מגרמניה באהבה: הזוג המלכותי של רחובות נזכר איך הכל התחיל
בגיל 17 היא הגיעה מגרמניה במסגרת משלחת ספורטיבית, והוא היה חייל משוחרר. שניהם דיברו שפות שונות והיו בני דתות שונות, אבל האהבה ניצחה - ובגדול. סיפורם יוצא הדופן של אנג'ליקה, מדריכת הכושר הידועה ברחובות, ואחיאב, יו"ר ארגון עובדי תנובה, שחוגגים 34 שנות נישואים
על מנת להבין את הסיבה לשמה התכנסנו, עלינו לחזור כמעט 40 שנים לאחור, לימים המופלאים של תספורות האפרו והאהבה החופשית. אנג'ליקה הייתה באותם ימים גרמניה כמו שגרמניה צריכה להיות: עם שם משפחה של קיסר (בורגלט), אמא שתנתח כל תנועה (אנליזה) ואבא חביב עם שם של קטשופ (היינץ).
היא נולדה וגרה באוסנבורק, עיר קטנה בין קלן להמבורג, סמוך לגבול הולנד. בגיל 17 היא כבר הבינה שעתידה ייקשר בספורט בדרך זו או אחרת,
אוסנבורק, למקרה שלא ידעתם, היא אחת הערים התאומות של רחובות. הקשר בין הערים היה אז בראשיתו, ומשני הצדדים ביקשו לחזק אותו כמה שיותר. בשנת 1971 החליטו הערים להחליף משלחות ספורט, ואנג'ליקה מצאה את עצמה לראשונה בחייה על המטוס בדרך לישראל.
"כשהגענו לרחובות לקחו אותנו לבית התרבות מופת", היא מספרת, "חמי היום, בן ציון שמחי, ראה אותי וביקש שאני אבוא להתארח אצלם בבית, אבל אני כבר הייתי משובצת בבית של משפחה אחרת, אצל אילנה לוסטיג. היא הייתה ילידת גרמניה אז לא הייתה לי בעיה לתקשר איתה.
"למחרת היא הלכה לבית הספר ואני נשארתי לבד בבית. כשרציתי לצאת ראיתי שיש בחצר כלב גדול ופחדתי לצאת החוצה. פשוט נשארתי בבית עד שמישהו הגיע והציל אותי. כשאילנה חזרה, אמרתי לה שאני רוצה לעבור למשפחה אחרת כי אני לא יכולה להסתדר עם הכלב".
אני מתאר לעצמי שבן ציון שמחי התנדב לעזור לך.
"כן. הוא היה ראש המשלחת הישראלית, ואמר לי להגיע אליו הביתה ולהצטרף לעוד מישהי שכבר נמצאת אצלו. כשהגעתי אליו הביתה התברר שיש לו חמישה ילדים.
"לבכור קראו אחיאב ובאותם ימים היה חייל משוחרר. גם הייתה לו חברה. בערב הראשון יצאנו יחד אני, אחיאב והחברה, וכבר באותו ערב הוא החליט להיפרד ממנה ולקח אותה הביתה. אני לא אגיד מה השם שלה כי היא מאוד מוכרת בעיר".
איך תקשרת עם אחיאב?
"זו הייתה בעיה. הייתה לו בת דודה שהאנגלית שלה הייתה מאוד שוטפת. ישבנו שלושתנו תמיד והיא הייתה מתרגמת. חוץ מזה הסתדרנו בשפת הסימנים".
לא ציפית שיתפתח משהו רציני ביניכם?
"לא, ממש לא. גם אחרי שבועיים של חיזורים לא חשבתי שאני אתחתן איתו. הייתי בת 17 עם חבר בגרמניה. ההורים שלי לא אהבו את החבר הגרמני, אבל כשהם ראו את הטבעת שאחיאב נתן לי הם שינו את דעתם ואמרו שבעצם החבר הגרמני נחמד מאוד.
"הם לא רצו לשמוע על חבר ישראלי. הם לא רצו שאהיה מאורסת בגיל הזה. לא הייתה להם שום בעיה עם היהדות, אבל הם חשבו שישראל היא מדבר ושמדובר במדינת עולם שלישי, שאין פה תרבות. שישראל היא כמו אפריקה".
איך בכלל הגעתם למצב שאחיאב נותן לך טבעת אחרי שבועיים של היכרות?
"הוא חיזר אחריי וגרם לי לשכוח מהחבר שלי. אחיאב הצטרף לתוכנית של המשלחת. היינו בירושלים, באילת, בים המלח, בכל הכנסיות האפשריות. הוא הצטרף אליי לכל הטיולים. ביום האחרון, לפני שחזרתי לגרמניה, הוא נתן לי טבעת ואמר שהוא בטוח שאנחנו נתחתן. שהוא יודע שזה זה ושאנחנו נתחתן".
ומה אמרת לו?
"תודה על הטבעת, אבל אנחנו רק חברים ואני לא יכולה להגיד לו בגיל 17 שאנחנו נתחתן. כשחזרתי לגרמניה ההורים שלי באמת לא רצו לשמוע על זה".
אחיאב: "אנג'ליקה הגיעה בגיל 17 בסך הכל לישראל. איך שראיתי אותה זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון, ואכן כבר אחרי שבועיים אמרתי לה 'תשמעי גברתי, אנחנו מתחתנים, אנחנו מיועדים אחת לשני'.
"אני מאושר עד היום באהבה הזו. היא לא פחתה אלא רק הלכה וגדלה במהלך השנים. אני עוד מאוהב בה אפילו יותר מהרגע הראשון. המשפחה שלי מגיעה משעריים, הם אהבו אותה ולא היו השגות או התלבטויות. הכל התחבר. אז לקח קצת זמן להורים שלה להבין שזה הייעוד שלה, אבל גם זה הסתדר".
אנג'ליקה, איך הצלחתם בזמנו לשמור על קשר?
"הקשר היה בעייתי. הייתי כותבת מכתבים רומנטיים של אהבה בגרמנית. בתנובה, מקום העבודה של חמי, הייתה בחורה מרומניה בשם סופיה שהייתה קוראת את המכתבים ומתרגמת אותם לעברית. היא הייתה נותנת אותם לחמי, והוא היה מעביר את זה לחבר שלי ובדיוק הפוך בדרך חזרה. היא הייתה בתוך העניינים. מאוד. גם הוא היה כותב לי שהוא מתגעגע ושהוא רוצה שאני אבוא וככה שמרנו על קשר".
בד בבד עם התפתחות האהבה של אנג'ליקה לאחיאב, התפתחה גם אהבתה השנייה, לספורט. אהבה שהפכה אותה ברבות הימים לאחת הדמויות המוכרות ברחובות בתחום הכושר הגופני. אחרי שסיימה את התיכון היא החלה ללמוד חינוך גופני, ונשלחה לעבוד בעיר גדולה סמוך לברלין בסיום לימודיה.
"תמיד נמשכתי לספורט", היא מסבירה, "בהתחלה הייתי בחוגים של קרקע ומכשירים כתחביב, לאחר מכן זו הייתה הברירה הטבעית להתחיל ללמוד את התחום. רציתי לעבוד בזה כמקצוע בבית ספר בגרמניה. פעם בשנה הייתי מגיעה לארץ ופעם בשנה אחיאב היה מגיע לגרמניה.
"למרות שההורים לא אהבו את החבר הישראלי שלי, החלטתי להמשיך בקשר עם ה'עולם השלישי'. אני זוכרת שיום אחד אבא שלי קרא לי לטלוויזיה, וראו שם חתונה תימנית שבה הנשים היו עם שמלות מיוחדות ונרות על הראש, והוא אמר לי 'ככה את רוצה להתחתן?'.
"אמרתי לו שראיתי חתונה בישראל שהכלה עם שמלה לבנה וזה לא היה ככה, אבל זה עדיין לא שכנע אותו והוא אמר לי 'אז מה, אבל אחיאב תימני'".
כמה זמן הקשר נמשך ככה?
"במשך ארבע שנים. עד שסיימתי את הלימודים. עבדתי עוד שנה אחת כמורה לחינוך גופני כי לא רציתי ישר להתחתן ולהגיע לארץ. רק בשנת 1975 עליתי לארץ והתחלתי תהליך של גיור".
זה היה תנאי לקשר?
"ברגע שהחלטתי לעלות לישראל אז הבנתי שאם אני רוצה לגדל פה ילדים זה משהו שאני חייבת לעשות. להורים שלי לא הייתה בעיה עם גיור או יהדות, הם פשוט היו שמחים אם היינו גרים בגרמניה".
תהליך הגיור היה קשה?
"מי שליווה אותי בגיור הוא רב העיר שמחה קוק. הוא שידך לי רבנית מהולנד שגרה ברחובות, וכל הלימודים היו בשפה גרמנית יחד איתה. גם בעלי לעתיד היה צריך להיות נוכח. לבדוק אם הבית כשר. הייתי צריכה ללכת לבית כנסת בחגים".
איך הייתה החוויה בבית כנסת?
"לא יודעת, עברתי את זה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות את זה. אני לא מאוד דתייה. להבדיל, הילדים שלי מניחים תפילין ואחד מהם אפילו אוכל כשר".
איך קיבלה אותך המשפחה של אחיאב?
"בזרועות פתוחות. הם מאוד אהבו אותי, במיוחד חמי".
אז עברת בשלום את מבחן הכנת המרק התימני?
(צוחקת) "גם היום אני לא יודעת להכין מרק תימני. לא עשו לי את המבחן הזה. התחברתי למנטאליות אבל הבאתי גם את החלק שלי. החיים המשותפים הם ערבוב מאוד גדול, לקחנו את הדברים הטובים משני הצדדים. אפשר להגיד שבעלי הוא זה שהשתכנז. הוא נסע באותם ימים לתל אביב ללמוד גרמנית בקונסוליה כדי שנוכל לתקשר יותר טוב".
איך את הסתדרת עם העברית?
"התחלתי ללמוד עברית. כשהגעתי לאולפן עשו לי מבחן כי הייתי בטוחה שאני דוברת עברית רמה אל"ף. שאלו אותי מה שמך. עניתי טוב תודה. אמרו לי 'מה שלומך? מאין את?' אז אמרתי אנג'ליקה עם עי"ן לא עם אל"ף. ישר שמו אותי ברמת המתחילים".
איפה היה האולפן?
"הייתי בבית ציוני אמריקה בתל אביב. לא הייתה לי בעיה ללמוד. בערב למדתי גיור ובמשך היום הייתי במכון וינגייט עשיתי שם קורס של מורים עולים שנה שלמה. למדנו היסטוריה, ספרות, תנ"ך".
ראית את עצמך עובדת בישראל?
"כן, התחלתי לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית ספר 'שפרינצק' ברחובות וכך משך עשר שנים".
איך קיבלו אותך התלמידים?
"יפה מאוד. האנגלית שלהם הייתה טובה מאוד ויכולתי לתקשר איתם באנגלית. האמת היא שאחרי שסיימתי ללמוד בווינגייט, רצו לשבץ אותי בשכונת אושיות. הגעתי לשם כמורה. העברית שלי לא הייתה ממש טובה ואף אחד לא התייחס אליי.
"הילדים היו על החבלים, על החלונות, ואני יורדת למטה ושורקת ואף אחד לא התייחס. זה היה משהו שלא הייתי רגילה אליו מגרמניה. שם שורקים פעם אחת וכולם נעמדים דום.
"ניגשתי למנהל ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ואז העבירו אותי. אני זוכרת שלא היה לבית הספר 'שפרינצק' אולם ספורט, וכל השיעורים התבצעו בחוץ ליד הכביש העוקף. כל נהג שהיה עובר היה מצפצף, מסתכל. זה היה משהו יוצא דופן בשבילם לראות בלונדינית צעירה".
יש לך לפעמים מחשבות לחזור לגרמניה ולעזוב את ישראל?
"לא, אין לי מחשבות כאלה ולא יהיו. אני מרגישה שהתאקלמתי. אמא שלי הייתה פה בביקור, ובסוף השבוע אני ואחיאב חגגנו 34 שנות נישואין".
"התחתנו באולמי הדרום ברחוב הרצל בזמנו", מספרת אנג'ליקה, "היו אלף מוזמנים, אבל אני הכרתי עשרה (צוחקת), הגיעו משפחה וחברים. כל החתונות כאן אותו דבר. בגרמניה חתונה זה שלושה ימים. זה מתחיל עם מסיבת רווקים ושתייה ונפגשים בבית מלון כולם יחד. אבל זה רק הבדל אחד בין התרבויות".
האהבה בין בני הזוג פרחה והשניים הביאו לעולם ארבעה ילדים: דניאל, בן 33, הלומד לתואר שני במשפטים באוקספורד, מייקו, בן 31, מדריך כושר המנהל חדר כושר, יסמין, בת 29, משפטנית ומנהלת קשרי לקוחות ושיווק ומדריכה בחדר כושר, ועומרי, בן 25, הלומד הנדסת בניין.
יסמין הנוכחת בריאיון מספרת בגאווה כיצד סיפור האהבה בין הוריה היה שיחת היום ברחובות של אותם ימים, שבה היה אביה דמות מוכרת, כשחתונה עם גרמניה הייתה אז קיימת רק בסרטים של יהודה ברקן.
אנחנו נפגשים בחדר הכושר בבעלות המשפחה "b fit" באזור התעשייה בעיר. "פתחתי קבוצת התעמלות נשים בשנת 1976 לאמהות של תלמידים שלי", מספרת אנג'ליקה, "אותן נשים אחרי 34 שנים עדיין אצלי כאן. אחרי לידת הבן הרביעי הפסקתי ללמד בבית הספר, והחלטתי לפתוח סטודיו.
"את הסטודיו הראשון פתחתי בשנת 1989 והוא היה ממוקם ברחוב גלוסקין 64. היה בו חוג התעמלות לילדים, לנשים ולגברים. בשנת 1996 עברנו למקום הנוכחי, ועד היום אנחנו כל שנה מוסיפים מטראז' ומגדילים את המקום.
"כרגע יש לנו שלוש קומות וארבע אולמות סטודיו. יש כאן חדר כושר מיוחד לדתיים, הפרדה לנשים וגברים, מוזיקה אחרת, מדריכים מיוחדים. יש גם חדר כושר מיוחד לילדים".
נראה שחינכת את ילדייך לעסוק בספורט.
"כן, ביום שהחלטתי לפתוח את העסק. הבנתי שזה הכרחי כדי הילדים יוכלו להשתלב, אז כולם עושים את החלק שלהם. זו הסיבה שאנחנו קיימים למעלה מ-30 שנה".
מה עם בעלך אחיאב?
"הוא יושב ראש הוועד הארצי של תנובה ומנהל לוגיסטי בסניף הרצליה. רציתי שהוא ילמד כושר, הוא עשה עם מייקו את קורס מנהלי חדר כושר. הוא גם היה הרבה שנים שחקן כדוריד ברחובות אז הוא שומר על כושר".
אחיאב מוסיף: "הייתי שחקן כדוריד של מכבי רחובות ולאחר מכן של הפועל, ועד היום אני הולך לחדר כושר ורץ ורוכב על אופניים. לא התנתקנו מהספורט. החלומות שלי הם רק שהילדים שלי יהיו בריאים ושנזדקן ביחד בבריאות טובה, שניסע מידי פעם לחו"ל לבקר את המשפחה ונחזור תמיד ארצה".
אנג'ליקה, מה אפשר להגיד על תרבות הכושר של תושבי רחובות?
"זה לא שונה מאשר מקום אחר בארץ. בין 13 ל-17 אחוז מהאוכלוסייה עוסקת בפעילות גופנית באופן סדיר".
מדוע המספר כה נמוך?
"אצל חלק זו עצלנות וחוסר זמן, אבל רואים שהמודעות של האוכלוסייה המבוגרת גדלה משנה לשנה. זו אחת הסיבות לאריכות ימים".
זה לא מתסכל תמיד לשמור על כושר, להיות במשטר קפדני?
"תמיד יש התפתחויות בתוך התחום. אתה יכול לאכול כל מה שבא לך, רק במינון נכון. אני אוכלת באגטים והמחלה שלי היא שוקולדים, אתה לא חייב בגלל שאתה סמל של ספורט לאכול בצורה מסוימת. אין הרבה מנהלות חדרי כושר בגילי שבאמת פעילות".
מה הרעיון של חדר כושר נפרד לדתיים? זה באמת מוכיח את עצמו?
"בהחלט. יש היענות יפה מאוד. יש אפילו קבוצה של רבנים בבית הדין הרבני שאנחנו פותחים בשבילם את כל הקומה מאוחר בלילה. ישנם שמונה רבנים שמגיעים אחרי שאנחנו סוגרים את המתחם, והם גורמים לקהל הדתי להגיע לכאן בשעות הפתיחה הרגילות של המקום".
למה הרבנים לא יכולים להתאמן עם הציבור הדתי בחדר נפרד?
"הם לא רוצים. הם אומרים שהם יותר מוכרים ורוצים את הפרטיות שלהם. יש להם מעמד חברתי גבוה, והם רוצים לשמור על פרטיות ועל צניעות".
את מכירה את רחובות מאז 1971, מה את חושבת על העיר היום?
"יש את פארק המדע ומעבר לזה אין פה כלום. הלכת פעם ברחוב הרצל וראית משהו? אפשר לשפר את החזות של הרחוב הראשי. אני זוכרת את רחוב הרצל כפי שהגעתי בשנת 1971 והוא לא השתנה. למה לא עושים מדרחוב או מטפחים את הסביבה?
"אני נוסעת לגרמניה פעמיים-שלוש בשנה, מסתכלת על העיר שגדלתי בה וכל הזמן יש משהו חדש. עשו כאן משהו במשך שלושים שנה? הכל אותו דבר. כשאני מקבלת אורחים, אני מקבלת דרך הכניסה מראשון לציון כדי שלא יראו את רחוב הרצל. גם אין בעיר חיי תרבות. כאן לא צריך ללכת עד גרמניה, קח את תל אביב, הרצליה, רעננה. יש אצלנו מקום לשיפור".
הילדים שלכם הם ישראלים או גרמנים?
"הם קודם כל ישראלים, אבל יש לנו גם את המנטאליות האירופאית. כולנו דוברים את השפה הגרמנית ולנכדים שלי יש דרכון גרמני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם