הבשורה על פי ראש עיריית בית לחם: ברקת עוד יקנא בנו
מהעבר השני של הגדר יושב ראש עיריית בית לחם ד"ר ויקטור בטארסה וחולם. בחלומו הוא רואה מדינה אחת ושיתוף פעולה עם האחות הגדולה ירושלים, כמו בימים שלפני 1948. ראיון
מסביב מורי הדרך המקומיים אורבים ללקוחות מזדמנים. סיור מהמחסום כולל כנסיית המולד - 40 דולר, סיור רק בכנסייה - 20 דולר. לכל המדריכים יש כרטיס מורה דרך רשמי של הרשות, וכל אחד רשאי להדריך אך ורק בשפה אחת. קיבלת אישור אנגלית ממשרד התיירות הפלסטיני? שיחקת אותה.
קיבלת איטלקית? תתייבש בשמש. איך משיגים אנגלית? קיבלנו רק גלגולי עיניים כתשובה. בינתיים מצטרף גורם נוסף למשוואה: מורי דרך ישראלים שקיבלו אישור כניסה מיוחד ממשרד התיירות הישראלי יחלו להדריך קבוצות תיירים בבית לחם. תסכול קל מורגש באוויר לקראת בואם.
בשעה שקבוצות נכנסות ויוצאות מהכנסייה בשיטת הסרט הנע, יושב ד"ר ויקטור בטארסה בתוך לשכתו ספונת העץ והמיושנת מעט בעוד פגישת עבודה. הוא רופא מנתח מומחה לאף-אוזן-גרון וגם מכהן כראש עיריית בית לחם בחמש השנים האחרונות.
בטארסה לבוש חליפה חומה ועניבה שגזרתם, כמו המשרד, כבר שייכת לדור אחר. עם זאת, הראש עובד במרץ. בטארסה (76) הוא איש נעים ולבבי, דובר אנגלית שוטפת, וכמו רוב הפוליטיקאים אוהב להסיט את השיחה לכיוונים שנוחים לו. השינוי במצב הביטחוני, הפרויקט החדש שבו אמורים המדריכים הישראלים להיכנס לעיר ועלייתה המחודשת של בית לחם על מפת התיירות יצרו הזדמנות לשמוע את הפרספקטיבה של ראש העיר הסמוכה לירושלים.
אך לפני שמגיעים לנושאים כבדי המשקל כמו תיירות, כיבוש וכסף, אי אפשר להתעלם מנושא אחד - ניקיונה הבוהק של בית לחם. "אנחנו אוספים את הזבל שלוש פעמים ביום", בטארסה מסביר את סוד הקסם. "כ-70 אחוז מההוצאה שלנו הולכת על הנושא הזה. זה טבעי, כי אנחנו חיים על תיירות".
בחסות ההפחתה המשמעותית בפעילות הפלסטינית החמושה, בית לחם עוברת רנסנס תיירותי קטן. בטארסה מדווח על כמאה אלף תיירים שנכנסים לעיר מדי חודש בשנתיים האחרונות.
ב-2010 המספר שלהם צפוי לעבור את רף המיליון ו-200 אלף. רובם המוחלט של התיירים הם צליינים נוצרים שמגיעים לחוש את המקום שמשיחם נולד בו. בטארסה מסביר שלמאמץ התיירותי האחרון שותפים כל הזרמים הנוצריים בעיר: "זה בזכות כל הכנסיות שאומרות למאמינים שלהן לבוא לכאן. באים בעיקר קתולים מאיטליה ומפולין, מרוסיה מגיעים יוונים-אורתודוכסים וגם פרוטסטנטים מאנגליה וארצות הברית".
הנתונים החדשים לא הופכים את בית לחם לעיר עשירה. בעירייה מסבירים כי אנשי רמאללה וחברון
התיירות נותרה המוצא היחיד. הבעיה, נכון להיום, היא שהתיירים מגיעים לכמה שעות וחוזרים מיד לישראל: "רוב התיירים לא ישנים כאן", מסביר בטארסה, אבל השנה החלו לראות ניצני שינוי. לדבריו יש 5,000 מיטות במלונות העיר. בעונה הזו, לראשונה, רובם מלאים, והאורחים נשארים ללון לפחות ללילה אחד. בטארסה רוצה להגיע ל-10,000 עד 15 אלף מיטות חדשות בשנים הקרובות.
האם בית לחם נמצאת בתחרות עם ירושלים על התייר?
"זו לא תחרות עם ירושלים, יש מקום לכולם", הוא מצהיר, אבל מחייך וכאילו מהרהר באפשרויות: "יש לנו מחירים זולים יותר, שירות טוב יותר, ואוכל טוב יותר. בית לחם בטוחה יותר מירושלים, תאמין לי". המחירים אכן אטרקטיביים. חדר ממוצע בבית לחם עולה 25 דולר עם ארוחת בוקר, "ולפעמים אפשר לקבל פנסיון מלא".
משיחות עם גורמים בתחום עולה כי תעשיית התיירות הירושלמית בלחץ מסוים מההתפתחות האחרונה. בירת ישראל כמובן גדולה, עשירה הרבה יותר באתרים ואטרקציות ולא כלואה מאחורי גדר. הבעיה עבור המלונאים הירושלמים מתחילה כאשר תייר מטייל בכל רחבי ארץ הקודש, ישן במלון בטבריה ובאכסניה באילת, מגיע לירושלים ובוחר לישון באופציה הזולה של בית לחם. יש תחרות, בקיצור.
למרות המצב הנוכחי, מחוץ למשרד עדיין שוררת אי שביעות רצון בקרב המדריכים והסוחרים המקומיים. על פי המסורת המקומית, בשנות התשעים התייר המערבי הגיע לעיר והוציא בלי חשבון על מזכרות, איקונות, מדונות מגולפות, צלבים וגמלים מעץ.
"היום, בגלל הגדר והמשבר הכלכלי, באים לכמה שעות ובורחים", מסביר אחד הסוחרים. שמעה של התוכנית החדשה להכניס למקום מדריכים ישראלים גם היא לא תורמת לתחושת הרווחה.
משרד התיירות, בתיאום עם הרשות הפלסטינית והמינהל האזרחי, הודיע לאחרונה שכ-50 מורי דרך ישראלים יוכלו לעבוד מחדש בבית לחם. אם עד היום אותם מורי דרך היו משאירים את הצליינים במחסום ואוספים אותם כעבור כמה שעות, כעת הם יוכלו לעשות את כל הדרך פנימה בעצמם ולהרוויח עוד יום עבודה.
בטארסה כועס על התכנית הזו, על אף שנעשתה בתיאום מלא עם הרשות הפלסטינית: "הסיפור של המדריכים הוא תעמולה", הוא זועם. "אם יש 50 ישראלים כאן 50 צריכים להיכנס לישראל. זה צריך להיות הדדי. זה עניין של קח ותן". מתברר שתחושת הפראייר הנצחי של הסכסוך לא פוסחת על אף צד.
"אתם רוצים להיכנס חופשי ולצאת חופשי", אומר חליל יוסוף, סוחר מבית לחם, ברחבת הכניסה לכנסיית המולד. "כל מה שאתם מבקשים – אין בעיה. אבל לא נותנים כלום. תתנו גם אתם למדריכים פלסטינים להיכנס. בכל מקרה המצב כאן רע, עד שתייר מגיע הוא רואה את המחסום בכניסה לעיר וצריך להחליף מונית, והוא נבהל ורק רוצה להגיע ולהסתלק".
מנגד רפי בן חור, סמנכ"ל בכיר במשרד התיירות, מבקש להדגיש שבשנים האחרונות פועלים 42 מורי דרך פלסטינים בתוך שטח ישראל על פי אישור מיוחד. את מדריכי התיירים של בית לחם, חסרי אישור כניסה לישראל רובם ככולם, זה לא מרגיע, מה גם שאישור הכניסה לישראל לא ניתן בהכרח למדריכים מהעיר.
מדריכי בית לחם נשארו מאחורי הגדר עם אופציה אחת לפרנסה, וכעת הם מפחדים שהמדריכים הישראלים יתפסו את מקומם. בן חור מתעקש שהאווירה החיובית שהפרויקט ישדר תביא רווחה לכולם: "יש יותר ויותר שרוצים להיכנס לבית לחם בגלל הפרויקט הזה. אנחנו בתהליך עבודה ארוך טווח מול משרד התיירות של הרשות".
בטארסה נולד בבית לחם וגדל והתבגר בירושלים. ב-1948 הוא עבר למצרים, למד שם רפואה ולאחר מכן התגייס לחיל הרפואה של הצבא הירדני. הוא עוד הספיק לנהל מחלקה בבית חולים ששכן בהוספיס האוסטרי בעיר העתיקה (שמוכר יותר כיום כאכסניה ובית קפה עם שטרודלים סבירים).
לאחר 1967 עבד בטארסה תקופה קצרה במערכת הבריאות הישראלית, אבל עזב בגלל מה שהוא מגדיר נטייתו "לדבר פוליטיקה, נגד הכיבוש ובעד חירות ושלום". לאחר מכן נדד עד לארצות הברית וכיום יש לו אזרחות אמריקנית. שלושת ילדיו הם חלק מהסטטיסטיקה של ההגירה הנוצרית מהעיר.
כיום הם מנהלים עסקים שונים בקליפורניה ויחזרו, כך הוא אומר, אם יהיה שלום. הם לחצו עליו לוותר על התפקיד, אבל הוא אומר שהוא מרוצה מאוד: "להיות ראש העירייה של בית לחם זה אתגר גדול, יש לי יותר כוח מאשר לרופא", הוא סבור.
מלבד עסקי תיירות, לראש העירייה יש כמה עניינים דיפלומטיים שמסבכים אותו מעט. הוא מזוהה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגונו של ג'ורג' חבש. הוא ניצח בבחירות את המועמדים של הפת"ח ולאחר מכן עוד נטען נגדו שהוא נתמך באופן נלהב מדיי על ידי חמשת נציגי החמאס שבמועצת העיר.
הזיהוי של בטארסה עם "החזית" הוביל לניתוק היחסים עם סוכנות התמיכה האמריקנית יו-אס-אייד. הסוכנות מחרימה את עיריית בית לחם באופן רשמי מאז בחירתו, בלי קשר לעובדה שהבחירות האלה היו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות אי פעם לעירייה. המשמעות היא הפסד של מיליוני דולרים בשנה. שכנותיו של בטארסה, בית סאחור ובית ג'אלה, מקבלות את התקציבים האלה, לקנאת חלק מהתושבים. בטארסה מצדו מתעקש שהוא לא קשור לארגון כלשהו.
"אני מסכים עם 'החזית העממית' בחלק מהדברים, אבל כשרצתי לעירייה אמרתי שאני נכנס כעצמאי", הוא מסביר. את העובדה שהוא מוגדר באופן חצי רשמי על ידי האמריקנים כחבר בארגון טרור הוא תולה בקונספירציה ישראלית: "אני מתויג כאיש 'החזית העממית' אבל דיברתי עם סלאם פיאד, כתבתי לשגריר האמריקני, אני אזרח אמריקני, הם יודעים מי אני, אני בעד שלום, אבל המוסד עושה פרופגנדה לאמריקנים".
בית לחם היא עיר קטנה בסך הכול, הרבה יותר קטנה מירושלים. 32 אלף תושבים, כולה. עם בית סאחור ובית ג'אלה היא חלק מה"משולש הנוצרי" של הגדה. בטארסה לא היה נבחר לעירייה אילולא היה מאמין בשילוש הקדוש. על פי חוקי הרשות הפלסטינית, עשר רשויות שמורות לראשי עירייה נוצרים, ביניהן רמאללה, בית ג'אלה, טייבה (לא הישראלית) ועין עריק.
בשנים האחרונות, עם התגברות תופעות של פונדמנטליזם דתי באזורנו, עולות תלונות על היחס שזוכים לו הנוצרים הערבים מצד שכניהם המוסלמים. בטארסה טוען שהיחסים טובים בסך הכול. "אנחנו 15 חברי מועצת עירייה, יש אנשי חמאס והיה חבר גי'האד איסלמי, שישראל התנקשה בו. אנחנו עובדים יחד ומקבלים החלטות באופן דמוקרטי ויעיל בסך הכול. המטרה שלנו היא לספק שירות".
אבל גם בטארסה לא מכחיש את השינוי הדמוגרפי העמוק שחל בחברה הפלסטינית הנוצרית. התהליך לדבריו החל לפני שנים ארוכות: "לפני 1948 הנוצרים היו 20 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית, עכשיו אנחנו בסך הכול 1.9 אחוז. בבית לחם לפני 1948 היינו 90 אחוז מהאוכלוסייה ועכשיו אנחנו 40 אחוז, כ-15 אלף מתוך 32 אלף".
הסיבה העיקרית לכך לדבריו היא לא סכסוכים דתיים, אלא בריחה מבעיות הכלכלה של העיר והעובדה שלנוצרים הרבה יותר קל לזכות באזרחות במדינות המערב. "בן משפחה מביא בן משפחה וכך העיר מתרוקנת מנוצריה". עיתונאי מקומי (השם שמור במערכת) שהתייחס לנושא טוען כי אין גזענות או אפליה בקבלה למקומות עבודה בקרב אחד משני הצדדים, אבל לדעתו יש תופעה של הקצנה בקרב שתי העדות. "בעבר גבר נוצרי ואישה מוסלמית היו יכולים להתחתן", הוא מספר.
"זה היה מקובל לפני כמה עשרות שנים וזה גם טבעי, הרי אנחנו חיים דלת ליד דלת, אבל בשנים האחרונות זה הפך לבלתי אפשרי. המשפחות יעוררו מהומה אם יגלו שהבן או הבת שלהם יוצאים עם מישהו מעדה אחרת".
בטארסה אינו מנהיג בעל כוח מדיני-פוליטי משמעותי, אבל הוא בכל זאת משקף הלכי רוח בקרב הפלסטינים שמזוהים עם השמאל. לכל פוליטיקאי יש את המסרים שהוא יתעקש להעביר בעת ריאיון.
כאשר ניר ברקת מדבר על מזרח העיר הוא מדבר על "ניהול", כאשר בטארסה מדבר על ישראלים הוא חוזר על המילה "שלום": "אני מדבר חופשי, אני רוצה שלום, אני רוצה לחיות יחד", הוא נואם.
"הרשויות הישראליות לא רוצות לשמוע ערבי שמדבר ככה, הן רוצות מישהו שמדבר על הרובה, אבל אני נגד הרובה. ההתנגדות המזוינת הביאה לתוצאות שליליות בסופו של דבר. צריך להפעיל סנקציות בין-לאומיות על ישראל, לא נגד העם אלא כדי שהממשלה שלה תשב לעשות שלום".
ברמה האישית גם הוא, כמו פלסטינים רבים שמשיחים לפי תומם, מדמיין מדינה אחת אידיאלית שכולם חיים בה בשלום. "כמו לפני 1948, כשחיינו יחד בשמחה", הוא נזכר בערגה בעבר מיתולוגי. "לדעתי פתרון של מדינה אחת לנוצרים, יהודים וערבים הוא הפתרון הטוב ביותר. אבל למרבה הצער ישראל לא רוצה פתרון של מדינה אחת, אתם רוצים שתיים. אנחנו רוצים שלום ושתתייחסו אלינו כמו אל בני אדם. לא להיות מושפלים. אני, כראש עיר, שונא ללכת לירושלים לענייני עבודה. אני צריך להוריד את החגורה, הז'קט, החולצה והנעליים כשאני עובר במחסום, זה משפיל בגילי".
כאשר הוא מתבקש לדבר "ריאל פוליטיק" הוא תומך בפתרון שתי המדינות, אלא שבניגוד לדבריו של ראש ממשלתו סלאם פיאד על נכונות להשאיר מתנחלים במדינה פלסטינית, עבורו הדבר לא בא בחשבון. ייתכן שמדובר בתודעה של איש בית לחם, עיר שלמעשה הפכה למובלעת סגורה ונעולה בין כבישים עוקפים ליהודים בלבד והתנחלויות. מצד אחד הר חומה ו"כביש ליברמן", מהצד השני כביש המנהרות וגוש עציון ומכיוון ירושלים שכונת גילה והיישוב הר גילה.
בטארסה לא מוכן לקבל את הנוסחה של פיאד. "פתרון שתי המדינות נותן לפלסטינים רק 22 אחוז מפלסטין ההיסטורית", הוא קובע, "אם אתה רוצה להשאיר את ההתנחלויות זה משאיר רק 13 אחוז ממנה".
היכן הבעיה אם ההתנחלויות בריבונות שלכם?
"ההתנחלויות חוצצות בין היישובים שלנו. אתה לא יכול לבנות מדינה פלסטינית בת קיימא בדרך הזו".
ליד בית לחם נמצאת עוד תזכורת לשנת 1948, שלושה מחנות פליטים: עאידה, דהיישה ועזה. יש בהם 20 אלף תושבים. בכניסה לעאידה עומד שער שבראשו מפתח ענק. בטארסה לא אחראי למחנות האלה אבל במצב של הסכם, ייתכן כי העירייה שלו תתבקש ביום מן הימים לקחת אחריות עליהן.
בטארסה מציג עמדה מורכבת לגבי זכות השיבה. מצד אחד הוא טוען כי "זכות השיבה צריכה 'להיות שם'. היא משהו גלובלי ובין-לאומי, זו זכות, גם לפי החלטה 194". מצד שני הוא אומר: "לאחר שהכירו בזכות, הצדדים צריכים לשבת ולדבר והכול יכול להיות מיושב. הכול יכול להיות מיושב".
אם יש הסכם אתה מוכן להגדיל את הרשות שלך ולכלול את הפליטים שלידך?
"זו החלטה שלהם, אבל למה לא?".
דרך אגב, לבטארסה עצמו יש עניין אישי בפיצויים. עד 1948 חותנו היה הבעלים של בניין סנסור המפורסם שברחוב בן יהודה העומד שם עד היום, עם פיצוצייה בתוכו.
הבחירות שבטארסה נבחר בהן לפני כחמש שנים היו דמוקרטיות כאמור, אבל מאז התופעה לא חזרה על עצמה. הבחירות המקומיות שהיו אמורות להיערך ביולי הקרוב ברחבי הרשות נדחו למועד לא ידוע. העיתונאי ששוחחנו איתו אומר שבסך הכול בטארסה הוא ראש עיר אהוד שדלתו פתוחה, כך שעם הפריחה הכלכלית היחסית יהיה לו סיכוי טוב להיבחר שנית. כאשר הוא מתבקש להשיא עצה לשכנו לתפקיד הוא רק אומר: "העצה שלי אליו היא לא להיות כל כך ימני וקיצוני. הוא צריך לדאוג לחלק הערבי של ירושלים, לבנות בתים לערבים ולא להרוס אותם".
כמי שגדל בסמוך לירושלים ומרגיש על בשרו יום-יום את ההפרדה מעיר המחוז, "האחות הגדולה" של בית לחם, כל חזון עתידי שלו מושתת על כך שירושלים לא תחולק. הוא כמובן מתכוון לשלמות מסוג אחר לחלוטין מזה של ברקת. "בית לחם וירושלים תמיד היו אחת", טוען ראש העירייה,
"הן לעולם לא נפרדו ואנחנו מקווים שיום אחד החומות ייפלו. אנשים שרוצים שלום לא בונים חומות הפרדה אלא גשרים של אהבה והבנה בין האנשים. חומות מונעות מאנשים להיות יחד, להחליף רעיונות, לשתף פעולה. בית לחם היא המקום שבו אדוננו ישו המשיח נולד ובירושלים הוא נצלב. לכן אני אומר שכל ארץ הקודש צריכה להיות פתוחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם