רק 5 דקות מבאר שבע: כך חוסל שלטון החוק בפזורה הבדואית
רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. הסכמי סולחה הקובעים למי מותר לרצוח את מי ובאילו תנאים. 50 אלף מבנים בלתי חוקיים. תחנות דלק פיראטיות. זיוף מערכות בחירות ועוד. כך נכשלת המדינה בטיפול בעבריינות בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב. כתבה שנייה בסדרה
"עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון. מגדרה עד באר שבע יש אלוהים ואין שלטון. מדרום לבאר שבע אין אלוהים ואין שלטון" (ראש עיריית באר שבע לשעבר, השופט בדימוס אליהו נאווי).
מוצאי הבחירות המוניציפליות בנובמבר 2008 הותירו את העיירה הבדואית חורה לוהטת. ד"ר מחמד אלנבארי, מי שנתמך על ידי התנועה האיסלמית אבל היה שליחה של משפחה קטנה יחסית, לקח את כל הקופה. סאלם אבו אלקיעאן, ראש המועצה המקומית לשעבר ומי שייצג את החמולה הדומיננטית בעיירה, נותר עם המקום השני המאכזב.
פחות מיממה אחרי שהסתיימה ספירת הקולות הוצמד לניצחון של משפחת אלנבארי תג מחיר כואב. כמה תיכוניסטים מבני שבט אבו אלקיעאן המובס נכנסו לחנות מכולת מקומית ויצאו ממנה רק אחרי שהותירו צעיר מבני אלנבארי כשהוא שוכב על הרצפה, ללא רוח חיים, וסכין מטבח נעוצה בחזהו.
בתוך רגעים, כמו בתסריט ידוע מראש שכבר שיחק על אינספור במות, נדלקה כל הגזרה. המשטרה, שניסתה להרגיע, פינתה כמה מאנשיה כשהם פצועים. אבנים, צינורות
כמה ימים אחר כך, במעמד עשרות נציגים מבני המשפחות ובנוכחות שלושה בני שבטים אחרים שניאותו לחתום כערבים, סוכמו פרטיה של הפסקת האש. מן הצד האחד משפחתו של ראש המועצה, משפחת הנרצח. מן הצד השני, אחד משני הפלגים של משפחת אבו אלקיעאן.
ההסכם הזה, הנחשף כאן, נחתם ברשות מקומית שנמצאת במרחק של שעה נסיעה מתל אביב ובכל זאת נדמה כאילו נלקח ממקום אחר. מקום רחוק, שבו שלטון החוק, רשויות המדינה וחלק מגורמי האכיפה שלה מעדיפים להפנות את מבטם הצדה, לא להסתכל לאן שלא צריך.
ההסכם הזה, צריך לדעת, איננו חריג. יש רבים כמותו. על פי רוב הם נשמרים בתוך החברה הבדואית פנימה ואינם מוצאים את דרכם החוצה. החשיפה הזו מאפשרת הצצה נדירה אל כמה מחוקי החברה הזו.
שבעה סעיפים במסמך הזה, שנחתם ב-23 בנובמבר 2008. אנשי פלג עלי אבו אלקיעאן נדרשים להישבע בו כי "לא ידעתי ולא נודע לי, לא תכננתי ולא שלחתי" את הרוצחים, ולשלם סכום כסף כדי לפדות את עצמם מנקמת הדם הצפויה להם. בחורה מספרים שבמקרה הנוכחי עמד הסכום על 60 אלף דינר.
מכאן נפרשת רשימת ההתחייבויות שבני שבט הרוצח לוקחים על עצמם. ההתחייבויות הללו, כפי שאפשר יהיה להבין, ישנו לעתיד הקרוב את כל שגרת החיים בעיירה.
"ישמור אבו אלקיעאן על אי כניסה לשכונות אלנבארי, לנצח, לא ברגליו ולא ברכבו. ואם יעשה זאת אחד מאנשיו אפילו במקרה, ויפגוש אותו אחד מאנשי משפחת אלנבארי ויהרגהו, לא תהיה נקמה ממשפחת אבו אליקעאן", נכתב.
על אנשי השבט שממנו יצא הרוצח נאסר גם להגן על כל אחד מיריביו האחרים של שבטו של הנרצח ואף לא לנסוע ברכביהם. גם כאן, אם יעבור מישהו מאנשי אבו אלקיעאן על כלל זה וירצח בשל כך, אסור יהיה לבני משפחתו לנקום את דמו. לאבו אלקיעאן, שבט המונה אלפי אנשים, נאסר להיכנס לבית הספר התיכון המקיף על שם יצחק רבין, לא על מנת ללמוד ולא על מנת ללמד.
"לא יקבל אבו אלקיעאן טיפול במרפאות קופת חולים לאומית ותחנה לבריאות המשפחה, וזאת לנצח. לא ישתמש ולא יכנס אבו אלקיעאן לבניין המועצה המקומית ולא אל הדרך המובילה לכיכר הנמצאת בקרבת משפחת אלנבארי ולא למוסדות הציבוריים כולל הדואר, בניין בית הקשישים, מפעל הפיס והספרייה".
גם ההסכם הזה לא הוריד את מפלס המתח בעיירה, שכן הוא נחתם רק על ידי פלג אחד של אבו אלקיעאן בעוד הפלג השני נשאר מחוצה לו. המשמעות, למי שלא הבין, היא שחשבון הדמים בין חמולת הנרצח לפלג בשבט הרוצח שלא חתם על ההסכם, נותר פתוח. עם בני הפלג הזה נמנה גם ראש המועצה לשעבר, סאלם אבו אלקיעאן, מי שההפסד שלו בבחירות המוניציפליות לאלנבארי שימש יריית הפתיחה לכל המהומה.
בינתיים הייתה צריכה העיירה לשנות את שגרת היומיום שלה על מנת שזו תתאים להסכם החדש שנחתם. עד ליום הרצח למדו שני השבטים במשותף בבית הספר התיכון על שם רבין. רגע אחריו יצאו ממנו אנשי אבו אלקיעאן, הילדים, המורים והמנהל ופתחו לעצמם בית ספר נפרד בבניין ישן ששימש בעבר את בית הספר היסודי.
בעמנואל הפרדה כזו עשתה בלגן גדול.
סאלם אבו אלקיעאן: "בעמנואל היו יהודים, כאן זה ערבים. את מי מעניין ערבים במדינה הזו?".
אבו אלקיעאן, ראש המועצה לשעבר, היה ממקימיה של חורה לפני 20 שנה. עכשיו, אחרי הרצח שביצע בן שבטו וההסכם שנחתם בעקבותיו, הוא ומשפחתו מוגבלים. מוגבלים מאוד. "אסור לי, לדוגמה, להיכנס לבניין קופת חולים", הוא מסביר.
איך אפשר להסתדר בלי קופת חולים?
"פתחנו כמו שלוחה של קופת חולים אצלנו בשכונה ורופא ואחות יהודים באים מבאר שבע לטפל בנו".
ומה עם בניין המועצה? איך אתם מקבלים שירותים?
"שירותים? אני חבר מועצה ולפי ההסכם אני לא יכול להיכנס לבניין אפילו לישיבות מועצה".
ואם תיכנס לבניין?
"יהיה בלגן בכל חורה וסכנה על החיים שלי".
סיפורי נקמות הדם במגזר הבדואי נתפסים בדרך כלל בציבור הישראלי-יהודי כמו פולקלור שמגיע ממדינה רחוקה. אלא שהעולם הזה נמצא כאן, חמש דקות מבאר שבע. על הנייר חל באיזור הזה החוק הישראלי. בשטח, מעדיפים הבדואים לפעול לפי חוקים פנימיים שלהם.
חיסולי חשבונות, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה ונקמות דם. הסכמי סולחה יצירתיים המסבירים, שחור על גבי לבן, למי מותר לרצוח את מי ובאילו תנאים, הם דבר שבשגרה. מסמכים מהסוג הזה, כך נראה, לא הגיעו מעולם לבית המשפט. אם יגיעו, מעניין יהיה לראות כיצד תתמודד איתם המדינה.
"אומרים על הבדואים שהם לא יודעים לשמור על החוק", אומר גורם ששימש במשך שנים בתפקיד אכיפה בנגב, "זה לא נכון. הם השומרים הטובים ביותר על החוק. אבל זה כשמדובר בחוק שלהם".
לפני כעשר שנים התפתחה מהומה בכניסה למשרדי מינהלת הבדואים בבאר שבע. אחמד אל-חממדה, צעיר בדואי ששמר בכניסה למשרדי המינהלת, פתח באש בניסיון להשתלט על המצב וירה למוות באחד מבני משפחת תרבין. בתרבין, מהחזקים שבשבטי הנגב, היה ברור שהרצח לא יוכל לעבור בשתיקה.
זמן קצר אחר כך נחתם בין הצדדים הסכם הפסקת אש. היורה, סוכם, יעזוב את האיזור בו התגורר בשגב שלום, יעבור להתיישבות הבדואית הצמודה לירוחם וייכנס תחת חסותו של שבט אחר שהסכים לערוב שם לחייו.
התנאי לעסקה היה אחד: אל-חממדה לא יוצא את תחומי ירוחם מעבר לקווים שמתיר לו ההסכם. כמה חודשים אחרי הרצח יצר מישהו קשר עם היורה הגולה ופיתה אותו לצאת מהעיר לכיוון האגם הסמוך. חממדה לא שמר על כללי הזהירות, החליט לצאת לסיבוב ונורה למוות.
"הכללים מאוד ברורים", אומר גורם שמכיר היטב את פרטי ההסכם ההוא. "כל עוד האיש שומר עליהם לא יאונה לו רע. מהרגע שהוא יצא מהקו שנקבע לו, ההסכם בטל".
רק בשבוע שעבר שלח בית המשפט המחוזי בבאר שבע נער בדואי למאסר ממושך, אחרי שרצח בדקירות את גיסתו. סנגורו הסביר לשופטים שענישה מחמירה לא תביא לסיומה של "המסורת הבדואית", שמוכנה להגן על כבוד המשפחה גם במחיר של קיפוח חיים.
בכמה מקרים בעבר הביאו חשבונות דמים בין משפחות בדואיות להפרדה פיזית ביניהן. שבטים שהיו מוכנים להישבע שהם יושבים על נחלת אבותיהם מדורי דורות, קמו באישון ליל בלי לחשוב פעמיים ונמלטו לאן שרק ניתן היה, כדי לשמור על חיי אנשיהם.
יותר מפעם אחת מצאה המדינה את עצמה משחקת תפקיד אבסורדי בתוך חוקי המדבר הללו ומקימה במו ידיה כפר בלתי מוכר חדש בפזורה, לטובת משפחה בדואית שאך הרגע רצחה מי משכניה.
כך, לדוגמה, קרה בנובמבר 2006, בעקבות קטטה שהתפתחה בין צעירים משבט אל-עמראני ושבט אל-עסאם. שתי המשפחות הללו התגוררו עד לאותו יום בחלקות אדמה סמוכות לא הרחק מכביש באר שבע-דימונה.
כשבסיומו של יום המהומות נותרה על הקרקע גופה של בן אל-עסאם, משפחת אל-עמראני לא נדרשה לניתוח מעמיק כדי להבין שהמחיר על המעשה נקוב וברור. כבר באותו לילה קמו מאות בני המשפחה הזו ממקומם, הותירו מאחוריהם את הבתים שבנו ונסו על נפשם. בקודים שבין חמולות סביב נקמת דם, משמש האקט הזה של ויתור על המגורים בגזרה חלק מהמחיר.
הנמלטים ניסו את מזלם באיזור ביר הדאג', שליד קיבוץ רביבים, שם נדחו על ידי בדואים מקומיים. בהמשך טיפסו לאיזור שכונת ההרחבה של רהט, שם נזרקו שוב, הפעם על ידי מי שרכשו מגרשים באיזור. בלית ברירה, כשהתברר עומק הבעיה, נחלצה מדינת ישראל לעזרת בני שבטו של הרוצח ואפשרה להם לקבוע את מושבם, זמנית כמובן, על אדמת מדינה כמה קילומטרים דרומית לרהט.
כיום, כמעט ארבע שנים אחרי, נראה המקום כמו התיישבות מוסדרת לכל דבר. כמה עשרות מבנים, כולם עטורי צלחות לוויין ושטחים חקלאיים שמשכירה להם המדינה מסביב תמורת שני שקלים לשנה, על מנת שיוכלו להתפרנס. כפר בלתי מוכר באדיבות המדינה.
אל-עמראני, אגב, לא נמצאים שם לבדם. 500 מטר מהם יושבת בדבוקה אחרת משפחת אל-וואג', שהגיעה למקום בנסיבות דומות 20 שנה קודם, אחרי שאחד מבניה רצח בן שבט שכן. החמולה נאלצה להרחיק אז, במנוסתה, עד לאיזור לוד, ולאחר שנחתמה הסולחה שבה דרומה והתיישבה בכפר הבלתי מוכר אלבאטל. גם הפרנסה של החברים מאל-וואג' מגיעה ממדינת ישראל, שמשכירה להם קרקעות לגידולים חקלאיים במקום שאליו פלשו.
המסרים הסותרים הללו של המדינה נקלטים אצל הבדואים היטב. "המגזר הבדואי לא יוכל לכבד את מדינת ישראל אלא אם כן מדינת ישראל תתחיל לכבד את עצמה ואת החוקים שלה", אמר פרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, עו"ד איתי בר, בעדותו בפני הוועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג, שעסקה בסוגייה הבדואית.
אבי דותן, מנהל היחידה לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים שהעיד גם הוא בפני הוועדה, התרעם על ההתנהלות הזו. "מינהלת הבדואים מעבירה פזורות ממקום למקום, גם ללא היתר. כלומר, אם יש איזה סכסוך בין איזה פלג של פזורה, אז מעבירים את כל ההוא שהסתכסך למקום אחר ופותחים עוד פזורה במקום להכניס אותם ליישובי הקבע".
ועדת גולדברג שהחלה את עבודתה לפני כשנתיים, שמעה עשרות עדויות שהתפרשו על מאות רבות של דפי פרוטוקול. חלק נכבד מהן עסקו בבעיית העבריינות במגזר הבדואי ועוד יותר מכך בבעיית אי אכיפת החוק בקרב האוכלוסייה הזו.
הכל, כך נראה, מתחיל בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית. הנתונים שקיבלה הוועדה בהקשר הזה כמעט בלתי נתפסים. בשנת 1994 היו בנגב 12 אלף מבנים בלתי חוקיים. כעבור ארבע שנים הוכפל הנתון. ב-2004 הגיע המספר ל-42 אלף . עם חתימת עבודת הוועדה, לפני כשנה, הוערכה כמות המבנים הבלתי חוקיים במגזר הבדואי בלמעלה מ-50 אלף. מדי שנה נוספים בין 1,500 ל-2,000 מבנים בלתי חוקיים חדשים.
"נורמות היסוד של שמירת החוק התנפצו בפזורה", כתבה הוועדה במסקנותיה, "בעיקר בכל הנוגע לבניה הבלתי חוקית שהגיעה לממדים עצומים... אכיפת החוק נכשלה וכיום אין עוד אפשרות מעשית לממש את כל צווי ההריסה ולהרוס כל בנייה בלתי חוקית. איום ההריסה אינו מרתיע עוד את התושבים מבנייה בלתי חוקית".
בחודשים האחרונים ערכתי שורה של סיורים בנגב לצורך איסוף חומר לכתבה זו. החוק, בכל מה שנוגע לענייני התכנון והבנייה, כלל אינו חל על שטחי ענק בנגב. מזמן לא מדובר רק בפחונים ובאוהלים. מדובר במאות וילות שנבנות בלי שום היתר, בלי רישיון ובלי לשאול איש. בכמה יישובים נבנות לצדן כך גם בריכות שחייה.
המועצה האיזורית אבו בסמה, שממונה על תשעת היישובים החדשים שהקימה המדינה, אינה אוכפת את החוק כמעט כלל. בתים הולכים ונבנים בהמוניהם תחת אפה בלי שום התערבות. ניסיונות לראיין בנושא הזה את ראש המועצה, עמרם קלעג'י, עלו בתוהו.
אם יטען מישהו שבפזורה קשה לעקוב אחרי כל מבנה שמוקם, הוא מוזמן להסתובב ביישובים החדשים שזה עתה הוקמו. עוד בטרם הונחה שם התשתית ועוד לפני שיצא אישור בנייה לבית הראשון, ניתן לראות כמעט בכל רגע נתון עשרות וילות בעיצומה של בנייה. פועלים עמלים סביבם במרץ, ללא שום הפרעה.
במשך חודשים ארוכים מנהלת עמותת "רגבים - לשמירה על אדמות הלאום" מלחמה סיזיפית בעבריינות הזו. אנשיה מתעדים כל מבנה, שולחים תלונות לרשויות החוק, אולם לשווא.
די לראות את מה שנעשה על הכביש הראשי מצומת שוקת לבאר שבע. אנשי רגבים בחרו שם חלקת אדמה והחליטו להתמקד בה. חמש וילות ענקיות נבנו שם בתוך שנה-שנתיים. לצדן, מטרים ספורים מהכביש, מתחת לקו מתח גבוה של חברת החשמל, מתנהלים מגרש רחב ידיים לסחר ברכב משומש, חנות לציוד גינה וחנות לחומרי בניין.
לאף אחת מהווילות הללו אין רישיונות בנייה. לאף אחד מהעסקים הללו אין רישיון עסק. לפני כחצי שנה, בעקבות עתירה של רגבים, הכריח בית המשפט את מועצת אבו בסמה להרוס כמה מבנים. כיום נמצא התיק בערעור בבית המשפט העליון.
בסוף שנות התשעים החליטה הממשלה להפסיק באופן זמני לאכוף את הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים. אכיפה שבוצעה עד אז במנות קטנות, פסקה לגמרי. הבדואים הבינו את המסר.
"ההחלטה הזו גרמה לבנייה מאסיבית", העיד בוועדת גולדברג אבי דותן. "הייתה החלטה מפורשת לא לאכוף את החוק... המון פזורות הפכו בשנים הללו לבנייה קשיחה. אם עד אז שמרנו על מסגרת של אוהלים, פחונים... בשלוש השנים האלה התווספו מאות מבנים בלתי חוקיים, מסחריים, לאורך צירים...
"עד 1998 הייתה איזו הרתעה מינימלית, כשהיינו באים ומזהים עבירת בנייה, היינו פונים לבן אדם, הבן אדם היה אומר 'הבנתי' והיה הורס בעצמו... מ-1998 עד 2001 התופעה הזאת ירדה וההרתעה כמעט הפסיקה לפעול".
לדותן הייתה ביקורת קשה על הפרקליטות. "יש לי הרגשה שהם חושבים שהם מתמודדים מול עבירות בנייה בשוייץ. כלומר שיש איזה שתיים, שלוש, חמש, עשר עבירות". דותן סיפר מה קורה לאנשיו כשהם מגיעים למבנה בלתי חוקי ומה דורשת ממנו הפרקליטות.
"אנחנו לא מזהים עבריין... גם אם אנחנו מזהים הוא אומר 'זה לא שלי' ובזה נגמר. "הם", אמר על אנשי הפרקליטות, "רוצים שיחקרו את הנושא מ-א' עד ת'. לראות של מי האדמה. אם האדמה הזאת היא בחלוקה ויש שם עוד 15 ילדים, אז לבדוק את כל ה-15 ילדים, לצלם אם יש אוטו ליד ולראות למי הוא שייך. כל מיני דברים כאלה שעם ארבעה מפקחים זה לא קל לעשות".
אחרי כל זה, גולל דותן את תלאותיו בדרך אל האכיפה, מגיע תורו של בית המשפט לעכב את ההריסות.
"כמעט אין צו שבית משפט קובע שאפשר לבצע הריסה, שאנחנו מגיעים להריסה ואין איזה התלייה... אם אני מגיע עם כלים, עם שוטרים וכל מי שצריך לשטח כדי לבצע הריסה ואני מקבל צו במקום, אז כל הגוף הזה, כל הכמות הזאת, כל הארגון הזה מתקפל, וזה עולה למדינה הרבה כסף".
גם משטרת ישראל לא יצאה נקייה מעדותו. "המשטרה בעצם היום כמעט לא נותנת לנו סיוע בנושא אכיפה, אם זה בפתיחת תיקים, ואם זה בביצוע הריסות. אתה בא, מתכנן הריסה, אז הם מבטלים אותה כי הם מפחדים שיהיו מהומות יומיים אחרי זה.
"כמו למשל, כשבוצעה הריסה באיזה מקום והוא נבנה מחדש, אנחנו ביקשנו להיכנס לפתוח צווים מנהליים, כי אני חושב שזה חמור שאתה מבצע צו של בית משפט ומבצע את ההריסה והם בונים מחדש. המשטרה לא רצתה לתת לנו סיוע להיכנס, לפתוח תיקים מחדש. אמרו 'לא, לאיזור הזה אתם לא נכנסים עכשיו, זה חם מדי, לא חם מדי, קר מדי'".
תת ניצב מנשה ארביב, אז ראש מתפ"א, מינהלת תיאום פעילות אכיפה, גוף שהקימה הממשלה ב-2004, ניסה לתאר את המורכבות. "תראה", הסביר לשופט גולדברג, "לבקש ממפקח או פקח להסתובב בפזורה לבד, כשהוא ילחץ על המירס 'הצילו', אז ייקח בין ארבע לשש שעות למישהו להגיע אליו.
"לדרוש ממנו 'תשמע, אדוני, תסתובב לבד בשטח', עם כל האיומים הקיימים, הן הפליליים והן הפח"עיים, וזה לא רק בפזורה הבדואית, אני מדבר בכל הארץ, זה בעייתי".
לפני כשנתיים נעשה ניסיון מוגבל בזמן, במסגרת מבצע שזכה לכינוי "רוח קדים", לתגבר את יחידות האכיפה לכמה ימים. התוצאות לא איחרו להגיע.
"בג'יפ אחד ישב נציג משרד הפנים, נציג מינהל מקרקעי ישראל ושוטר, כשבגב שלהם היו להם עוד 20 שוטרים, שנתנו להם את החיפוי ואת הגיבוי", סיפר ארביב, "וראה זה פלא, פתאום 114 איתורים בפחות משבעה ימים של פעילות. ואומרים לך הפקחים שהם לא הגיעו לאותם תאי שטח שהסתובבנו בהם שמונה ושבע שנים. מתוך חשש ופחד".
קצין המיעוטים של מחוז הנגב במשטרה, אלי בן-זקן, סיפר כיצד גם הריסות הבתים הפסיקו להוות איום או הרתעה. אדם בונה בית לבדו, הסביר, אבל כשאנחנו הורסים לו אותו מגיעים נציגים מארגונים שונים, אוספים עבורו כסף ובונים לו אותו מחדש. הוא בונה כאינדיבידואל ואחרי שהורסים לו הוא כבר קולקטיב.
בן-זקן, שדרש הטלת סנקציות פליליות על העבריינים, הדגים מה אירע באחת ההריסות בשבט אבו אלקיעאן, כשבעקבות שמונה צריפים שנהרסו נאספו עבור עברייני הבנייה 1.3 מיליון שקל.
משהו על הניתוק של רשויות המדינה מרמת העבריינות בשטח, יכול ללמד הסיפור הבא: בתנועת רגבים נתקלו לפני כשנה במסמך של משרד הפנים שסיכם את הטיפול בתחנות דלק פיראטיות בכל רחבי הארץ.מתוך 30 תחנות בכל הארץ, דווח, ישנן ארבע תחנות פעילות בלבד באיזור הדרום.
ברגבים שפשפו את העיניים ומיהרו להעביר במסמך מפורט ליועץ המשפטי לממשלה ולשרים הרלוונטיים את המידע שברשותם. למסמך צורפו פרטיהן המדויקים של 76 תחנות דלק פיראטיות במגזר הבדואי לבדו, כולל נקודות ציון מפורטות ותמונות נלוות.
לתחנות הללו, מיותר לציין, אין אישור או רישיון מאיש, אין עליהן שום פיקוח על טיב הדלק או על הדרך שבה מונעים הבעלים חלחול למי התהום. המחירים, אגב, אטרקטיביים ביחס לכל מה שאפשר למצוא בתחנת דלק ישראלית ממוצעת. אגפי המע"מ ומס ההכנסה, זה ברור, לא משתתפים בחגיגה.
לפני שלושה חודשים השיבה לשכת מפכ"ל המשטרה לרגבים כי הטיפול בנושא "מצוי בתחום אחריותם של מספר רשויות וגורמי ממשל". התחנות, הסביר ניצב משנה אמיר בן-טובים, עוזר המפכ"ל, "פולחו" על ידי משרד הפנים על פי מיקומן, "נפתחו תיקים והחלו הליכים... יחד עם זאת טרם הבשיל צו הריסה או פינוי כנגד המקומות שבפנייה". המשטרה, הבטיח עוזר המפכ"ל, תסייע ככל שתידרש. בינתיים, כך נראה, היא לא נדרשה.
אחת העדויות המעניינות בוועדה הייתה זו של פרקליטת מחוז הדרום לשעבר לעניינים פליליים, עו"ד יסכה לייבוביץ'. לייבוביץ' הייתה ישירה וחדה בכל האמור בעבריינות הבדואית. "קשה לקבל רעיון שיש פלג אוכלוסייה שכפוף לשיטת משפט אחרת או לכללים אחרים", אמרה, כשהיא מתייחסת בעיקר לפזורה הבדואית.
"האוכלוסייה הזאת, שלחלק גדול ממנה יש קרובים מהעבר השני של הגבול ויש לה הכרה נפלאה של השטח, מתעסקת במידה ניכרת בכל העבירות שיש להן שני צדדים של הגבול - כל ההברחות למיניהן. אנחנו מדברים על סחורות, נשים, סמים ואפילו נשק... סחר במכוניות גנובות, גניבות חקלאיות, הסעת שב"חים".
לייבוביץ' הסבירה למה העבריינים הבדואים מעדיפים את החיים בפזורה על המגורים ביישובים מסודרים. "כשאנשים חיים בפזורה, ההימלטות ממשטרה קלה ביותר. כניסה של משטרה לחפש חשוד או עד היא דבר מסוכן ביותר. אלות, יריות, ניקובי צמיגים, סכנת נפשות...
"האכיפה היא כמעט בלתי אפשרית. אני לא רוצה להגיד לכם כמה תיקים לא הצלחנו לנהל בגלל שאי אפשר היה להביא עדים... יש שימוש מאוד מאוד חופשי בנשק. אי אפשר לבוא לעשות חיפושים ולמצוא את כלי הנשק שמסתובבים בהמוניהם בתוך המקבצים האלה.
"אנחנו לא המדינה היחידה שחיה עם מיעוטים כאלה ואחרים ואני מניחה שכל העולם מתמודד עם מנהגים של האינדיאנים או של אני לא יודעת. עדיין, אני יושבת כאן כפרקליטת מחוז ויש עבירה, המשטרה חוקרת ויש ראיות ואני חייבת להגיש כתב אישום. אני לא יכולה להגיד 'בגלל שזה מהמיעוט הזה או מהמיעוט הזה או יש לו מנהגים כאלה, לא להגיש כתב אישום'. אני חייבת להגיש כתב אישום".
לייבוביץ' ביקשה להדגים כיצד הולכים בתי המשפט לקראת הבדואים, תוך שימוש בטיעונים שהאחרונים מביאים מחוקיהם הפנימיים.
לצורך כך היא השתמשה במקרה שארע ימים ספורים לפני עדותה, של סכסוך בין שני פלגים באותה משפחה שהסתיים "כמו שקורה כל שני וחמישי פה באיזור, ביריות ופציעות. תיק שבאוכלוסייה אחרת היו מתייחסים אליו מאוד מאוד בחומרה עם מאסרים מאוד ארוכים.
"ואז התרחש הדבר הבא: אחרי שכבר נגמרה פרשת התביעה, מגיעים לבית משפט, אומרים 'טוב, הייתה סולחה, משפחה א' שילמה למשפחה ב' כך וכך. באמת סכומים פנטסטיים. אין לנו דרך לבדוק אם זה נכון או לא נכון. ואז מהלכים אימים על בית המשפט. אומרים זה סכסוך של שנים. ואם חלילה הנאשמים האלה ירצו מאסר, ילך לטמיון כל העמל של השגת השקט בין הצדדים.
"עכשיו, אם מישהו הולך לבית סוהר מפני שהוא ירה ופצע באופן מאוד חמור אדם אחר, אז על מצפונו של בית המשפט אם ימשיכו שם פרעות באיזור. מה אמור בית המשפט לעשות עכשיו? מה אני אמורה לעשות, כתובעת? ובתי המשפט מתחשבים בזה...
"ואני אומרת לכם שבתי המשפט בהרבה מאוד מקרים מתפרקים מסמכויותיהם ואומרים 'בסדר, זה יסתדר שם, אני לא רוצה עוד פעם את כל היישוב הזה בוער'. ויישובים כאן בוערים. ושורפים אחד לשני את הבתים ודוקרים ויורים ומערב פרוע... אנחנו חרגנו מזמן מהמידה שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לומר 'אין כאן ריבון, אין כאן מי שמכתיב, אין כאן מי שאוכף'".
עו"ד בר סיפר לשופט גולדברג סיפורי אלף לילה ולילה על לידות פיקטיביות של תושבות שטחים שמגיעות לבית החולים עם תעודת זהות כחולה של קרובת משפחה, על מנת שהאחרונה תוכל ליהנות מדמי הלידה ומקיצבת הילדים. וגם על ערעור בחירות שהוגש לאחר הבחירות המוניציפליות, כשאחת המפלגות הלשינה על מאה מצביעים ללא רוח חיים שהשתתפו בבחירות ותמכו במפלגה המתחרה. מדובר, גילה, ב"כמות גדולה של ילידי 1850".
אבל מי שביקש לדעת עד כמה קשה המצב גם לרשויות שעסוקות בנסיון להיטיב עם התושבים, היה צריך לשמוע את עדותו של מנהל מחוז הדרום במשרד הרווחה, ישראל בודיק. בודיק איפשר לחברי הוועדה הצצה נדירה למה שמתרחש בגזרה שלו. אני, הסביר, רוצה להביא ליישובים הבדואים את המנהלים הכי טובים, אבל מועמדים מפחדים להגיע.
"לערערה מגיע את המנהל הכי טוב, לא מגיע את המנהל שממנו אנחנו הכי פחות פוחדים". חברי הוועדה ביקשו לדעת ממה יש לפחד. בודיק פרש שורה של סיפורי אימה. "היה לנו מכרז אחד שנבחרה מישהי, במקרה יהודייה. קיבלה טלפון, אמרו לה: 'תקשיבי, כמה ילדים יש לך?'. אמרה 'ככה', אמרו לה: 'אם את רוצה להפחית אותם, תבואי לתפקיד'. ברחה.
"במכרז אחר נבחר בחור מיישוב סמוך, בדואי, והוריד את המועמדות. אני לא שופט ולא חוקר, השמועות היו שנסגרה שם עסקה כספית. במכרז אחר הגיעו כמה אנשים, שקיבלו כבר טלפונים לפני המכרז, 'חבר'ה, כדאי לכם לא להגיע'".
בודיק סיפר מה אירע פעם למפקח שלו ביישוב לקיה. "היה לי מנהל שהוא היום מפקח אצלי. נכנסו אליו יום אחד למשרד, בקדנציה הקודמת, לקחו נבוט, שברו לו את הראש. רצינו להחזיר אותו, אמרתי לו 'תחזור', הצמדנו לו שמירה אישית של המשרד.
"התחיל להתקרב, כבר אחרי שהוא שוחרר מבית החולים, אמרו לו 'תשמע, אדוני, הפעם יצאת עם תחבושת, בפעם הבאה תצא עם ארון מתים'. הוא אמר לי 'ישראל, אתה לוקח אחריות על החיים שלי?'. אמרתי לו 'לא'. הבחור הזה פרש מניהול מחלקת הרווחה בלקיה... זה הגיע למצב שהלכתי ליסכה (לייבוביץ', ק"ל), אמרתי לה 'תשמעי, אם זה שני יישובים מתוך שבעה שמתנהלים בצורה כזאת, אז אני מרגיש שאני מנהל פה קודים של כמעט עולם תחתון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם