לקראת "חדא כנישתא": האחים אריאל מסכמים 11 שנה בלי אבא
בעוד מספר ימים, בפסטיבל "חדא כנישתא" למוזיקה ותרבות יהודית, יעלו האחים שחר ואהוד אריאל מופע משותף של שיריהם ושירי אביהם, מאיר. לקראת המופע, ולרגל 11 שנה למותו, הם מדברים על המוזיקה, על אבא ועל כך שלראשונה מאז נפטר - לא ייערך הקיץ מופע משיריו
מדובר בפסטיבל ייחודי למוזיקה ולתרבות יהודית, הנפרס על פני ארבעה מתחמים מרכזיים, ומאגד לתוכו כמה ממיטב המוזיקאים ישראלים מכל גווני הקשת היהודית, ובדיוק כמו פירוש שמו בארמית - "התכנסות אחת" - נועד לקירוב לבבות.
בין המשתתפים השנה בולטים אמנים אשר ביצירתם בנו גשר בין העולם החילוני לדתי, וביניהם אפשר למצוא את שולי רנד המופלא, קובי אוז עם המופע החדש שלו "מזמורי נבוכים", ברי סחרוף ורע מוכיח עם מופע משירי אבן גבירול, מאיר בנאי שיארח את שי גבסו והמטאור הדתי אורי דוידי.
עוד יופיעו להקת המדרגות, רואי לוי, יוצא להקת שוטי הנבואה, וכמובן את האחים שחר ואהוד אריאל, שיעלו מופע משותף
למרות שאינם הכוכבים הבכירים בפסטיבל, עדיין זוכים האחים אהוד ושחר אריאל לעניין רב סביבם, ולו רק בשל היותם הבנים של. העניין הזה מקבל משנה תוקף במיוחד בתקופה זו, כשביום שישי האחרון חל יום השנה ה-11 לפטירתו של אביהם, מאיר.
משפחת אריאל מתגוררת עד היום ביישוב פרדס חנה, וביום שני אחרי הצהרים אני מוצא את שחר אריאל, 41, בדרך הביתה ממסע רישום של בתו השלישית שזה עתה נולדה בביטוח לאומי. לעומתו את אהוד, 33, לו שלוש בנות משלו, אני מוצא במהלך יום בו בחר לעלות, מפאת ראש חודש אב, לקבר אביו שבקיבוץ משמרות.
לשניים אחות בכורה, שירז, אך רק שני האחים החליטו לצאת לקדמת הבמה, ובכלל זה להופיע עם שירי אביהם כדי שלא יישכח. "השיר הזה, 'סודות טובים', הוא הסנונית הראשונה מתוך תקליט שאני קורא לו בשם זמני 'אוהד מאיר בשחר', ובו 12 שירים חדשים", מספר שחר.
"מדובר בטקסטים של אבא שזכו לראשונה ללחן, קיבלו אותו מאהוד, ואנחנו עובדים על הפרויקט הזה לצד עבודה על האלבום השני שלנו".
למה דווקא השיר הזה?
אהוד: "אנחנו בתקופת 'בין המצרים', ועל כן תחת מועקה. כך שהפתיל הרבה יותר קצר אצל הרבה אנשים. בהתחלה לא היינו בטוחים איזה שיר נבחר מתוך שירי הפרויקט, אבל בוקר אחד הזדמזם לי השיר הזה - שהוא גלולת הרגעה כנגד העצבים והכעס שמשתלטים על הבן אדם, וגורמים לו לאבד את המוח. השיר הזה מגיע כמו בריזה קרירה, ומראה שלא הכל שחור, ושמה ששחור לרגע - נראה כמה דקות אחר כך מצחיק".
מה חשיבותו של פסטיבל חדא כנישתא מבחינתכם?
שחר: "בשנה שעברה השתתפתי בו בתור קהל רגיל לגמרי, ובעיניי עיקר עניינו הוא אהבת החינם והשמחה. ביום יום אתה כל הזמן שומע מסביבך מה לא טוב בארץ ובממשל, ועוד רגע זה יהיה כנגד המלצת הרופא לקרוא עיתון, כיוון שזה מדכא אותך ומחליש את מערכת החיסון.
"הגעתי לפסטיבל, ופתאום הרגשתי שם שנותנים דגש דווקא לדברים שיותר טובים וחזקים אצלנו בעם. מתברר שישנה הרבה יצירה יהודית, הוויה יהודית חדשה שנשענת על המקורות, שהיא התפתחות של דבר שנמשך אלפי שנים. היא חיה ומצמיחה דברים חדשים ורעננים, והפעם זה בא לידי ביטוי למשל אצל קובי אוז, או אפילו במופע החדש של ברי סחרוף.
"חוץ מזה, בניגוד לאירועי מוזיקה אחרים, אתה לא רואה נוער עירום ושטוף זימה, או חסויות של חברות סלולר, אלא ציבור שהולך בנחת ומתנהל בנועם וברוגע, ונותן תחושה שאפשר אחרת. אנשים לא דוחפים ולא צועקים, הכל נעשה בטוב וכולם באים להיות ביחד, להיפגש ולדבר זה עם זה. מבחינתי מדובר באחד מהדברים הכי חשובים שקורים היום בתרבות הישראלית, וזה הרבה יותר חשוב מאשר 'קוקה קולה וילג'' או 'סלולר סיטי'".
אהוד: "האחדות הזאת בלטה גם ביצירה של אבא, ואפשר לשמוע אותה בשירים כמו 'אצל ציון' ו'כותונת פסים'. הפסטיבל הזה מזכיר את מעמד הר סיני, שהיו בו 60,000 איש, רק הזכרים מעל גיל 20, כשהיו כולם בלב אחד למרות הדעות השונות.
"אמרו חז"ל ש'כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות'. אני מאמין שטוב לנו להתחבר ביחד, ואפילו להביא את כל הדעות הכי קיצוניות לסיר אחד. סביר להניח שהתבשיל ייצא קצת חריף, אבל העיקר הוא להתאחד, ולדעתי זאת הכנה למה שנקרא 'אחרית הימים'. כל זה במקום מפלגות שמפלגות. זה לא פאשיזם, אלא רצון בשלום בינינו".
ומה זה מוכיח לדעתכם?
אהוד: "לדעתי זה מוכיח שיש בסיס משותף פנימי, מאוד רחב לכל פלגי העם וישר כוח לבעל המעשה שהצליח להראות את זה. אולי החיצוניות שלנו קצת שונה, אבל מסתבר שבפנימיות שלנו אנחנו יותר מסכימים מאשר לא, וזה דבר נהדר.
"עם כל הכבוד, להגיע לאירוע כזה, הוא כמו להיפגש עם המשפחה שלי. נכון שכל האנשים באומות האחרות יפים, ואת כולם עשה השם, אבל תמיד אתה מרגיש קרוב למשפחה שלך ואין מה לעשות. אני שמח על הזכות לבוא למקום הזה לראות את כלל הצבעים והגוונים של העם".
שחר: "אם רוב רובו של עם ישראל עושה ברית מילה לבניו, זה אומר שהוא מחובר למסורת. אני לא אומר שכולם צריכים להפוך לדוסים, אבל העם מחובר ונשען על המסורת, ואסור לנתק אותו מהתורה. אחרת אין שום סיבה ליהודים להיות פה. יש מקום לכולם, גם מבחינת יצירה וחשיבה מקורית.
"אגב, אתה בטח יודע שהעברית הייתה קדושה מאוד בשביל אבא. למשל הוא היה משתגע מהכותרות שהיו בזמן הבחירות, כמו 'הליכוד מתפרק'. אתה מבין את האבסורד שבמשפט הזה, שאף אחד לא שם לב אליו?
"משמע המשמעות הטהורה של המילה אבדה, והיום אף אחד לא חושב על המילה 'ליכוד' במובן של אחדות, אלא במובן של מפלגה ופילוג. אובדן המשמעות הזה צרם לו מאוד, והוא לא היה מוכן לזרום עם זה".
זה לא ממש סוד, שמאז פטירתו של אביהם התחזקו האחים אריאל באמונתם, עד שהחליפו את העולם החילוני בזה הדתי. ראשון היה אהוד, ולפני כשנתיים הצטרף אליו שחר.
אגב, למרות מה שאולי מקובל לחשוב, מסתבר שאביהם התקרב בעצמו לדת, אפילו בטרם הוציא את אלבומו הראשון "שירי חג ומועד ונופל" בשנת 1978, שמעטיפתו (עליה הוא מצולם שוכב על גבי אקליפטוס, כשהוא לבוש בגדים קצרים) ניבט אולי שיאו של האופי הקיבוצי, שלא לומר חילוני.
"ממה שאבא סיפר לי, אני יודע שהוא הגיע להכרה בבורא עולם, ולהכרה שיש בורא לעולם כבר בשנות השבעים", מספר שחר. "תהליכים אמיתיים, בטח ובטח רוחניים ונפשיים, הם תהליכים ארוכים שלוקחים זמן, ואצלנו אומרים 'לא יגעת ומצאת - אל תאמין'. אז בהתחלה הוא היה נוסע בשבת, וחלק מהתענוג היה גם לשמוע מוזיקה.
"במקרה שלו הוא ברח מתוויות כמו מאש. בתחילת שנות התשעים, כשהוא כבר הפסיק להופיע בשבת, הוא נשאל בראיון מדוע הוא לא נותן תהודה ציבורית לאמונתו בבורא, ואמר דבר יפה שאני מאמץ ומחבק עד היום - שמערכת היחסים שיש לבן אדם עם בורא עולם היא אינטימית יותר מהקשר הזוגי שלו עם אשתו, וזה לא עניינו של אף אחד מלבדו.
"הוא לא רצה שיתערבו לו בזה, ויגידו לו למשל 'לא ככה מאמינים באלוהים, יש חוקים וצורת לבוש וחשיבה', ולא אחד כמו מאיר אריאל, שאפיין אותו אומץ לב ליצור דברים לא פופולאריים, יילך בדרך המקובלת.
"הרי הוא התחיל את הקריירה שלו מלשיר על ירושלים של ברזל, כשכולם שרו על ירושלים של זהב. בניגוד לכולם הוא לא נסחף אחרי האופוריה ששטפה את המדינה אחרי מלחמת ששת הימים, ובזמן שכולם צהלו משמחה על הניצחון - הוא ראה את האמהות השכולות וההרס שנגרם בעקבות המלחמה.
"זה נכון לגבי כל היצירה שלו, שבזמן שאנשים רצו לכתוב להיטי רדיו - הוא שר את 'טרמינל', וכתב שירים של שבע דקות כמו 'ארול' או 'שיר כאב', שבמקרה שלו מדובר בפעם ראשונה בה אמן נתן בשיר שלו שוויון זכויות מוחלט בין יהודי לערבי. כבר אז הוא אכל על הקטע הזה הרבה חצץ, והיום על הרבה פחות מזה כבר קוראים לאנשים בארץ הזאת בוגדים".
עוד מוסיף שחר: אם עלה מקודם העניין של חשיבות העברית, אז חשוב לציין כי אבא ממש לא אהב להיקרא חוזר בתשובה, כיוון שזה נראה לו מוזר לחזור למקום שהוא אף פעם לא היה בו. בזמנו אפילו כתב מכתב על כך לדב אלבוים.
"מקסימום, הוא אמר, אפשר לכנות את התהליך שעובר עליו כאל הליכה למקום של תשובה. אבא אמנם נתפס יותר כמעוז הישראליות מאשר מעוז החילוניות, ויש הבדל בין השניים. מה שכן, הוא בטח לא הטעה את הציבור. הוא היה קיבוצניק יליד הארץ, שנשען על משוררים כמו ביאליק ואלתרמן, ויחד איתם גם על יהודה הלוי ואבן גבירול".
במהלך 11 השנים שחלפו מאז הלך מאיתנו בעקבות טיפול רפואי רשלני בקדחת הבהרות, ניתן לומר כי מאיר אריאל הפך לסוג אייקון בתרבות הישראלית, ויצירתו, שהייתה נסתרת ברוב שנות חייו, קיבלה זרקור נרחב ואף יותר, כאשר החלו אמנים אחרים להלחין את השירים שנותרו במגירותיו.
במיוחד זכו להצלחה "הלילה לא" (ריטה, ולאחר מכן דודו טסה), "משהו טוב" (רמי קליינשטיין) ו"לילה בלי טיפה של דלק" (חמי רודנר). בניו לעומת זאת הוציאו אלבום אחד משותף, וכבר שנים מעלים מופע משיריהם ומשירי אביהם, אבל לא התקרבו לתהילה שאפפה את אביהם לאחר מותו. יתרה מכך, יש כאלה שאפילו האשימו אותם בניצול כזה או אחר של שירי אביהם, ובמסחור זכרו.
"אצלי באופן אישי, היצירה שלי ושל אבא הולכות במקביל", אומר אהוד. "מצד שני, בעוד השירים של אבא נכתבו מתוך חוויות של אדם שעבר דברים רבים במהלך שנותיו והם כמו יין ישן, טוב ובשל - השירים שלנו הם כמו יין חדש וצעיר.
"מאוד קל להגיד דברים או לטקבק אותם, וברמה הציבורית להרים את האף ולהגיד 'זאת דעתי', זאת ממש לא חוכמה גדולה. הרי מחר הדעה הזאת יכולה להשתנות. בהופעות שלנו שחר ואני אומרים את מה שיש לנו להגיד, ומי שיבוא אליהן יוכל לשפוט זאת בעצמו.
"לשמחתי אנחנו מקבלים אחריהן המון תגובות כמו 'שמע, היה לי יום על הפנים ובכלל לא תכננתי להגיע להופעה. גם לא ממש הכרתי את השירים של אבא שלכם, אבל עשיתם לי את הערב וסידרתם לי אתה הראש'. תאמין לי שלא צריך יותר מזה".
עד כמה מכבידה ההתעסקות עם השירים שכתב אביך?
"גם אם הייתי רוצה להתעסק רק עם היין הישן והטוב של אבא, אני לא יכול, מכיוון שאחרי המון זמן שאני עושה את זה - נראה שאני מגיע למצב בו אני מפסיק להבין ולהרגיש את השירים שלו, ובעצם זה מביא אותי למבוי סתום. אז אני חוזר לכתוב את החומרים שלי ולהופיע רק איתם, ולאחר שאני עובר את החוויות האישיות שלי - מגיעה שוב הפריצה. אבא פתאום מאיר לי מאיזו שורה שכתב באור יפה עד דמעות, והיצירות שלנו משתלבות האחת בשנייה".
בזמנו נדמה שהוא לא בדיוק התלהב מהרעיון שתהפכו להיות מוזיקאים.
שחר: "דווקא לא היה לו משהו נגד העניין שנתעסק באמנות. אני הלכתי ללמוד קולנוע ב'קמרה אובסקורה', התחלתי להתעסק בהפקות, ואחרי זה נסעתי לעבוד בארצות הברית בעריכת וידיאו. הייתה תקופה שאחריה היה ברור שאודי, שנכנס למוזיקה כבר בגיל 16, התעסק בהלחנה והפך לנגן גיטרה.
"אבא תמיד אמר שהוא ניגן גיטרה יותר ממה שהוא עצמו אי פעם ניגן ויותר מכך, ראה בעיני רוחו עסק משפחתי, אבל לאו דווקא שאנחנו נהיה בקדמת הבמה כמבצעים. אבל המציאות חזקה מאיתנו, ושנה אחרי מותו היה ביקוש אדיר להופעות מהחומרים שלו. אהוד הרים את הלפיד, והיה הראשון להופיע איתם".
אהוד, לא חיכית יותר מדי, וממש שנה אחר כך אלבום הסולו שלך היה מוכן. מה הייתה הסיבה לכך?
"רוב השירים באלבום הזה נכתבו אחרי מותו של אבא, ומתוך מציאות של בחור בן 23, שהשתחרר מהצבא וחזר מחו"ל אל אמא שנמצאת לבד, והוא צריך לעזור לה בפרנסת הבית בגלל המצב שנוצר, אבל היא אומרת לו שינגן וישיר.
"התחלתי לעבוד בצורה אינטנסיבית, ונפגשתי עם אביב גפן ודיויד ברוזה, שאמרו לי לכתוב בכל יום שיר. זאת הסיבה שהאלבום יצא כל כך מהר. את האמת אני מרגיש שרק עכשיו, אחרי 18 שנים מאז הפעם הראשונה שהחזקתי גיטרה ביד, הניגון והמוזיקה מתחילים להיכנס פנימה".
ומה לגבי העבודה על האלבום הראשון שלך ושל שחר, עם מיקי שביב - "מי יעיר את הילדים", שיצא לפני כארבע שנים?
"לא היה לי קל לעבוד עם מיקי, אבל בדיעבד אני מנשק באהבה כל שנייה של זיכרון מהתקופה אצלו באולפן, שהייתה מלמדת עד מאוד. למרות שהיה זעזוע יום יומי באולפן, רק היום אני קולט את האמת שמיקי הביא מתוך הניסיון הרב שלו, ואפשר לומר שהוא חסך ממני המון שגיאות לאורך הדרך".
בעקבות מה החלטתם לאחד כוחות האחד עם השני?
שחר: "אודי רץ עם המופע שלו יחד עם תומר סרי, שמנגן על קחון ומפוחית והיה איתו מההתחלה. לאהוד תמיד היה כישרון בהלחנה, אז היו לנו שירים משותפים שאני כתבתי והוא הלחין, והבסיס היה משותף.
"היה גם מה שהוביל אותי להצטרף אליו ואל תומר לאחר ארבע שנים של הופעות, הרצון לבצע את השירים של אבא ביחד עם השירים שלנו. אגב, לדעתי האלבום הראשון שלו הוא חתיכת מאסטרפיס, ולדעתי בבוא העת הדיסק יקבל את יחס שמגיע לו. הבעיה היא שהקהל לא חשוף אליו בגלל שהוא כבר לא מודפס, ואני בטוח שאם אהוד היה מדפיס ממנו עוד מאה חתיכות - הם היו נחטפות בהופעות שלנו כמו לחמניות".
אהוד: "היה לי את כל הכוח לכתוב את השירים, להקליט אותם, לעצב את העטיפה ולהגיע לשלב הייצור. אבל כשהיה צורך לרוץ עם האלבום מתחנת רדיו אחת לשנייה, היו נסיבות אישיות שהזיזו אותי לצד שני, ועצרו אותי על קו הגמר".
האם אבא שלכם הספיק לראות אתכם מופיעים על במה?
שחר: "עוד לפני שאבא נפטר, העלינו שתי הופעות מאוד לא מקצועיות עם כמה חברים בלוגוס המיתולוגי בתל אביב, ואת אחת ההופעות אבא ראה. היה לו נחמד לראות אותנו עושים פדיחות על הבמה, והוא היה מבסוט כמו מישהו שרואה את הצגת הגמר של הילדים שלו. הוא בטח לא חשב שהם רחמנא לצלן ינסו לחיות מזה".
אהוד: "בשנה לפני שאבא נפטר, נכנסתי לאולפן הקלטות עם חבר. זה היה בתקופה ששמענו הרבה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, פינק פלויד, לד זפלין, ועל זה ג'ימג'מנו. אבא ראה את זה, שמח ואמר שהחבר'ה מאריכים ביותר בניגון. חוץ מזה, בגדול לא הספקתי יותר מדי בימי חייו. מה שהספקתי ברוך השם, ואני מאמין שעוד אזכר במה שהרווחתי ממנו מבחינת הכוונה".
שחר: "לעומת אודי, אני פונקציה אחרת לגמרי. אמנם אני מנגן במפוחית, אבל לא מתיימר להיות נגן. מה שכן אני כותב, ולאבא הייתה נחת גדולה לשמוע את 'זמן קסם' שכתבתי ליזהר, וכולם שמחו ששיר שכתבתי הצליח בזכות. יש עוד שירים שלי שמפוזרים פה ושם, ומתי שהוא אני מניח שייצאו גם חדשים, מכיוון שכרגע אנחנו עסוקים בפרויקטים שלא מתאים לשלב בהם את השירים האלה.
"בכל מקרה אני תמיד נותן את השירים שלי לכל מי שרוצה לקחת אותם באהבה, אלה שאני לא מרגיש נוח לבצע אותם בגלל שהם קשורים למערכות יחסים שבינו לבינה. במקום שבו אני נמצא היום, אני נותן הרבה משקל וכבוד לבורא עולם. לא בקטע של 'מאמינים בני מאמינים', אלא יותר קרוב לטקסטים כמו אלה של שולי רנד".
מאיר אריאל אמנם נפטר לפני 11 שנים, אבל דומה ששיריו חיים יותר מתמיד. הוכחה לכך היא העבודה שדווקא האלבום הקשה ביותר לעיכול והכי פחות קונספטואלי, 'רישומי פחם', יזכה בקרוב לגרסה מחודשת בביצועים של אחרים. אגב, רוב השירים שהותיר אחרי מותו נותרו מחכים לכל המבקש.
"מתוך מאה שירים שאבא השאיר, רק 20 טקסטים נלקחו על ידי אמנים, ועוד 12 שלקחנו לפרויקט החדש שלנו. נותרו לא מעט שירים עבור אחרים שרוצים לבוא ולקחת", אומר שחר.
מדי חודש יולי חלה אזכרתו של מאיר אריאל, בקיבוץ משמרות בו גדל ולבסוף נקבר, אך האזכרה הגדולה מכולם, והמשותפת לכל המדינה, היא ללא ספק מופע המחווה הענק שנערך לזכרו בכל שנה בקיץ בקיסריה בהשתתפות מיטב מאמני ישראל.
אלא שהשנה, על אף שחודש אוגוסט הולך ומתקרב, אם לא יהיו הפתעות נוספות, המופע הזה אליו התרגלנו כל השנים לא ייערך. "דרוש משקיע", מסכם אהוד בפשטות ושופך אור אחר, מפתיע, על אחד האירועים הכי מוכרים המדינה:
"זאת הפקה עצמית, שאיכשהו נהגה תמיד לצאת במינוס למרות שכל הכרטיסים נמכרו. זאת לא בושה להגיד שיש לנו חובות שאנחנו רוצים למחוק, על מנת שנוכל להרים שוב את המופע הזה".
בכל מקרה, גם אם מופע המחווה למאיר אריאל לא יעלה השנה, לראשונה מאז נפטר, שיריו כבר הפכו מזמן לנחלת כלל הציבור הישראלי. מי שירצה בכל זאת לשמוע את השירים המוכרים ייאלץ בינתיים להסתפק בדיסק, או שפשוט יגיע בט"ו באב אל פסטיבל חדא כנישתא כדי לחזות בשני בניו ממשיכים את מורשתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם