בסבך הזיכרון: משפחות חללי לבנון השנייה מוציאות ספר
דניאל שירן מחיפה נפל בכפר מרכבה עם שניים מחבריו. יער בן גיאת מקיבוץ נחשולים נהרג ברנדוריה ביום ה-32 למלחמה. עם צאת "בסבך הלבנון", ספר שכתבו הורי הנופלים במלחמת לבנון ה-2, מספרות שתי המשפחות על 4 שנות געגוע. "הספר נולד מתוך כאב וכעס"
הספר, שמתאר בין השאר גם סיפורי קרבות ואת ההתמודדות עם השכול הישראלי בשנות האלפיים, הוא פרי יוזמתם של המשפחות השכולות ממלחמת לבנון השנייה, כש-118 מתוך 122 המשפחות ששכלו את בניהן אספו, כתבו והפיקו את ספר הזיכרון לחללי המלחמה.
"אנו הורים לחיילים שנפלו על הגנת המולדת במלחמת לבנון השנייה", כתבו המשפחות השכולות בדברי הפתיחה לספר, בו 312 עמודים. "אנו קשורים לארץ הזאת בכל נימי נפשנו, ותמיד ראינו בתרומה למדינה חלק מרכזי בהשקפת עולמנו.
"לנו ולבנינו היה ברור כי השירות בצבא עשוי להעמידם במצב בו יידרשו לסכן את חייהם, ואולי אף למסור את נפשם. קיווינו תמיד שצורך זה לא יבוא לעולם. ספר זה מוקדש ליקירנו בהערכה עצומה, באהבה גדולה ובגעגועים אין סוף".
עירא בן גיאת, אשת חינוך בבית הספר האיזורי כרמל, וגרפיקאית מקיבוץ נחשולים, ששכלה את בנה יער במלחמת לבנון השנייה, לקחה גם היא חלק בכתיבת הספר. סמל יער בן גיאת, בן 19 במותו, נהרג ברנדוריה ב-12 לאוגוסט, שהיה היום ה-32 למלחמה. היום הארור ההוא בו איבדה עירא את בנה, ייזכר כיום הקשה ביותר של מלחמת לבנון השנייה, יום שבו נהרגו 24 מטובי בנינו.
"לשמחתי, יער הוא החייל היחיד שנהרג מהפלוגה שלו", אומרת עירא את המשפט המצמרר, ומספרת על בנה שנפל: "כשיער היה בכיתה ג', הוא חזר יום אחד לאחר הלימודים ואמר לי: 'אמא. היום היה מבחן למחוננים, ויצאתי חינני'.
"יער היה ילד מאוד אינטיליגנטי ומחונן. זה הילד הבכור שלנו, ילד מאוד חכם. הוא אמנם לא אהב ללמוד, אבל הוא היה מקשיב, שואל וסופג אינפורמציה מכל מיני מקורות. יער היה צופה הרבה בסרטים תיעודיים, וכך צבר ידע רב. הוא עצמו סיים את מגמת התקשורת, עם סרט תיעודי מאוד יפה בשם: 'רקפות של סתיו'".
הסרט עליו מדברת עירא, פרי יצירתו של בנה יער, מספר בין היתר על אישה שהתאלמנה מבעלה, וצריכה להתמודד ולגדל לבדה את שתי בנותיה. "הסרט של יער מתאר מצב די דומה למצב שלי היום", אומרת עירא, ונזכרת בתחילת דרכו של בנה בצבא.
"יער בחר להתגייס לנח"ל, למרות שהוא לא בא ממשפחה של לוחמים. הוא די הפתיע אותנו כשבחר להתגייס לנח"ל, ואבא שלו ממש לא אהב
"יער היה חייל צעיר מאוד כשנלחם בלבנון, הוא בסך הכול סיים את המסלול. יער התגייס באוגוסט ונהרג באוגוסט. הוא סיים את המסלול, היה חודש וחצי בשכם, הגיע למלחמה ובקרב השלישי של הפלוגה הוא נהרג. למזלי הוא נהרג במקום".
עירא בן גיאת היא אישה מיוחדת, אמיצה, כזו שאוהבת את החיים, מבינה אותם ומנסה בכל יום להתמודד בגבורה עם הגורל האכזר, שלא פסח עליה ועל משפחתה. "כפי שאתה בוודאי שומע ומבין, אני קצת שונה מהאמהות האחרות", היא מסבירה.
"אין בי כעס, ואני גם לא יכולה לומר לך שהתייפחתי על יער. אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל אני פשוט אחרת. פעם בחודשיים אני נוסעת לאנדרטת חללי הנח"ל בפרדס חנה, פוגשת תלמידים מכיתות ח' ו-ט' ומספרת להם על יער, על ההתמודדות של המשפחה ועל העובדה שלאחר נפילתו אח שלו, נהר, התגייס לחיל הים, אחותו נוף התגייסה לחיל השריון ואנחנו ממשיכים אותו.
"יער אמנם איננו, אבל אנחנו ממשיכים כמוהו וחיים יותר. למדנו משהו לחיים, והוא שצריך לחיות יותר. אנחנו לא צריכים לחיות פחות, מכיוון שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אני בחרתי לחיות. אני לא אומרת בחרתי בחיים, כי אני לא אוהבת את המושג הזה. אני בחרתי לחיות".
מדובר בהתמודדות יומיומית.
"זו התמודדות שהיא יותר מיומיומית, היא כל הזמן. אבל אם אתה לא פוחד מזה, אז הוא מאוד נוכח. לשמחתי, לאחר המלחמה המ"פ שלו ביקש שהחיילים מהפלוגה יראיינו האחד את השני, ויוציאו חוברת על הקרבות למען המורשת. הם הגיעו אליי, וביקשו שאכתוב עמוד על יער.
"כששאלתי את החיילים מהפלוגה מה הם מתכוונים לעשות עם העמוד שכתבתי, הם ענו לי שהם יצלמו מספר עותקים ויכינו חוברת. הסברתי להם שאני גרפיקאית, ואני זו שעושה את ספר המחזור בבית הספר שבו אני עובדת, כך שאם הם רוצים משהו יפה אני מוכנה להירתם.
"היום יש לנו ספר של 120 עמודים עם כריכה קשה, על כל הקרבות של הפלוגה. עבדנו על הספר במשך שנה, כך שבמשך שעות הסתכלתי על המסך ויער נוכח במשך כל הזמן הזה".
נראה שיש לך דרך מיוחדת ושונה להתמודד עם השכול.
"אין בי פחד להסתכל ולדבר על זה ולהתמודד עם זה, הפחד הוא להרגיש. אני יכולה לדבר איתך כפי שאני עושה עכשיו, מכיוון שאני לא מעיזה להרגיש, אני מדחיקה את זה ממני.
"אני מסתכלת עכשיו על קולאז' שעשיתי אתמול, ולקחתי דמות מאבן, שזה כמו בן אדם מת. אני מתעסקת עם המוות, אבל אני לא נותנת לזה להגיע לבטן. רק כך אפשר לשרוד. כשאנשים שואלים אותי: 'עירא, איך את ככה?', אני אומרת להם שאני לא קלטתי שאני אם שכולה, אני אם מחושלת".
יער בן גיאת גדל בקיבוץ נחשולים והעביר בו את רוב ימי חייו. רצה הגורל, ואת מותו מצא יער לא הרחק מהמקום בו נולד, בקיבוץ נאות מרדכי. הקיבוץ נמצא באצבע הגליל, לא הרחק מגבול הלבנון, ובו נולד וחי יער עד גיל שנתיים. סבתו של יער עדיין מתגוררת בקיבוץ, ועירא נוסעת לבקר אותה אחת לשבועיים.
"בעקבות העובדה שהתגוררנו בקיבוץ כל כך קרוב לגבול, והיינו נוסעים לשם מדי פעם גם לאחר שעזבנו, גרמה לנו להכיר את הפחד והחרדה מקרוב. ידענו מה זה לחיות בצל המלחמה".
היום, כשאת נוסעת לבקר שם, יש לך הרגשה אחרת?
"לי יש הרגשה שיער פשוט שמר על אמא שלי, אני לא מההורים הכועסים. למרות שקרה לי הדבר הכי נורא אני עדיין אופטימית, ואני לא יכולה שלא, אחרת מה יהיה?".
איך נולד הרעיון לספר בסבך הלבנון?
"אני לא הייתי בעניין, אך בגלל שאני גרפיקאית הצעתי את עזרתי בכל מה שקשור לעיצוב. הספר נולד מתוך כאב, ומתוך כעס של הרבה הורים שחשבו שצה"ל והדרג המדיני לא התנהלו נכון וחכם במלחמה הזו. ההורים עשו תחקירים, והעלו הרבה פרטים שלא פורסמו.
"ההורים החליטו לכתוב את הספר שלהם על מלחמת לבנון השנייה, אך בתחילת הדרך רוב המשפחות לא שיתפו פעולה. עם הזמן המלחמה של ההורים הכועסים קצת נרגעה, והזמן גם עשה את שלו. המשפחות פנו לעורך חיצוני, ניסו לשמור על אובייקטיביות ופנו למשפחות נוספות כדי שיהיו מעורבות בעניין, כך שבסופו של דבר הספר יצא מאוזן יותר, ול-118 חללים יש דפי זיכרון בספר".
נפגשת עם משפחות אחרות בעבודה על הספר?
"נפגשתי רק עם אחת העורכות הראשיות. מדובר במישהי שהייתה איתי בקבוצת תמיכה, והכירה אותי יותר מקרוב. היא גם זו שמספרת עליי בספר מתוך ההיכרות שלה איתי".
מה מסמל עבורך הספר?
"בשבילי לראות את הילד שלי בדף זיכרון עם עוד 117 חללים, זה משהו שקשה להבין, לראות את הילד הרך שלי בתוך כריכה קשה זה לא נתפס, ממש קשה.
"צלצלו אליי לפני מספר חודשים לגבי ספר 'יזכור' של צה"ל. משום מה הוא עדיין לא הגיע לידיי, ואני כל הזמן דוחה את הקץ מכיוון שאין לי את הספר הזה. אבל הנה עכשיו יש ספר שההורים כתבו, ולילד שלי יש דף זיכרון. אני עדיין לא מצליחה לתפוס את זה.
"יער אמנם בחור בן 19 וחצי, אבל בשבילי הוא תמיד יישאר ילד. הוא לא רצה לנסוע לפולין, לא רצה להוציא רישיון נהיגה ואני כל הזמן שואלת מה הוא הספיק? אבל כשקוראים את החיבור שהוא כתב בגיל 17, מגלים שלמרות גילו הצעיר היו לו תובנות וידע של אדם בן 80. זה מה שמרגיע אותי ואומר לי שהוא מת מלא, הוא לא מת חסר.
"הספר בעיניי מאוד מכובד, וחבל לי שלא מצליחים ליחצן אותו יותר. בספר הזה יש המון חום ונשמה, מעבר לזה שהילד שלי שם בפנים. דווקא בגלל שהספר נכתב בידי ההורים, מדובר במשהו מיוחד. כתיבת הספר הזה הייתה תרפיה עבור אותם הורים".
באתרי ההנצחה ליער ניתן למצוא שירים ומכתבים מרגשים מאוד. איך בחרתם את הקטע, שבסופו של דבר גם פורסם בספר?
"בדפי ההנצחה על כל אחד מהחללים הגבילו אותנו ל-550 מילים, אבל ביקשו מכל משפחה לכתוב איך שבא לה. אם זה אח, אחות או אבא שיכתבו או אפילו משהו שהילד עצמו כתב פעם. הספר יצא מאוד צבעוני ומגוון בזכות העובדה הזו.
"לי באופן אישי היה קשה מאוד לכתוב שוב, מפני שלכתוב הספד זה משהו מאוד קשה. לכן הצעתי להם לבחור קטע מהספר של הפלוגה, או את השיר שאבא של יער כתב".
למרות דרכה המיוחדת וההתמודדות האמיצה המרשימה שלה עם השכול, השבוע הקרוב יהיה הקשה ביותר שלה בשנה. ביום חמישי תיערך האזכרה במלאת 4 שנים לנפילתו של בנה הבכור יער ז"ל, ועירא מקווה לעבור את השבוע הזה בשלום.
"הקושי מתחיל הרבה לפני יום האזכרה", היא משתפת. "אנחנו ההורים השכולים אומרים שיש לנו עונה נוספת בשנה, עונה שנמשכת בימים שאחרי פסח ונמשכת עד לאזכרות. יש את יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום זיכרון שכל חטיבה עושה בנפרד ולאחר מכן ישנה האזכרה של הילד, כך שאנחנו מתכנסים שלוש פעמים.
"זה מאוד מכביד וקשה, בעיקר כשמגיע יום ההולדת של הילד שזה רגע קשה במיוחד. זה אף פעם לא נגמר. זה לא שאתה יכול לומר שמדובר בתקופה שתחלוף בעוד שנתיים או שלוש, זה לכל החיים, צריך הרבה כוח והגעגועים רק מתחזקים, מכיוון שלאט לאט אני מבינה שהזמן עובר והוא לא בא".
ב"בסבך הלבנון" מובא גם סיפורו של סמל ראשון דניאל שירן ז"ל מחיפה. דניאל, בן 20 במותו, נפל ב-4 באוגוסט בקרב בכפר מרכבה, עם עוד שניים מחבריו לגדוד 13 של גולני.
אביו של דניאל הוא ד"ר אבינועם שירן, קרדיולוג בבית החולים כרמל, שלא ישכח לעולם את הרגע בו קיבל את בשורת האיוב ששינתה את חייו ואת חיי משפחתו. "בזמן המלחמה נשארתי בחיפה, אבל אשתי ורדה והילדים לא רצו להישאר כאן ועזבו את העיר". נזכר האב.
"בשבוע שדניאל נכנס ללבנון נסענו לאח של אשתי בירושלים. מאחר שהייתי צריך להיות כונן ביום שישי חזרתי מוקדם, כשגם גיא, האח הצעיר של דניאל, הצטרף אליי. יצאנו ב-5 בבוקר מירושלים, והגעתי לכוננות בבית החולים. בזמן העבודה בבית החולים נודע לי שחיפשו אותנו ולא מצאו.
"אחד הרופאים במחלקה תפס אותי באחת מהמחלקות, ואמר לי שמחפשים אותי ושאני צריך להגיע בדחיפות ליחידה. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ובאותו שלב שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. כשהגעתי ליחידה, הרופא פתאום דחף אותי לחדר הרופאים. ראיתי את כל הקצינים בחדר, והכול היה לי ברור".
דניאל שירן ז"ל תמיד חלם על שירות קרבי. כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, התגלתה אצלו בעיה באיזור כף הרגל - מבנה לא נורמאלי של הקרסול. למרות שהדבר לא הפריע לו בחיי היומיום, דניאל קיבל פרופיל נמוך והיה מאוד מאוכזב.
"אמרתי שלא אעזור לו, אבל דניאל התעקש עד שבסופו של דבר ויתרו לו, והוא התגייס לגולני. במסעות הארוכים החלה לצוץ בעיית הקרסול, שהיה מתנפח לו בזמן המסעות הארוכים. לקחתי אותו למומחה לכף רגל, שאמר לו שהוא יכול להוריד לו פרופיל והוא לא יהיה יותר בקרבי.
"דניאל לא ויתר, למרות שהרופא הבהיר לו שהוא יכול לגרום לעצמו נזק, ושייתכן שבעתיד הוא אף יזדקק לניתוח. דניאל סיים מסלול כמו כולם, ושירת בגדוד 13 של גולני.
"באיזשהו שלב דניאל נשלח לקורס גיל, שזה טילי נ"ט של חי"ר. המג"ד אמר לפני הקורס שמי שיסיים את הקורס בהצטיינות ייצא לרגילה. כמובן שדניאל היה מצטיין, והיה שווה לו להתאמץ. הוא יצא עם החברים שלו מנשר לאילת, ובילה איתם במשך שבוע".
ביום רביעי בשבוע שעבר, עלו בני משפחת שירן, חבריו לגדוד ומכרים, אל קברו של דניאל לציון יום האזכרה הרביעי לנפילתו. בערב שלפני היום הקשה ביותר בשנה עבור משפחתו, מספר ד"ר שירן על הספר "בסבך הלבנון", בו בחר גם הוא להנציח את בנו.
"אנחנו בהתחלה לא כל כך התלהבנו לקחת חלק בספר, מכיוון שלא רצינו להכניס את העניין הפוליטי. בסופו של דבר, כשראינו שהספר הזה הולך לצאת והבטיחו לנו שלא יהיה קטע פוליטי, החלטנו שעדיף שדניאל יהיה בספר".
מה מסמל הספר הזה עבורכם?
"למרות שהיום יש אינטרנט ואתרי הנצחה, ספר זה משהו שנשאר לתמיד. אני לא מאמין שהספר הזה יהיה רב מכר או משהו בסגנון הזה, אבל זה משהו שנשאר. אולי יבוא יום שבו הנכדים שלי ירצו לעשות איזשהו פרויקט על שושלת או אילן משפחתי, הם יוכלו לקרוא בספר ולעשות את הפרויקט".
באתר ההנצחה של דניאל ניתן למצוא סיפורים מרגשים, מכתבים ושירים שכתבו לו חברים ובני משפחה. איך בחרתם את הקטע שיפורסם בספר?
"אני בכל שנה כותב את מה שאני מרגיש, מספר לדניאל דברים שעוברים עליי ומחשבות שעוברות לי בראש. אני כמובן כותב לו את הכול. הרגשתי שהכי נכון זה להכניס לספר קטעים מתוך הדברים שאמרתי באזכרה הקודמת של השנה השלישית".
במהלך השנים שחלפו מאז נפילתו של דניאל, נחשפתם לסיפורים חדשים או לחברים חדשים?
"נחשפנו להמון חברים חדשים, למרות שדניאל היה ילד מאוד ביישן. הגיעו חברים מהילדות, מספסל הלימודים וכמובן מהצבא. החברים סיפרו לנו המון דברים, וסיפורים שכלל לא ידענו עליהם.
"סיפור אחד שנחשפנו אליו, התרחש מספר חודשים לפני המלחמה. הם היו בתעסוקה בג'נין, הקפיצו אותם לאיזשהו אירוע ונזרק מטען לעבר הג'יפ שבו הם נסעו. אחד החיילים נכנס להלם, דניאל תפס אותו, זרק החוצה רימון הלם והכול עבר בשלום. יש המון סיפורים כאלה שדניאל לא סיפר לנו עליהם, מפני שלא רצה להדאיג אותנו.
"היו כל מיני בחורות שהגיעו אלינו הביתה, וסיפרו לנו שהן תמיד שמו עין על דניאל, שהיה בחור יפה תואר, גבוה, שרירי וחסון. הייתה מישהי שישבה לידו במשך מספר שנים בבית הספר, וסיפרה לנו על הווי בית הספר.
"היא סיפרה שדניאל היה יושב בשיעור כשמוסף הספורט של העיתון מונח על רגליו מתחת לשולחן, הוא היה קורא את המוסף, אבל בסוף השיעור תמיד ידע לסכם במספר משפטים את החומר שהמורה הייתה מעבירה בשיעור, ואותה בחורה הייתה מעתיקה ממנו. דניאל היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, ובשנתיים האחרונות מתקיים משחק של קבוצת הנוער לזכרו".
נוצרו גם קשרים חדשים?
"בוודאי. יש לנו קשר עם החברים מנשר, ואנחנו רואים אותם מספר פעמים בשנה. יש את ה-מ"מ שלו, שנפצע מאוד קשה, והוא גם היחיד מהחוד שנשאר בחיים. הוא גם נפגע מאוד קשה מבחינה נפשית, אבל התחתן לאחר מכן והיינו כולנו בחתונה שלו. הוא ואשתו מבקרים אותנו כמה פעמים בשנה ואנחנו מבקרים אותם".
יש דרכים נוספות בהן אתם מתכוונים להנציח את זכרו של דניאל?
"יש לא מעט דרכים ואפשרויות. יש פרס של המתמחה המצטיין באיגוד הקרדיולוגי השנה, על שמו של דניאל. יש גם 'יום דניאל' פעם בשנה ביחידה לנוער בטכניון. מביאים לשם תלמידים מכיתה ו' מבית הספר היסודי שבו דניאל למד, הם מקבלים הרצאות, הדגמות ונערך גם טקס בסיום היום".
יש לקחים שהפקת מהמלחמה?
"אחד הדברים שאני מאוד לא אהבתי, זו התקשורת ואנשים נוספים שטענו שהפסדנו במלחמה, שהמלחמה הזאת הייתה כישלון ודברים ברוח הזאת. קח לדוגמה את האמריקאים, כשהם נלחמים בווייטנאם הם מכריזים שהם מנצחים, כשבעצם הם מפסידים.
"אנחנו בסך הכול מנצחים, עובדה שנסראללה לא מוציא את קצה האף שלו מהבונקר כבר כמה שנים, בגלל שהוא פוחד שיחסלו אותו. יש היום שקט בלבנון. ברור שהיו דברים שלא היו בסדר, אבל התקשורת בחרה להתמקד בדברים אחרים. אני מקווה שהלקחים מהמלחמה הזאת הופקו. 'עופרת יצוקה' אמנם היה מבצע ולא מלחמה, אבל הדברים כבר נראו טוב יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם