היו זמנים באשדוד: כשנחל לכיש היה פנינה של ממש

בתחילת שנות ה-60 נהרו כאן כולם לנחל לכיש. לשוט, לדוג ולשחות. נהנו מהמים ומהנוף. והיה שם גם, כן, כן, בית זונות. צף. על אסדה. מאז שהנחל זוהם, כל זה נמוג, נעלם

משה אדמון | 3/8/2010 8:25

כן, חברים. נחל לכיש שקק פעם חיים. שטו בו סירות, דגו בו דגים ושחו בו ילדים. אבל זה, כפי שהבנתם, היה מזמן, לפני שנים, כשמימיו עוד לא זוהמו וזרמו לים, צלולים וזכים.

נחל לכיש היה בתחילת שנות ה-60, פנינה קסומה של טבע. נתיב מתפתל של מים מתוקים, מוקף בצמחייה עבותה של פתל וגומא, ערבות והרדופים ושפע של צמחים מרהיבים, אפופי ניחוחות משכרים.

שוחים בנחל לכיש בימיו הטובים צילום: באדיבות ארכיון ניר גלים

היו בו, או מסביבו, צבי נחלים ודגים בשלל מינים, סיקסקים, נימיות ובזים, אגמיות ושלדגים ובעלי כנף רבים אחרים. לימים, נצפו בנחל גם לוטרות, מכרסמים גדולים עוטי פרווה, שיובאו לארץ מדרום אמריקה, נמלטו מבתי הגידול והגיעו איך שהוא לאשדוד.

נו, ותנינים? לא. תנינים לא נראו. כי אם האשדודים היו רואים בנחל תנין, רק אחד, היו פותחים מיד בריצה מהירה ולא מפסיקים לרוץ עד היום, אלא אם כן היו נשבעים להם, שהתנין

נלכד, גופו רוטש וגולגולתו רוצצה.

בספרו של בועז רענן "אשדוד 2000" , מספרת רבקה יניב כי הסירות הובאו לנחל לכיש על ידי יהודה הרבון ושניים מאחיו, שהפעילו גם, באותה עת, סירות בירקון. יהודה ראה את הנחל, את מימיו הזכים ואת הילדים המשתכשכים בו והתפעל. הוא שכנע את אחיו להצטרף אליו ולהקים על גדות הנחל תחנת סירות. לאחר שבנו סירות, הצטיידו השלושה באישורי הפעלה, ובמהלך 1960 יצאה התחנה לדרך.

בית זונות על הנחל

באותם ימים לא היו באשדוד מקומות בילוי. נו, וכשיש בסביבה נחל יפה, שמימיו נקיים וצלולים וזרימתו איטית, מתונה, מה עושים? לוקחים את האישה והילדים, יוצאים לנחל עם סלים גדושים באוכל ושתייה, שוכרים סירה וחותרים לאורכו, נהנים מהמראות והשלווה. אם לא רצית לחתור, יכולת כמובן, לדוג, לשחות, או סתם להתבטל, לבהות בנוף. לא רק האשדודים באו לנחל. גם חבר'ה מניר גלים, כפי שמשתקף מצילום הנחל ששלחה לנו חברת המושב, רות אבן. מאחורי הצמחייה, מימין לסירה, נראה גם קטע מגבעת יונה.
נחל לכיש זורם באזור לאורך של כארבעה קילומטרים והוקמו עליו, במהלך השנים, שלושה גשרים. לפני כן ניצב כאן על הנחל גשר ביילי, מתפרק, שיועד לצרכים ארעיים. הגשר הזה, נעקר ממקומו ונסחף בשיטפון הגדול בחורף 1957. בעקבות כך, נותקה אז אשדוד משאר חלקי הארץ.

בעקבות תחנת הסירות, הוקם על נחל לכיש, תסלחו לי, בית זונות. כן, חברים, כבר אז, בתחילת שנות ה-60, כשבאשדוד היו בקושי 4,000 תושבים, פעל כאן, חייבים להודות, ככה בגלוי, בית זונות. לא סתם. צף. על אסדה. עם כניסה מכל גדה. על המוסד הנכבד הזה, על מנהלו ויעלות החן שבו, עוד אספר.

בשנת 1961 היה שיטפון בנחל וכל הסירות נסחפו. כעבור זמן הנחל זוהם ומאז אין בו סירות, וגם לא בית זונות, ואיש לא בא אליו לדוג או לשחות. כשזרימת השפכים לנחל תופסק ומימיו יטוהרו, הסירות, קרוב לוודאי, יוחזרו. הדייגים ישובו לדוג והילדים יבואו וישחו. ואולם, עד אז נתבונן בנחל מרחוק ונזכר בגעגוע שפעם, בימים רחוקים, כשמימיו עוד היו נקיים וצלולים, באנו לכאן לנפוש, לבלות בנעימים.