נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום
עסקת הקרקעות שחתם פואד עם ח"כ א-סאנע. שטחי הענק שנמסרו "בטעות". בני השבט שהתגרשו כדי לקבל יותר כסף מהמדינה. והצוות שהוקם במשרד ראש הממשלה, שצפוי להמליץ לרשום בטאבו מאות אלפי דונמים על שם הבדואים. 40 שנה שהמדינה עושה כל טעות אפשרית בהתנהלות מול תביעות הבדואים על אדמות הנגב. תחקיר
המדינה, לפיכך, לא הכירה מעולם בטענת הבעלות הזו כפי שלא הכירה בשום תביעה בדואית אחרת. מהמקום הלא מבטיח הזה נראה הסל השופע שקיבלה אז משפחת א-סאנע משר השיכון לשעבר בנימין בן-אליעזר, מתמיה במיוחד.
קיץ 1993 היה מהחמים שידעה הפוליטיקה הישראלית. הסכמי אוסלו הלכו ונרקמו. ממשלת רבין, שסגרה שנה ראשונה לכהונתה, נשענה על קואליציה צרה ועל חמישה חברים במפלגות הערביות שהבטיחו לתמוך בה מבחוץ. אחד מהם היה הח"כ טאלב א-סאנע.
בן-אליעזר, כפי שייחשף כאן, העביר לא-סאנע ובני משפחתו סלסלת תופינים כלכליים וקרקעיים שאזרחים רבים יכולים רק לחלום עליהם. פואד, שטען השבוע כי אינו זוכר במה מדובר, לא חשב אז שיש לו בעיה, כשר בכיר בממשלה, לחתום במו ידיו על הסכם המעניק קרקעות וכספים בהיקפי ענק לחבר כנסת שהממשלה שלו זקוקה לתמיכתו על מנת לשרוד.
החוזה הזה נחתם ב-13 ביולי 1993 בין א-סאנע ושמונת אחיו ובין מדינת ישראל, כאמור באמצעות השר בן-אליעזר. המשפחה, נקבע בו, תשחרר כביכול לטובת המדינה את מאות הדונמים שהיא טוענת ששייכים לה אבל לא יכולה להוכיח את זה. המדינה, מצדה, תעביר לבני המשפחה שורה של תמורות.
כך נקבע כי משפחת א-סאנע תקבל 110 דונם שטחי מדינה שיירשמו על שמה בטאבו, סמוך ללקיה. בשטח שתפנה, זה שעובר כביכול אל המדינה, תפתח המדינה על חשבונה 70 מגרשים לבנייה בגודל של דונם כל אחד ותקצה אותם ל... משפחת א-סאנע.
המדינה הציגה את ההסכם הזה כחלק ממהלך שבמסגרתו היא מחזירה לשליטתה קרקעות שמוחזקות על ידי בדואים, מפתחת אותם לבנייה ומציעה אותם לבדואים שחיים בפזורה (מחוץ ליישובים המוסדרים) וב-46 הכפרים
אלא שהסעיף הבא בחוזה מסביר עד כמה מדובר היה בהסדר ייחודי. שכן בשטח שיפנו בני א-סאנע, קבע החוזה, "יוקצו מגרשים אך ורק לבני משפחת א-סאנע או למי שאינם מאנשי המשפחה, אך ניתנה לגביהם הסכמת המשפחה בכתב". בעברית פשוטה, משפחתו של חבר הכנסת קיבלה 110 דונם בטאבו ופיתוח בחינם של שאר השטח שיוקצה גם הוא עבורה.
החוזה קובע גם שהמדינה תפצה את בני א-סאנע גם על כל המבנים שבנו במהלך השנים בלא היתר, כולל מחסנים ומטעים, וכן תקצה להם מכלאות לעדרים ושטח חקלאי עבור חממות וגם תקפיא את כל ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד מי שבנה בניגוד לחוק.
בסוף המסמך הגיעה הסוכרייה האחרונה: אם בעתיד ישיגו בדואים אחרים הסדרים טובים יותר עם המדינה, יוכל א-סאנע תמיד לדרוש השוואת תנאים, גם שנים ארוכות אחרי ההסכם.
"מדובר בחוזה חריג בצורה קיצונית", אומר גורם שעוסק בטיפול בהסכמים מול הבדואים כבר שנים רבות. "מעבר לזה, הסכמים כאלה נחתמים בדרך כלל על ידי אנשי מנהלת הבדואים, לא על ידי השר בעצמו".
בן אליעזר, כאמור, מסר בתגובה שהוא לא זוכר את המקרה. גם בקשה שהפניתי אליו להיזכר בכמה עסקאות בין המדינה לבדואים בהן טרח להיות מעורב בעצמו, נותרה ללא מענה. א-סאנע, חשוב לציין, איננו היחיד שעימו חתמה המדינה עיסקה. אבל על התנאים שקיבל היו מוכנים לחתום רבים אחרים.
תחת מעטה של חשאיות פועל בחודשים האחרונים במשרד ראש הממשלה צוות משימה שקשה להפריז בחשיבותו. הצוות, שבראשו עומד ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, אהוד פראוור, עומד להגיש בקרוב לממשלה הצעת חוק מרחיקת לכת, שאם תתקבל תעביר בטאבו מאות אלפי דונמים בכל רחבי הנגב לבעלותם המלאה של שבטים בדואים.
באופן כזה או אחר הולכת המדינה בשקט בשקט כבר שנים בכיוון הזה, אם כי לא בהיקפים שבהם מדובר כעת. במשך שנים מנסה המדינה, באמצעות מינהלת הבדואים, לסגור עסקות שונות עם שבטים ומשפחות בדואיות בניסיון להכניס אותם מהפזורה אל העיירות המסודרות. עד היום, צריך להודות, נחלה המדיניות הזו כישלון חרוץ.
איסוף החומר לכתבה הזו ופגישות שקיימתי בשטח עם גורמים העוסקים בהסדרים הללו ועם נציגי השבטים הבדואיים העלו תמונת מצב עגומה. המדינה, באמצעות שליחיה, בעיקר במינהלת הבדואים וברשות להסדרת התיישבות הבדואים שנכנסה לנעליה, מנהלת משאים ומתנים שונים עם כל שבט בנפרד, לעתים עם משפחות יריבות בתוך אותו שבט.
לכל אחד דרישות משלו. כל אחד מצליח להוציא יותר מקודמו. מי שמנהל משא ומתן שקט מחלץ מחיר אחד תמורת הסכמתו לעזוב את השטחים שבהם הוא יושב. מי שמשתמש באלימות או שהקרקע שלו חשובה יותר למדינה, מקבל יותר. אם התמזל מזלו של מנהיג בדואי להיות במעמד של מי שהמדינה צריכה אותו לצדה, יש לו סיכוי לקבל "בטעות" יותר מכולם.
בקרב כל מי שמטפלים כבר שנים בתחום הזה ברור שמדיניות העבר מול הבדואים קרסה. עשרות אלפים מהם מתגוררים בפזורה ולא מוכנים לזוז. עיירות שבנתה עבורם המדינה נותרו ריקות. עכשיו תציע להם המדינה להעביר לבעלותם שטחי ענק נוספים בכל רחבי דרום הארץ.
קצת רקע: עם קום המדינה היו בנגב כ-10,000 בדואים. האוכלוסייה הזו, הגדלה בקצב הגבוה ביותר בעולם, מכפילה את עצמה פעם ב-13 שנים, וכיום עומד מספרה על 180 אלף. מעט יותר ממחציתם מתגוררים בשבע עיירות - לקיה, כסיפה, רהט, ערוער, שגב שלום, תל שבע וחורה - שהקימה המדינה. השאר מפוזרים בעשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים שהקימו במה שמכונה "הפזורה".
בשנות השבעים אפשרה המדינה לבדואים לרשום בצורה מסודרת את מה שהיא מכנה "תביעות הבעלות" שלהם. כל משפחה הגיעה לפקיד ההסדר ורשמה את מה שהיא טוענת ששייך לה. בלי אישורים. בלי הוכחות. המדינה התייחסה אל הרישומים הללו כאוסף טענות בלבד. הבדואים, מצידם, ראו ברישום הזה משום הכרה של מדינת ישראל בטענותיהם.
למעלה מ-3,000 תביעות הוגשו אז על שטח עצום של כמעט 800 אלף דונם, בערך פי 16 מגודלה של תל אביב. קשה למצוא בנגב מקום שאין לבדואי כזה או אחר תביעת בעלות עליו. מדובר, למעשה, כמעט בכל הקרקעות במשולש שבין באר שבע-ערד-דימונה וכן בשטחים נרחבים אחרים בכל רחבי הנגב.
עשרות שבטים ומשפחות בדואיות טוענים עד היום לבעלות על קרקעות של מושבים וקיבוצים ועל חלקים גדולים בערים כמו באר שבע, נתיבות, אופקים ודימונה. לפני כשנה ניסו בני שבט אלקרנאווי למנוע את הקמת שכונת ההרחבה בקיבוץ משמר הנגב, בטענה שהיא יושבת על תביעת הבעלות שלהם.
המדינה, שידעה תמיד שמדובר בסיר לחץ שסופו להתפוצץ, עושה כבר שנים ארוכות מאמצים רבים כדי לשכנע את הבדואים להיכנס ליישובים שהקימה ולזנוח את תביעות הבעלות שלהם. הפיתוי שהציעה היה קורץ.
כל מי שתבע בעלות על יותר מ-400 דונם קיבל את האפשרות לפנות את השטח, לקבל חמישית ממנו בטאבו ואת השאר בפיצוי כספי. מי שתבע שטח קטן יותר יכול היה לקבל תמורה כספית בלבד. המדינה גם הייתה מוכנה לפצות כל מי שיפנה את השטח שלו בפזורה עבור כל פחון, רפת או בית שבנה בניגוד לחוק ועבור כל עץ שנטע במקום שאסור היה לו לפי החוק.
בערך חמישית מהתביעות הללו הגיעו עד היום להסדר בין המדינה לבדואים. ב-80 המקרים שבהם הסכסוך הגיע לבית המשפט ניצחה המדינה, שכן לבדואים, כאמור, אין שום מסמך המוכיח את בעלותם.
עם הרקורד הזה יכלה המדינה להמשיך ולרשום על שמה את כל קרקעות הנגב, אלא שממשלות ישראל לדורותיהן בחרו לא למתוח את החבל ותחת זאת הקימו ועדה אחר ועדה בניסיון להגיע להבנה שתוציא את הבדואים מרוצים.
שבע העיירות שהוקמו היו אמורות לתת פתרונות כמעט לכל הבדואים שמפוזרים באופן בלתי חוקי בנגב. אלא שהמדינה, שהשקיעה בהקמתן הון עתק, גילתה לפתע שעם כל הכבוד ליוזמות שלה, לבדואים יש חוקים משלהם, חוקים ששום החלטת ממשלה לא תוכל לשנות.
הכלל הבדואי החזק ביותר בהקשר הזה קובע ששום בדואי לא יתיישב לעולם על קרקע שבדואי אחר טוען לבעלות עליה. מכיוון שהנגב מנוקד כולו בתביעות בעלות, נאלצה המדינה לשבור את הראש כדי למצוא על איזו קרקע להקים ישובים חדש לבדואים.
הפתרון ההגיוני ביותר, אמר הראש היהודי, יהיה לעשות הסדרים עם בדואים על תביעות הבעלות שלהם, לשלם להם כמה שירצו, לפנות אותם מהשטח ואז לפתח אותו לבדואים אחרים.
נאמנה לרעיון הזה חתמה המדינה על הסכמים מפליגים עם שורה ארוכה של שבטים ומשפחות, דוגמת א-סאנע. אלו, מצדם, קיבלו חמישית משטח התביעה שלהם בטאבו במקום אחר, בנוסף קיבלו תמורה כספית עבור שאר השטח ולכאורה פינו אותו לטובת המדינה על מנת שזו תקים עיר חדשה.
אלא שרגע אחד אחרי שהוקמו היישובים הללו, כשהמדינה ניסתה להכניס לשטחים שהתפנו את הבדואים מהפזורה, היא גילתה להפתעתה ששום בדואי לא מוכן להיכנס לשטח שתבע אותו פעם בדואי אחר ושלהסדר שחתמה, לפיכך, עם הטוענים לבעלות אין שום ערך.
המדיניות השלומיאלית הזו הביאה את המדינה במשך שנים "לרכוש" מהבדואים אדמות שהיא עצמה טענה שכלל אינן שלהם ואז להיתקע עם כמויות אדירות של קרקע שאף בדואי לא מוכן לגור בהן גם בחינם. מיליונים רבים ירדו כך לטמיון. כסיפה, לדוגמה, בנויה כמעט כולה על שטחים שבדואים שונים תובעים עליהם בעלות.
המדינה הגיעה להסדר עם התושבים ופינתה אותם מהאדמות - אולם איש לא מוכן להתיישב בהן. זר אם ייכנס לעיירה יופתע לראות את עצמו, כשהוא עומד בטבורה, וסביבו שממה בכל הכיוונים. השטח שייך למדינה, שמציעה אותו לכל דורש, אבל איש לא מוכן לקבל אותו.
בשבע העיירות גם יחד ישנם היום לא פחות מ-7,300 מגרשים שהכינה המדינה לקליטת כל מי שירצה לעבור לגור בהם. בחלק גדול מהיישובים מדובר במגרשים בגודל שאף אזרח שאינו בדואי לא יכול לקבל בשום יישוב בארץ, ודאי לא בחינם. ב-3,000 מתוכם השקיעה המדינה סכומי עתק גם בפיתוח.
הקרקע ש"החזיר" א-סאנע למדינה, לדוגמה, היא מצבה חיה לכישלון הזה. בחלקים ממנה מוצבים פילרים, עם תשתיות חשמל, מים וטלפון שהכינה המדינה, אולם הם נותרו ריקים. כמחצית מהיישוב הזה מוכן לכניסת בדואים מהפזורה, כמו שני שלישים מהיישוב כסיפה, ואיש לא בא.
"כל בדואי בנגב ישאל של מי הקרקע הזאת לפני שהוא ירכוש", הסביר לוועדת גולדברג, שבדקה את סוגיית הבדואים, ראש מועצת הכפרים הבלתי מוכרים, חסיין אבו פיע. "אם היא של אדם שהוא בתביעת בעלות, הוא לא יתקרב. הוא לא יעז. אפילו יושב במערה הוא לא יתקרב".
לפני שנתיים וחצי מינתה הממשלה ועדה שתבחן ותמליץ כיצד להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב. הוועדה, בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, המליצה להכיר בכפרים הבלתי חוקיים ולהעביר למקום אחר, תמורת פיצוי בקרקע ובכסף, כפרים שלא ניתן יהיה להכיר במקום בו הם נמצאים כעת.
תובעי הבעלות יוכלו, כך המליצה הוועדה, לקבל בטאבו עד מחצית מתביעתם, ואת השאר בפיצוי כספי. גם בדואים שניהלו בעבר הליך משפטי נגד המדינה והפסידו, יוכלו ליהנות מביטול פסק הדין ולקבל קרקע.
הנכונות הזו של המדינה לשלם פיצויי עתק למי שמעולם לא הצליח להוכיח שהשטח שלו, הביאה לא פעם ביקורת קשה. פרקליטת מחוז הדרום לעניינים פליליים, יסכה לייבוביץ, היטיבה לבטא את הדברים בעדותה בוועדת גולדברג:
"קשה לי לקבל שכשהמדינה אומרת 'עניין הזכויות לא ברור', אני, שיודעת מה גבולות הדירה שלי וזה כתוב איפה שצריך להיות כתוב וזה מדוד והבעלים ברורים, קצת קשה לי כשהמדינה אומרת - טוב, אני לא אעשה את זה למגזר שלם על אלפי דונמים. אומרים 'בסדר, אז נמצא איזשהו סידור אחר. לא נפשפש בזכויות שלכם".
ללייבוביץ גם הייתה ביקורת קשה על האופן שבו המדינה מתנהלת מול כל בדואי בנפרד. "המדינה לא מדברת בקול אחד ברור ועקבי, שעומד לאורך זמן", אמרה, "ויושבים בעלי הזכויות... ואומרים 'אנחנו לא רוצים להתפשר מפני שאם נתפשר עכשיו אנחנו נצא מגוחכים, נהיה פראיירים, מפני שהרי ממילא המדינה כל הזמן מעלה את הפיצוי ונותנים עוד קרקע ונותנים עוד כסף'".
התנהלות המדינה מול הבדואים, שיש מי שמייחס אותה לחוסר ההבנה של הקודים הנהוגים באוכלוסייה הזו, הביאה פעם אחר פעם לחתימה על עסקות מביכות שהמדינה מצאה את עצמה יוצאת מהן עם הזנב בין הרגליים.
כך, לדוגמה, במקרה של עלי אל-אטרש. אל-אטרש פלש לפני שנים רבות עם נשותיו וילדיו לכמה עשרות דונמים, קרקע מדינה שאיש לא תובע, באיזור קיבוץ משמר הנגב. אחד אחרי השני הוקמו שם מבני מגורים, מכלאות וסככות לצאן. לו זה היה קורה בתל אביב, האיש היה מוצא את עצמו מיד מול אכיפה אגרסיבית. בנגב, מול המגזר הבדואי, הכל עובד בעצלתיים.
לפני 40 שנה, כשהמדינה ניהלה רישום של תביעות בעלות, רשם אל-אטרש כ-700 דונם באיזור כסיפה, כמה עשרות קילומטרים מהמקום שבו הוא נמצא היום, כשייכים למשפחתו. על השטח הזה הוא מגדל גידולים עונתיים.
בסוף שנות התשעים הציעה לו המדינה עסקה: שכח מהתביעה שלך באיזור כסיפה, תחזיר לנו את האדמה ואנחנו נפצה אותך היטב. אל-אטרש הסכים. תמורת ההסכמה הזו, לעזוב שטח שמעולם לא הוכיח בעלות עליו, העניקה לו המדינה 140 דונם שנרשמו על שמו בטאבו סמוך לרהט, בתוספת ארבעה מגרשים לבנייה וגם פיצוי כספי.
כדי שלא תהיה לו בעיה לעשות חקלאות באדמה ליד כסיפה, שעכשיו גם לפי ההסכם כבר לא הייתה שלו, חתם מישהו מטעמו על חוזה חכירה עם המדינה ולפיו יוכל להמשיך לעבד אותה תמורת 1.80 שקל לדונם לשנה. המדינה ראתה בכך הצהרת ריבונות שלה, אל-אטרש ראה בזה המשך עיבוד של השטחים "שלו". אל-אטרש לא המתין הרבה וכדי לממש את הרווחים מההסכם שלו, מכר את הקרקעות שקיבל בעסקה לאנשים פרטיים ועשה קופה. עכשיו היה לו כסף, אבל לא מקום לגור.
כשבאה המדינה וביקשה לפנות אותו מהשטח שאליו פלש באיזור קיבוץ משמר הנגב, אל-אטרש היתמם. ליד כסיפה פיניתם אותי, אמר, וברהט כבר מכרתי. לאן אתם רוצים שאעבור? המדינה מצאה פתרון יצירתי. אל-אטרש יחזור לאזור שאותו עזב בהסכם לפני 12 שנה ליד כסיפה ויישאר לגור שם.
בפעם הבאה שהמדינה תרצה להזיז אותו, וזה כנראה יגיע מתישהו, היא תצטרך להתחיל הכל מהתחלה, רק עם פחות 140 דונם ועם הרבה פחות כסף שאיבדה. רועה הצאן אל-אטרש, לעומת זאת, יתחיל את המשא ומתן הזה עם כיס מלא יותר מהרבה נדל"ניסטים מלידה.
אל-אטרש לא לבד. בכמה מקרים אחרים היתה מוכנה המדינה להשקיע כסף כדי לנסות להעביר בדואים מהפזורה לשטחי העיירות שהקימה אבל גילתה שההשפעה שלה על השטחים שהיא חשבה ששייכים לה, מוגבלת למדי.
לפני 15 שנה, לדוגמה, תכננה המדינה בעיירה חורה שכונה עבור שבט שיושב כולו על אדמות מדינה בפזורה. אנשי השבט, מצדם, הביעו נכונות להתפנות תמורת פיצויים ושכונה חדשה שתיבנה עבורם.
המדינה הכניסה את היד לכיס, תכננה שכונה למופת ואז החליט השבט שהתנאים שהציעו לו כבר לא מקובלים עליו. אלא שמאחר שהשכונה תוכננה במקור עבורם, לא מאפשרים אנשי השבט למדינה להעביר אותו למשפחה אחרת שזקוקה למגורים.
"השבט הזה בינתיים מונע מכל אחד להיכנס לשכונה, עד שיהיה פתרון שלו ואז הוא ייכנס", הסביר לשופט גולדברג ראש מועצת חורה, ד"ר מוחמד אל-נבארי.
ההעדפה הזו של חוקי המדבר על נורמות של מדינת חוק מערבית נראית בכל פינה. עקיל טלאלקה, 68, מתגורר עם כמה מאות בני המשפחה שלו בסדרת פחונים סמוך לגבולות היישוב לקיה. לפני שבועיים אירח אותי אצלו.
טלאלקה יושב על שטח שתובעת משפחה אחרת, שמאפשרת לו בינתיים לגור במקום. במקביל, הוא עצמו תובע בעלות על שטח עצום של 8,000 דונם באזור גבעות גורל, צפונית לבאר שבע. טלאלקה שומר בקלסר מסודר כל נייר או תכתובת שלו עם גורמי המדינה החל משנות השבעים.
בעבר, הוא מראה את הניירות, קנה אופציה לבנות על תשעה מגרשים בלקיה, אלא שאז התברר שהמגרשים נמצאים על השטח שהיה פעם בתחומי תביעת הבעלות של א-סאנע. בהיגיון של המדינה מדובר בשטח שפנוי עבור אנשים כמו טלאלקה. בהיגיון של הבדואים אין שום סיכוי בעולם שהוא ידרוך עליו.
"אין לנו איפה לגור", הוא אומר, "המדינה לא מוצאת לנו פתרון". "למה אתה לא יכול לעבור לגור על השטח של א-סאנע?", שאלתי. "הוא עשה הסדר עם המדינה, השטח לא שלו". טלאלקה חייך. "אני לא יכול להכנס לתביעה של מישהו אחר. אם אני אכנס תהיה מלחמה".
הצוות שפועל במשרד ראש הממשלה מגלגל רעיונות מרחיקי לכת שמעולם לא הועלו עד כה. עבור רבים מחברי הממשלה שההצעה תונח בקרוב על שולחנם, יהיה מדובר ברעידת אדמה של ממש. במסגרת זו תהיה המדינה מוכנה לתת לכל בדואי שתבע בעלות מחצית משטח התביעה שלו בטאבו, ואת השאר בפיצוי כספי.
"מדובר במהלך שיהיה בכייה לדורות", מסביר גורם שמכיר את התוכנית מקרוב. "ישנם אלפי בדואים בכל רחבי הנגב עם תביעות בעלות. אם כל אחד מהם יקבל בטאבו חצי ממה שהוא תובע כל הנגב יהפוך לקרקע טאבו של הבדואים.
"ומה בדיוק תעשה המדינה בחצי השני של הקרקע שכל בדואי כזה יחזיר, לכאורה, למדינה? יהיו לנו 20 דונם פה, ושבעה דונם שם ועוד מאה דונם במקום אחר. כל הנגב ייראה כמו כלב דלמטי ויהיה מנומר בטאבו בדואי, כשברור שהאדמות שיעברו לרשות המדינה ושיהיו כלואות בין השבטים הבדואיים ייתפסו על ידם בתוך שבוע.
"המדינה הרי לא תוכל לעשות בכל הנקודות הללו כלום. היא גם לא תוכל לתת אותן לבדואי אחר, כי ברור שלפי חוקי הבדואים, היחידים שיוכלו להשתמש בקרקע הם אלו שמראש טענו שהיא שלהם. אנחנו נחזור לאותו מצב בדיוק בעוד כמה שנים, רק עם חצי נגב שהיום נמצא בבעלות המדינה ומחר לא".
אותו גורם מעלה גם בעיה אחרת בהקשר הזה. "נכון להיום, המדינה לא מכירה בטענות שלהם. ברגע שהיא תודיע שכל מי שמחזיק תביעת בעלות יקבל חצי ממנה בטאבו, ירוצו בדואים שיש להם תביעות על השכונה החדשה בנתיבות, לדוגמה, לבג"ץ, ויטענו שאין שום היגיון לקבוע שבדואי שיש לו תביעה באיזור ערד יקבל את הקרקע ובדואי מאיזור נתיבות לא יקבל.
"גם הם ירצו, ומה תגיד להם? ומה תעשה עם בדואי שיש לו שבט גדול אבל אין לו שום תביעת בעלות והוא גר בפזורה? לאן תעביר אותו? הרי לשטח שפינית ממנו בדואי אחר הוא לא ייכנס בחיים".
הגורמים שמנסים ליישב את הבדואים ביישובים מסודרים נתקלים באלף ואחת בעיות. פרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, עו"ד איתי בר, הסביר לשופט גולדברג עד כמה מורכבים החיים. לפעמים אי אפשר ליישב בדואי ליד בדואי אחר כי הבן שלו העליב אותו לפני 20 שנה ויש ביניהם סכסוך, אמר.
אבי דותן, מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, העיד שמהנתונים שיש בידו, ישנם לא מעט בדואים שהמדינה העבירה במאמץ לתוך יישובים והם, אחרי תקופה, חזרו החוצה לפזורה. "כדאי לזכור שברגע שאתה בפזורה יש המון בעיות כלכליות שנפתרות", אמר. "הם לא משלמים מסים, ארנונה, אגרות והיטלים".
ראש המועצה המקומית לקיה לשעבר, אחמד אל-אסד, שהיה חבר בוועדת גולדברג, סיפר לעמיתיו על התוצאות של מדיניות המינהל שהסכים, במסגרת עסקות עם תובעי קרקע, להעניק מגרשים גם לילדים הקטנים שלהם:
"היישוב (לקיה) נכשל. כמעט 60 אחוז מהמגרשים ריקים. המדינה לא מצליחה לשווק אותם וגם גורלם להישאר הרבה זמן ריקים. כי במסגרת הסדר קרקעות המדינה הגיעה לסיכום עם אותן משפחות שהרזרבה המגרשית תישאר להם לעוד 20 שנה, עד שיהיו להם זכאים...
"אתם רואים רחובות, מגרשים מפותחים, יש תשתיות, יש הכל, אבל מה, המגרשים האלה שמורים לדור הבא... ראיתי מקרה אחד שיש מגרש שנרשם על קטין בן שלוש שנים. אופציה. ואני מחויב לתת לאותו תושב עכשיו גם מדרכה ליד הבית, גם תאורה ונראה בית שומם לעוד 20 שנה".
מי שחשב שהקמת יישובים לבדואים תפתור את הבעיה, צריך לראות את המצב בתשעת היישובים החדשים שהקימה המדינה בשנים האחרונות. הרעיון שעמד מאחוריהם היה להכין יישובים מסודרים, עם תשתיות חשמל וביוב, עם היתרי בנייה ותכנון מפורט.
כמו בכל תכנון, החל ההליך באישור "קו כחול", המצייר את גבולות היישוב המתוכנן. מכאן היה אמור להמשיך ההליך התכנוני, אלא שבחלק גדול מהיישובים הוא ככל הנראה כבר לא יתקיים לעולם.
רגע אחרי שהבדואים הבינו שיש ליישוב החדש גבולות מתוכננים, הם הבינו שכדאי יהיה לעבור לחיות בתוכו. בתוך שנתיים התמלאו קרקעות היישובים הללו, שטרם קמו, במאות בתים, בנייה בלתי חוקית למהדרין. כל מי שייכנס לאום בטין או לאל-סייד בכל רגע נתון יוכל לראות פועלים הבונים באין מפריע בתי ענק ללא היתרי בנייה וללא אישורים.
המועצה האיזורית אבו בסמה, שהפיקוח על הבנייה באיזורים הללו נמצא בתחומה, לא נוקפת אצבע. לפני כמה חודשים הכריח אותה בית המשפט להרוס כמה בתים בעקבות עתירה שהגישה עמותת רגבים. כיום ממתין הערעור בבית המשפט העליון.
"אנחנו עוקבים אחרי הבנייה כאן", אומר מאיר דויטש מ"רגבים", " ורואים כמעט בכל יום התחלות בנייה חדשות. פועלים בונים כאן כאילו אין חוק. אני לא מדבר על בית שנבנה על איזו גבעה שאף אחד לא מגיע אליה. אני מדבר על בתי ענק עם בריכות שחייה שנבנים על הכביש הראשי לבאר שבע".
מהרגע שבו סימנו את הקו מתנהל הליך של "תפוס כפי יכולתך", מתאר גורם באחת מרשויות האכיפה. "עד לפני כמה שנים היו כאן רק פחונים. מהרגע שבו הוכרז היישוב הכל בבנייה".
סוגיית תביעות הבעלות משפיעה על תחומים רחבים בהרבה מענייני המגורים. כך, לדוגמה, ביישובים שבהם הקימה מדינת ישראל בתי ספר. השבט שעל הקרקע שלו הוקם המוסד החינוכי הוא שקובע מי ינהל את בית הספר, מי יוכל למכור בקיוסק ומי יהיו השומרים בשער. תלמידים משבט אחר לא יוכלו להיכנס.
בשבוע שעבר ישבתי עם אחד מתושבי הכפר החדש בתרבין וביקשתי ממנו להשוות בין המצב במגזר שלו לנעשה בבית הספר החרדי בעמנואל. האיש צחק. "הבנות שלי לומדות בבית הספר החדש בתרבין עד כיתה ח' ואז הן מפסיקות ללמוד", סיפר, "כי אין לנו בית ספר תיכון לבנות בכפר".
אבל ברהט יש, וזה בדיוק דקה נסיעה.
"זה של שבט אחר. אנחנו לא מתערבבים. אתה צריך להבין שכל ויכוח בהפסקה יכול להיגמר אחר כך במלחמה. אנחנו מעדיפים לא להתערבב".
אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר להתנהלות המזגזגת של המדינה מול הבדואים התרחשה סביב שבט התרבין, שהתגוררו במשך שנים צמוד ליישוב עומר. כשראש המועצה, פיני בדש, החליט להרחיב את היישוב בכיוון התרבינים וביקש להזיז אותם, הבהירו האחרונים שאין על מה לדבר.
כשבדש הפעיל לחץ כבד, פתרה המדינה את הבעיה בדרך של הפרד ומשול. קודם זוהה מוסא א-סאנע תרבין, אחד ממנהיגיו הבולטים של השבט, כגורם שיכול להוביל אחריו את כולם. למוסא, שהתגורר סמוך לעומר, הייתה תביעת בעלות הרחק משם, בשטח שבו ממוקם בסיס חיל האוויר בחצרים.
לפי הכללים שקבע מינהל מקרקעי ישראל, לא ניתן לפצות בקרקע מי שלא יושב פיזית על תביעת הבעלות שלו. אלא שאז התברר שיש כללים שאפשר לעקם, כשרוצים. וכך, כשהמדינה הקימה עבור שבט התרבין יישוב חדש סמוך לרהט, התפנה מוסא וקיבל 240 דונם בטאבו, בניגוד להחלטות הכתובות של המינהל.
כשבאו בני דודיו ותבעו גם את שלהם, הם נתקלו בסירוב. "מצטערים", הסבירו להם במינהלת הבדואים, "זה בניגוד לכללים". בני המשפחה מיהרו לעתור לבג"ץ, שם הסבירה המדינה שמוסא קיבל "בטעות".
"תסביר לי מה זה בדיוק טעות", אומר גורם שסייע לתרבין בזמנו, "מישהו התבלבל וחשב שמוסא מתגורר על המסלול של ה-F15 בחצרים? במינהלת לא ידעו שאין דבר כזה? הטעות הזו הרי עלתה למדינת ישראל 240 דונם בטאבו. זה שטח ענקי. מישהו שילם על זה?".
כשבני השבט של מוסא הבינו שהמדינה מוכנה לשלם הרבה, החליטו להקשיח עמדות. בעומר רואים בסיפור הזה דוגמה לכך שאפשר להעביר את הבדואים תמורת כסף לכל מקום. ביישובי הבדואים רואים בו אבן דרך כיצד ניתן להוציא מהמדינה, בלי שום קריטריונים ועם הרבה קריצות, כמה שרק רוצים.
כשבמינהלת הבדואים ואצל פיני בדש גמלה ההחלטה להעביר את התרבין מעומר, החלה המדינה לנהל איתם משא ומתן. הפילוג בתוך השבט חייב ניהול משא ומתן נפרד עם כל קבוצה. הראשונים שהיו מוכנים לדון בפינוי נודו על ידי השבט וכונו "קבוצת הבוגדים".
בינתיים פתחה המדינה במגעים עם קבוצה אחרת. לפי החלטת המינהל היו המפונים אמורים לקבל ביישוב החדש מגרש של 3/4 דונם בחינם וכן פיצויים של כ-25 אלף שקל על מה שבנו בלי היתר ועכשיו ייאלצו להרוס.
כשלבדואים זה נראה מעט מדי, הוחלט לעקוף את הקריטריונים דרך מועצת עומר שהתנדבה להוסיף לכל משפחה עוד כ-150 אלף שקל. הכסף חזר אחר כך בדרכים אחרות לקופת המועצה.
ומכיוון שכל עסקה עם בדואי אחד היא נקודת הפתיחה של המשא ומתן עם השני, דרשה קבוצת "הבוגדים" לקבל יותר. במינהלת הבדואים מצאו פתרון והכניסו לחוזה עם הקבוצה הזו סעיף מיוחד הקובע שבני זוג גרושים יקבלו פיצוי בנפרד: האישה תקבל כמו משפחה, הגבר כמו גרוש.
"זה היה רמז ברור", אומר בחיוך אחד האישים הבולטים בשבט. בתוך יום נרשמו בשבט גירושים המוניים, כשקבוצת משפחות מיהרה אל בית הדין השרעי וחזרה עם אישור כתוב על סיום מערכת היחסים בין הבעל לאישה. עכשיו, בהתאם לחוזה, קיבלה כל אישה מגרש ו-180 אלף שקל ובעלה עוד מגרש ו-70 אלף שקל.
כדי להוסיף להם עוד קצת הוחלט גם שמכיוון שהם צריכים לעבור זמנית לנקודת ביניים עד שיישוב הקבע שלהם יהיה מוכן, תקבל כל משפחה 50 אלף שקל נוספים "דמי מעבר".
"אתה מבין את הבדיחה", אומר איש השבט, שכפי שניתן להבין לא נמנה עם הקבוצה הזו, "הגרושים האלה ממשיכים לגור באותו בית, הם יולדים ביחד ילדים אבל למדינה נוח להסתכל עליהם כגרושים. זה פתר לה את הבעיה".
בשלב הזה החלו מאה המשפחות האחרונות, שלא נכללו בעסקות הראשונות, להשתולל. בקבוקי תבערה נזרקו והמטוס של פיני בדש עלה באש. היום מוכנה המדינה לשלם לקבוצה השלישית מגרש כפול בגודלו ופיצוי כספי מוגדל.
מקרה מובהק שמדגים את הקשיים של המדינה לשכנע את הבדואים לקבל את מה שהיא מוכנה להעניק להם גם בחינם, מונח כבר שנים מול פניו של ראש המועצה האזורית רמת נגב, שמוליק ריפמן. ריפמן התעורר בבוקר אחד לפני 16 שנה וגילה שבלילה נחתו אצלו במועצה 200 עולים חדשים בדואים שנדדו אליו מאיזור רמת חובב.
ריפמן נבהל. המועצה שלו אמנם מעוטת אוכלוסין, אבל מבחינת היקף הקרקע שלה היא הגדולה בישראל ושולטת על מרחבי ענק בנגב. "היה לי ברור שאם אני לא מוציא אותם מיד, הם ישתקעו אצלי ובבחירות הבאות הם לוקחים כאן את ראשות המועצה ואת השליטה על כל הנגב", הוא נזכר.
ריפמן מיהר אל ראש הממשלה אז, יצחק רבין. "אמרתי לו 'יש לנו 30 יום להזיז אותם משם. הם פולשים'". רבין, שהממשלה שלו הייתה תלויה אז על חודו של טאלב א-סאנע, סירב להתערב. "הוא אמר לי, 'אני לא מתכוון להפיל את הממשלה בגלל כמה בדואים'. בסוף הוא שלח אותי לפואד בן-אליעזר".
בן-אליעזר העביר את ריפמן לעוזרו אז, איתן כבל. כבל שכנע את הבדואים לזוז שני קילומטרים הצדה תוך סיכום שבתוך שבועיים יימצא פתרון חדש.
מאז עברו 16 שנה. הבדואים עדיין באותו מקום, עם עוד 5,000 איש שהצטרפו עם השנים ועם יישוב חדש, ביר הדאג', שהמדינה מקימה עבורם שם, עם חמישה דונם לכל משפחה, בלי מכרז ובלי שאר העניינים שעליהם מתעקשת המדינה בדרך כלל. לבדואים, נכון לעכשיו, זה לא מספיק.
"הפתרון של בעיית הבדואים צריך להיות מאוד פשוט", אומר פיני בדש. "שכל בדואי שיש לו תביעת בעלות על קרקע, שיגיש אותה לבית המשפט. אם נפסק שהאדמה שלו, שתהיה שלו. אם לא, צריך יהיה לקבוע בחקיקה פיצוי לכל בדואי שבפזורה ואחר כך, כמו בגוש קטיף, לפנות אותו ברגישות ובנחישות לתוך הרשויות שהמדינה הקימה. או שיש במדינה הזו חוק, או שלא".
ח"כ טאלב א-סאנע מסר בתגובה: "הפעילות לפיתוח שכונה 8 בלקיה עבור בני משפחתי הינה עניין פרטי והיא החלה שנים רבות לפני בחירתי לכנסת וגובשה במהלך עבודתי כעו"ד. המשפחה מתגוררת כיום על אדמותיה במגרשים שפותחו עבורה. דרישתנו היא שהמדינה תתכנן לבדואים על אדמותיהם ותאפשר להם להתגורר ביישוביהם.
"תזמון הפרסום, ערב פרסום המלצות ועדת היישום שהוקמה בעקבות ועדת גולדברג, והמניעים שלו, לא ילאו אותי ממאבקי למען האוכלוסייה הבדואית ומאבקה למען הכרה ביישוביהם הלא מוכרים".
הרשות להסדרת התיישבות הבדואים מסרה בתגובה: "'הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב' היא רשות בהקמה ובשלב זה אנו ממתינים עד לסיום עבודתו של צוות היישום שהוקם בעקבות דוח ועדת גולדברג והבאתו לאישור והחלטת ממשלה.
"מסקנות ועדת גולדברג, שדנה במכלול סוגיית הקרקעות, מבטאות את הממצאים לצד המלצות לשינוי מדיניות הממשלה בעניינים אלה, תוך התחשבות מרבית בצורכי האוכלוסייה ותוך שימת דגש לרגישות שבעניינים העומדים על הפרק. צוות היישום דן בין היתר במדיניות הפיצוי בגין קרקעות במסגרת הליכי פשרה.
"לאחר שצוות היישום יגבש מסקנותיו בנוגע למדיניות הסדרת ההתיישבות, ולאחר שהממשלה תדון במסקנותיו, צפויה להתבצע מלאכת חקיקה, שתעגן את המדיניות שתאושר. כמו כן, יעוגן בחוק מעמד וסמכויותיה של הרשות החדשה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב אשר נמצאת בימים אלה בהליכי הקמה.
"המדינה מעולם לא התנגדה למימוש אופציה ביישוב לקיה או בכל יישוב אחר, בייחוד לאור העובדה כי מלוא שטח היישוב הופקע כדין על פי פקודת הקרקעות (רכישות לצורכי ציבור) 1943. במידה שקיים סכסוך בין משפחת טלאלקה לבין משפחת א-סאנע, הרי שעניין זה אינו נוגע למדינה ובוודאי שלא היווה מחסום בפני בעלי האופציות למימוש האופציות בעבר. עוד נציין, כי למשפחת טלאלקה הוצעו פתרונות אכלוס חלופיים אך הם נדחו על ידם.
"מר עלי אל-אטרש חתם על הסכם פשרת קרקע בסוף שנות התשעים, כשאין בין הסכם זה ובין סוגיית ההתיישבות ולא כלום. הסכם פינוי מחוברים הנו הסכם נפרד, בעניין נפרד, אשר אינו קשור להסכם פשרת הקרקע. במידה שמר אל-אטרש יעמוד בכל הקריטריונים הקבועים בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1028 לצורך פינויו מהפזורה, הרי שעניינו יידון על פי כל הכללים בפני הגורמים המוסמכים ברשות. עדכני להיום - לא נחתם כל הסכם פינוי עם מר אל-אטרש.
"המדינה השקיעה מיליוני שקלים בתכנון ובפיתוח היישוב ביר הדאג', כשלכל אורך הדרך נוהלו ומנוהלים מגעים עם התושבים לצורך הסדרת התיישבותם במסגרת היישוב. העניין אמנם מורכב ורגיש, אך הרשות משקיעה ותמשיך להשקיע את מרב מאמציה לקראת הסדרת ההתיישבות במקום.
"פינוי שבט תרבין הנו מהמורכבים שידעה המדינה עד כה. פינוי השבט כרוך במאמצים רבים מצד כל הגורמים הרלוונטיים, ובייחוד מצד הרשות. ההסכמים שנחתמו עד כה נחתמו בהתאם להוראות החלטות המועצה אשר היו בתוקף באותה עת ולאחר אישורם על ידי כל הגורמים המוסמכים".
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "הממשלה החליטה ביום 18.1.2009 למנות צוות יישום ויישוב הסתייגויות בעניין הצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב (ועדת גולדברג). הצוות, בראשותו של ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, יגיש לממשלה מתווה מפורט ובר יישום.
"הממשלה קבעה שהצוות יתבסס בעבודתו על דוח ועדת גולדברג ויידרש, בין היתר, לגבש המלצות לגבי ההסתייגויות שהועלו על ידי חברי הוועדה. הצוות פועל להציע מתווה ליישום החלטת הוועדה, וכשזה יגובש - יובא לאישור הממשלה".
ראש המועצה האיזורית אבו בסמה, עמרם קלעג'י, בחר לא להגיב בטענה שנושא אכיפת הבנייה תלוי כעת בבית המשפט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם