיות באמת מגוחך".
יעל מואב: "בעבר להקה שלי הייתה אמורה להופיע בחפירות ליד הכותל, והבנות היו לבושות צנוע מאוד. למרות זאת, ביקשו שהן לא יעשו ככה ולא יעשו ככה. אמרתי, 'סליחה, הן רקדניות', לקחתי את כולן הביתה וזהו. אם הן רוקדות אז כמו שהן רוקדות, אם לא אז לא".
כאשר שאלתי אם הן מופיעות מול קהל, שמעתי קול אחד המבשר "לא". רגע לאחר מכן התשובות שהתקבלו נהיו מורכבות יותר. חלקן מופיעות מול נשים אחרות, בעיקר בסטודיו. מואב מסבירה כי "יש לנו מופע שנתי בבית שמואל, אבל רוב הבנות הדתיות לא מופיעות איתנו שם".
מי שכן השתתפה במופע האחרון הייתה נעמה, ועבורה היה מדובר בטבילת אש של ממש כאשר רקדה מול קהל מעורב. היא חשה רגשות מעורבים, אך שמחה שעשתה זאת. "רקדתי ריקוד צנוע בשורה האחורית", היא כמו מתנצלת, ומיד מבהירה כי "אני לא אלך להופיע בריקוד שהוא חשוף, כמה שאני אוהב את זה. בעד שום הון שבעולם אני לא ארקוד ריקוד מפתה שלא לפני בעלי". עם זאת, היא אינה מסתירה את התשוקה להופיע: "זה היה ניסיון רציני עבורי כי אני יודעת שעשיתי את זה טוב. אני טובה יותר מרקדניות אחרות שמופיעות, אבל לא יכולה לבטא את זה כמוהן".
איך אתן מרגישות עם לא להופיע?
נעמה: "זה מעצבן לא להופיע".
רונית: "האמת היא שאנחנו רוצות להופיע, וזה קשה מאוד שזה לא קורה. את עובדת על משהו שחשוב לך ושאת אוהבת ולא באמת יכולה להראות אותו".
אודליה: "את רוקדת כאן כמה שנים ואת רואה שאת מתקדמת אז כן, את רוצה להופיע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם