ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

כוכב נופל: הסוהר מ"אקספרס של חצות" גר ברעננה ומחכה לטלפון

בגיל 71, פול סמית מחכה שמישהו מתעשיית הקולנוע הישראלי יצלצל אליו. השחקן שקנה את עולמו בתפקיד הסוהר הסדיסט בסרט "אקספרס של חצות" מתקשה להבין איך אפילו הצעה לתפקיד זניח הוא לא מקבל: "אני יכול לתת המון, אבל אף אחד לא מתעניין"

הוא שיחק לצדם של ענקי הוליווד, ובהם ארנולד שוורצנגר, מל גיבסון, אלן פארקר ואוליבר סטון. הוא חבר באקדמיה האמריקאית לקולנוע והשתתף בלמעלה מ-50 סרטים, כשהזכור מבין כולם, "אקספרס של חצות", קנה לו תהילת עולם.

אבל למרות הרזומה המכובד, איש בישראל אינו מתעניין בשחקן פול סמית, שקבע את ביתו ברעננה. "נפגשתי עם ראש העירייה, נחום חופרי, והצעתי לו להתנדב בשיעורי משחק. הוא אפילו לא חזר אליי", אומר השבוע סמית בעצב. "אני יכול לתרום המון לתעשיית הקולנוע בישראל, אבל אף אחד לא מתעניין".

סמית מתעקש לא לשקוע במרה שחורה. מדי פעם הוא מקבל הצעה להשתתף בהפקה זו או אחרת. הוא גם משתתף מדי שנה בבחירת הסרטים הזוכים באוסקר ומעביר את הזמן כמו כל גמלאי.

אבל סמית אינו עוד גמלאי יהודי-אמריקאי שעלה לישראל. מדובר בכוכב הוליוודי שזכה להופיע בכמה סרטי קולנוע בין-לאומיים. תפקידו המפורסם ביותר, כאמור, היה של דמות הסוהר הסדיסט בסרט "אקספרס של חצות".

מלבד השתתפותו בסרט זה, שזכה בשני אוסקרים, השתתף סמית בסרטים "אקסודוס" לצדו של פול ניומן, ב"חולית", ב"מווריק" לצד מל גיבסון, ב"פופאי" של רוברט אלטמן וב"סינית האדומה" לצד ארנולד שוורצנגר.

גם בישראל הוא לקח

חלק בעשייה הקולנועית, בעיקר בסרטי בורקס משנות השבעים: "פישקה במילואים", "נחצ'ה והגנרל" ו"קוראים לי שמיל", "אוכלים לוקשים" ו"ניפגש בספארי".

בעשר השנים האחרונות הוא כמעט לא ביקר בסט הצילומים. סמית, יליד מסצ'וסטס, שבעבר רץ אחרי תסריטים ותפקידים בכל רחבי העולם, רץ כיום לכל היותר מהספרייה העירונית לבית הקפה הסמוך לביתו.

סמית שומר על גילו בקנאות. "שחקנים הם כמו נשים, הם לא מגלים את גילם", הוא אומר בנחרצות. עם זאת, בבדיקה במאגר המידע האינטרנטי לקולנוע (IMDb) מתברר כי הוא בן 71. בגיל הזה, כך חושבים כנראה בכירי הקולנוע הישראלי, כבר אין לסמית מה לתרום.

למרבה הפליאה, הקריירה הקולנועית של פול סמית החלה בישראל. בשנת 1959 הוא זכה להשתתף באחד הסרטים הציוניים שהופקו מאז ומעולם: אקסודוס. הסרט, שחוקרת הקולנוע פרופ' אלה שוחט הגדירה כאחד מהמייצגים של הז'אנר ההרואי-לאומי, תיאר את עלייתם של יהודי אירופה והקמתה של מדינת ישראל. סמית, אז בוגר אוניברסיטה בן 21, נפגש באקראי עם עוזר הבמאי של הסרט, והשאר היסטוריה.

"כשלמדתי באוניברסיטה עשו שם מחזה והתפקיד הראשי הוצע לי", הוא נזכר בראשית ימיו בתעשייה. "בהתחלה לא ממש רציתי לשחק במחזה. אמרתי לבמאי שמחזה זה בשביל נשים, ושיעזבו אותי. בסוף החלטתי ללכת על זה. אני זוכר שבסיומה של ההצגה הראשונה, כאשר הדמות ששיחקתי נהרגה, הווילון ירד והיה שקט. הייתי בטוח שנפלנו עם ההצגה. אבל אז הקהל הריע בתשואות מטורפות".

בגיל 21, בתום הלימודים, הגיע סמית לניו-יורק במטרה ללמוד משחק. "במסגרת מסיבה של בית הספר הכרתי כמה אנשים ששאלו אותי מה אני עושה כרגע ואמרתי להם שאני מחפש להיכנס למשהו מעניין", הוא משחזר.

"מישהו שעמד מאחוריי טפח לי על הכתף ושאל אותי אם אני באמת מעוניין לעשות משהו מעניין. התברר שמדובר בעוזר הבמאי של הסרט אקסודוס. שלושה ימים לאחר מכן כבר הייתי בישראל. עוזר הבמאי הביא אותי לכאן מכספו והאמין בי. זה היה הסרט הראשון שלי. אנשים אהבו אותי ורצו לראות אותי משתתף בסרטים נוספים".

מאז, גמא סמית לא מעט מיילים בקו ישראל-ארצות הברית. לאחר ההצלחה של "אקסודוס", הוא חזר לארץ ועשה כמה סרטים ישראלים שהפכו ללהיטים גדולים באותה תקופה, ובהם "קוראים לי שמיל" של אורי זוהר. "אני מעדיף לא לדבר על אורי", הוא נזהר בלשונו. "אני לא אוהב להגיד דברים שעלולים לחזור ולנשוך אותי מאחור".

סרטי הבורקס של שנות השבעים לא יירשמו כשיא הקריירה של סמית. אך ההשתתפות בהם היא שהביאה אותו להשתתף בשנת 78' בסרט "אקספרס של חצות", שנחשב לקאלט.

הסרט, שבוים על ידי אלן פארקר ונכתב על ידי אוליבר סטון, הציג את האלימות הקשה בבתי הכלא וקיבע את הדימוי של הטורקים כחובבי גברים, בעקבות סצנות האונס שהיו בו. סמית גילם בסרט את חמידו, הסוהר הסדיסט שהתעלל בגיבור הסרט, בילי הייז, בכלא הטורקי. בסופו של דבר חיסל הייז את חמידו, לא לפני שנאנס על ידו כמה וכמה פעמים.

סמית, כאמור, לא היה מגיע לסט הצילומים של הסרט שובר הקופות אלמלא  השתתף קודם בסרטי הבורקס. "כשהסרט 'קוראים לי שמיל' יצא לאקרנים, גרתי בישראל", מספר סמית. "הייתה מסיבה לכל הצוות, אליה הגיע גם ברט לנקסטר, שהיה שחקן ענק. למרות זאת, כולם ניגשו אליי כדי שאעניק להם חתימה.

"הייתי מופתע מאוד. גם לנקסטר היה מופתע. הוא התחיל לשאול אנשים מי אני ובא לדבר איתי. חודש לאחר מכן קיבלתי חוזה באיטליה ועבדתי שם על חמישה סרטים. כשהייתי באיטליה התקשרו אליי ואמרו לי להגיע לקליפורניה בשביל סרט שנקרא 'אקספרס של חצות'.

"הייתי קצת עייף, אז אני ואשתי החלטנו לא לנסוע. כמה ימים לאחר מכן שלחו לי את התסריט מההפקה ואמרו לי שרוצים שאהיה הסוהר. אחרי שקראתי את התסריט, הסכמתי לגלם את התפקיד ונסענו לצילומים במלטה".

הערכת אז שדמות הסוהר האכזרי יכולה להביא לך כזאת הצלחה?
"התסריט היה מעניין, אבל אתה אף פעם לא יודע מה ייצא מסרט. זה הימור. סרט שאתה משחק בו הוא לא בידיים שלך, כי הוא עובר עריכה ועיבוד. התסריט ב'אקספרס של חצות' נראה לי מעניין, אבל מי ידע מה ייצא ממנו. היו לי גם הרבה ויכוחים עם הבמאי וההפקה. הם רצו שאוריד את הזקן ואעשה קרחת כדי שאיראה כמו מפלצת. הסכמתי להוריד את הזקן, כי רציתי שתהיה לי אפשרות אמיתית לשחק וליצור הזדהות".

סמית הפגין בסרט שליטה מלאה בשפה הטורקית, עד כדי כך שאנשים חושבים עד היום ששורשיו טורקיים. "כשהציעו לי את התפקיד, לא ידעתי מילה אחת בטורקית. למדתי את השפה בעזרת קלטת שנשלחה אליי ובה מישהו הקריא לי את השורות שלי בסרט בשפה הטורקית. כך נכנסתי טוב לתפקיד".

הוויכוחים עם הבמאי, מתברר, לא הסתיימו בשלב התסריט. סמית לא חשש להביע את דעתו גם בצילומים עצמם. "צילמנו את הסרט במשך 12 שבועות", הוא נזכר. "הגעתי לסט ביום הראשון, והבמאי אלן פארקר ביקש ממני שלא אעשה שום הבעות פנים. אמרתי לו שזה כמו להגיד לי להוריד את כל השיער.

"הנחתי בפניו שתי אפשרויות: לשלוח אותי הביתה או שנגיע לפשרה. אלן לא היה מרוצה מהשיחה, אבל הוא הבין שאנחנו צריכים לעבוד ביחד. ידעתי שאני צריך ליצור את התפקיד כדי שיאמינו לי באמצעות עבודה ולא בעזרת דברים מאולצים כמו הבעות הפנים שלי. אני חושב שהעובדה שעשיתי תואר בפסיכולוגיה עזרה לי בקריירה".

היה לך קשה לגלם את הדמות האכזרית של הסוהר חמידו?
"אחרי שבועיים על הסט, המפיק אמר שכל השחקנים האחרים מפחדים ממני. זה לא הרתיע אותי. להפך. אמרתי שזה טוב מאוד. התפקיד ששיחקתי הצריך עמידה בלחץ, ורק כך יכולתי לעשות אותו בצורה הטובה ביותר. לגבי התפקיד עצמו, זו האמנות בלהיות שחקן.

"בניתי פסיכולוגיה שלמה כדי ממש לתפקיד. החלטתי שהסוהר היה ילד שהגיע ממשפחת מצוקה, נכנס ויצא מבתי סוהר, ואמר לעצמו שיום אחד הוא יהיה הסוהר שמתעלל באסירים כמו שהתעללו בו. זה הסיפור שבניתי סביב הדמות, וזה עבד.

"זה לא היה קל לגלם את התפקיד. גם לא היה לי ממי ללמוד ולדבר על זה. הרי זה לא שיכולתי להיכנס לכלא ולראות איך סוהרים מתנהגים באמת. הייתי חייב לעשות הכול מהראש".

אחת הסצנות הקשות שסמית נדרש לצלם הייתה האונס של האסירים. בשנות השבעים, כאשר הומוסקסואליות נחשבה לתופעה מגונה ומעטים מקרב אנשי הקולנוע החד-מיניים העזו לצאת מהארון ולהצהיר על נטייתם המינית, צילום סצנות מיניות בין גברים הייתה טאבו בהוליווד.

"הייתה סצנה שהייתי צריך לתקוע מישהו בתחת", נזכר סמית. "מכיוון שהייתי סטרייט, זה היה קשה. נאלצתי לדמיין במוחי אישה שאני אוהב ונמשך אליה. אנשי הסט אמרו לי בזמן הצילומים שהם רוצים לצלם את הישבן שלי, אך לא הסכמתי כי זה לא היה כתוב בתסריט. אמרתי להם בבדיחות הדעת שאין עדשה מספיק גדולה בשביל להראות את התחת שלי. הצילומים עברו יותר טוב בלי להראות את התחת שלי".

מתי הבנת שהסרט הפך אותך לכוכב?
"הבנתי את גודל ההצלחה כשהלכתי להקרנה מוקדמת של הסרט לפני שהוא יצא לאקרנים. כל הקהל עמד ומחא כפיים והם לא ידעו אפילו שאני שם. אמרתי לאשתי: 'בואי נברח לפה לפני שיידלקו האורות'. לסרט הזה אין גיל. אתה תמיד מקווה שיהיה סרט אחד או שניים שכולם יזכרו אותך בזכותו, ו'אקספרס של חצות' זה הסרט שעשה לי את זה".

על דלת ביתו של הכוכב ההוליוודי לשעבר ברעננה חרוטים שני שמות: פול סמית ואדם עדן. לא צריך להתבלבל. אדם עדן הוא פול סמית. "הוספתי שם עברי כשהגעתי לישראל, כי אני ישראלי. אמנם אני מוכר כפול סמית, אבל בעצם אני יהודי וישראלי".

למה בחרת בשם אדם עדן?
"שמה של אשתי הוא איב (חווה בעברית). אני אדם. ואנו גרים בגן עדן".

במהלך הראיון מגיחה מדי פעם לסלון הבית המטופח האישה איב, כשהיא מצוידת בתה קר ובידיה תמונות. "זה פול באקסודוס. כאן הוא במידנייט-אקספרס. תראו איך שהוא משתנה מסרט לסרט. אפילו החברים שלו לא זיהו אותו", אומרת איב, שחקנית בפני עצמה.

"פגשתי את אשתי ב-1966 באיזו מסיבה של התעשייה אחרי שעשיתי את הסרט אקסודוס", מספר פול. "גרנו יחד במשך 25 שנה לפני שנישאנו. היא ליוותה אותי לכל מקום. ביום ההולדת שלה הזמנתי 20 חברים קרובים, ואמרתי לה לפני כולם שאני רוצה לשאת אותה לאישה. בתזמון מושלם הגיע הרב שהזמנתי מראש ונישאנו תחת עץ", הוא אומר בחיוך, ומוסיף: "נישאתי לה ביום הולדתה כדי שאף פעם לא אשכח אותו".

השניים הביאו לעולם שני ילדים. הבן מתגורר באמריקה, הבת מתגוררת בארץ עם שני ילדיה. "איב תמיד הייתה הקול המרגיע והמאזן", הוא אומר באהבה על אשתו. "היא תמיד הזכירה לי שאנחנו לא מרפאים סרטן, אנחנו מבדרים אנשים לשעה וחצי. לא צריך לקחת את זה קשה מדי.

"על הסט יש לחץ, אבל אשתי תמיד הזכירה לי ליהנות מהכול. צריך קול שיגיד לך את זה, אתה לפעמים שוכח. נהניתי מאוד לשחק לצדה בסרט 'פופאי'".

למרות שסמית הוא אדם גדול ממדים שמניח את ישבנו על כורסת טלוויזיה גדולה עוד יותר, שום דבר לא מרמז על המשקל החריג שבו נולד. סמית מספר כי נולד במשקל שמונה ק"ג (!) ובתיכון שקל 115 ק"ג. לפני שנה, כאשר המחוג של המשקל נעצר על המספר 200 ק"ג, החליט סמית לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל בדיאטה רצחנית.

"בשנה האחרונה הורדתי 90 ק"ג ממשקלי", הוא מתגאה. "הבנתי שמדובר בסכנת חיים. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להמשיך לחיות ולהישאר עוד קצת בסביבה, אני חייב להוריד במשקל. הפסקתי לאכול פחמימות וסוכרים. אני אוכל רק בשר, ירקות ודגים. היום אני שוקל כמו בימים בהם הייתי שחקן".

כשמדברים עם סמית על ימי הזוהר שלו, עיניו נוצצות. עם זאת, הוא אומר כי הכוכבות מעולם לא הייתה מרכז חייו. "אף פעם לא עניין אותי ממש אם אני כוכב. מה שרציתי זה להיות שחקן. לא אהבתי את המסיבות הגדולות ואת האירועים.

"ההרגשה היא כמו שאתן כותבות כתבה טובה, ומישהו קורא ואומר לכן שזו כתבה טובה. זה כמו שמוחאים לי כפיים. אתה צריך לדעת שמישהו מעריך את מה שאתה עושה. מספיק לי שמישהו ברחוב זוכר אותי. בישראל זוכרים אותי בגלל הסרטים שעשיתי פה. בחו"ל זוכרים אותי בזכות 'אקספרס של חצות', ולא בגלל הסרטים האחרים שעשיתי עם מל גיבסון או ארנולד שוורצנגר. כל אחד שזוכר זה כמו עוד מחיאות כפיים".

מתי החלטת להגיע לישראל ולהשתקע כאן?
"אחרי 'אקסודוס' עזבתי את הארץ כי ראיתי שכולם פה משוגעים. חזרתי לפה לעשות סרט צרפתי ואחרי שראיתי שכולם נשארו משוגעים, שוב עזבתי. חזרתי לישראל ב-1966, ואז ראיתי שהאנשים פה הפכו להיות נורמליים. לפני ארבע שנים הבנתי שאני מזדקן ואמרתי שאני לא רוצה שאשתי תישאר לבד בארצות-הברית. החלטתי שאני נשאר פה".

ומאז אתה בעצם לא עובד?
"אני מנסה מאוד לעבוד, אבל לא רוצים אותי. הלכתי לדבר פעמיים עם ראש העירייה, נחום חופרי. אמרתי לו שבאמריקה היו משלמים לי 500 דולר לשעה כדי ששחקנים יבואו ללמוד אצלי. אמרתי לו שבשלב הראשון אני לא רוצה כסף, אני רוצה להעביר שיעורי משחק בחינם, לתרום משהו למדינה. חופרי מעולם לא חזר אליי עם תשובה, וכך הבנתי שהוא לא מעוניין. הייתי שמח מאוד לעבוד פה, אבל זה לא תלוי בי".

חופרי סירב להגיב לדברים של סמית.

למרות שההצלחה הקולנועית לא מסבירה לו פנים בשנים האחרונות, סמית משתדל לא להישמע מריר. "אני הולך ומבקר חברים, קורא ספר ביום ומדבר עם אנשים ברחבי העולם", הוא מתאר את שגרת חייו. "יש לי חברים בכל מקום ואני בקשר איתם. החיים עוברים בקלות".

אין בך חרטה על כך שהחלטת להשתקע בארץ לנוכח העובדה שאף אחד כמעט לא סופר אותך כאן?
"באתי לכאן מהסיבה הכי חשובה – אשתי. כשאני אמות, אני לא רוצה שאשתי תהיה לבד. אני לא אשקר, אני מאוכזב מכך שאני לא משחק פה, במיוחד כשאני יודע שאני יכול לתרום. תמיד הייתי שחקן טוב. היום אני אפילו יותר טוב מאשר הייתי בעבר. מישהו רק צריך לשים לב אליי".

יש לך הסבר מדוע אתה לא זוכה להתעניינות?
"יש שני סוכני שחקנים מובילים בארץ, ואני לא יכול להגיד שהם עזרו לי במיוחד. לא אז ולא היום. אתה לא יכול להרים טלפון לבמאי ולהציע את עצמך, זה עובד דרך הסוכן. אני רוצה לעשות סרטים, אבל תעשיית הקולנוע בארץ לא מספיק מתעניינת במי רוצה לעבוד ומי יכול לעבוד. אני יכול לתת המון, אבל אף אחד לא רוצה לקחת. אף אחד לא מתעניין".

למרות שסמית לא מעניין את התעשייה בישראל, כדאי לקולנוענים להקשיב לו. אחרי הכול, לא בכל יום מגיע לכאן שחקן עם רזומה הוליוודי מרשים כמו שלו. "אני רואה הרבה כישרון אמיתי בישראל, אבל הם צריכים לפרוש כנפיים, לצלם חלק מהסרטים באנגלית", מחווה סמית את דעתו על הקולנוע הישראלי.

"האמריקאים לא אוהבים לקרוא כתוביות, ולכן צריך להסתכל מחוץ לקופסה. חיים טופול מסתובב בעולם והוא שחקן מעולה. למה אף אחד לא מדבר איתו? למה אף אחד לא מדבר איתי?

"יש פה אנשים כמוני, שיש להם כישרון, אז למה לא להשתמש בהם? אנחנו יודעים שלא נקבל את הכסף שקיבלנו באמריקה, אבל אנחנו לא מחפשים את זה. אנחנו רוצים לקבל סכום סביר ולעשות עם עצמנו משהו. בשבילי זה חבל, כי הייתי שמח לעבוד".

אם יש משהו שכואב לסמית במיוחד, זה היחס בישראל לאנשי מקצוע שחצו את גיל 50. "אין לנו בארץ יהלומים וגם לא זהב, אבל יש לנו חבורה של אנשים מבוגרים שעבדו כל החיים במקצוע מסוים. הם מגיעים לגיל 65-60, ואין להם מה לעשות. צריך להשתמש בהם כי אין תחליף לניסיון".

אתה חושב שאם היית עכשיו בארצות-הברית, היית עובד על סרטים?
"הייתי עובד בוודאות. בארצות-הברית אני יודע שמעריכים אותי. אני חבר שם באקדמיה לקולנוע כבר 15 שנה. יש 3,000 איש בעולם שמצביעים מי יקבל אוסקר ואני אחד מהם. זה כבוד גדול בשבילי. לא מזמן שלחו לי תסריט שנראה מעניין, אבל זה היה תפקיד שקשור בכבאות ורצו שאני אגיע לטורונטו ואעבוד חודש עם מכבי אש. אני מוכן לעשות את המקסימום בשביל תפקיד, אבל זה צריך להיות מותאם למצבי ולגילי".

בתור יהודי ששיחק לצדו של מל גיבסון, מה דעתך על ההתבטאויות האנטישמיות שלו?
"כל מה שאני יכול להגיד על מל גיבסון זה שהוא ידע שאני יהודי וישראלי, והוא היה מקסים ונחמד אליי. נהניתי לעבוד איתו ולא היו לי שום בעיות איתו. בכל הסרטים שבהם שיחקתי הבהרתי מיד שאני יהודי וישראלי".

ומה לגבי שחקנים נוספים שעבדת איתם?
"אני יכול לדבר על ארנולד שוורצנגר. הוא חכם, מצחיק ואי אפשר לקנות אותו בשום מחיר. הוא ממלא את תפקידו כמושל קליפורניה בצורה טובה מאוד. בזירה הישראלית אני חייב המון למפיק מיכאל שווילי. הוא היה אחד האנשים שהכי השפיעו על הקריירה שלי. הוא עזר לי לקבל שכר עבור הסרטים שלי, כשאף אחד לא רצה לשלם לי. נהניתי מאוד לעבוד גם עם גבי עמרני. הוא חבר טוב שלי עד היום".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...