השיג דירה: המהפך הגדול של עמית פוני
רק לפני שנתיים הוביל עמית פוני את מאבק הצעירים על הזכות לגור בירושלים במחירים שפויים. לאחרונה הוא הפך לפקיד מעונב ולבייבי של ברקת, והוא הפרויקטור שאמון על התכנית מעוררת המחלוקת של העירייה לדיור בר השגה. ריאיון
הסטודנטים, מחליפי הדירות הנצחיים, היו הראשונים שהושלכו למערכה. כל מי שחיפש מקום להניח את ראשו באותם ימים נתקל בתופעות דומות:
קהל של עשרות צובא על כל חורבה, סבבי ריאיונות מתישים לכל מועמד לדירת שותפים (כולל שלבי "חצי גמר" ו"גמר") וחוזים דרקוניים שצריך לחתום עליהם בהינף יד, לפני שבעל הבית יעביר אותם לבא בתור, שכבר מתדפק על הדלת עם חרדה בלב ועט ביד.
מוראות הקיץ ההוא היו תוצאה של כמה תהליכים שתססו מתחת לפני השטח והתפרצו ברעש גדול, רעש שאותו מרגישים עד היום: היהודים העשירים מחו"ל החלו לרוקן את רחביה וטלביה מתושביהן המזדקנים, "שיכוני יוקרה" כמו כפר דוד וירושלים של זהב החלו להיבנות על כל מגרש פנוי וממשלת ישראל הוסיפה קיסם למדורה כאשר דווקא אז הציעה מענק נדיב לכל סטודנט שיואיל בטובו להתגורר באזור מרכז העיר.
עמית פוני, באותם ימים פעיל בעמותת "רוח חדשה" ועובד בצעירים במרכז, המתנ"ס של צעירי מרכז העיר, פתח את הבלוג שלו כמה חודשים קודם לכן. פוני כבר התגורר בדירה שרכש עם אשתו, אבל בעקבות החוויות ששמע מחברים הוא פרסם פוסט זועם תחת הכותרת "אין דירות!". המאמר הקצר הוביל לפגישה של כמה צעירים כועסים וכך נולדה הקבוצה בעלת השם האירוני (והמעט מגוחך, יש להודות היום) "מלונה": קבוצת המאבק למען דיור הוגן לצעירי העיר.
"מלונה" (גילוי נאות: הח"מ היה חבר בקבוצה) ארגנה הפגנות תחת הסיסמה האלמותית "לופו, לופו - תן לגור פה", כתבה ניירות מדיניות וארגנה חרם צרכנים קצר ימים על קניון ממילא של אלפרד אקירוב, לאחר שזה נתפס מצהיר שאין לו בעיה עם כך שצעירים לא יוכלו לגור במרכז העיר. בשיא פעילותה של הקבוצה היא ארגנה את המבצע "תרשום ירושלמי" שבו מאות סטודנטים העבירו את כתובתם הרשמית לירושלים כדי להצביע בבחירות המוניציפליות. בעקבות המהלך האחרון "מלונה" אף ספגה האשמות על היותה למעשה זרוע ביצועית של ניר ברקת במסגרת הקמפיין שלו לראשות העירייה.
חברי "מלונה" התרעמו אז על ההאשמות. זה לא ממש הפריע לחלק נכבד מהם לעבור לעבוד בעירייה מיד לאחר חילופי השלטון. המעבר של אנשי "מלונה" למסדרונות העירייה הוא כנראה חסר תקדים בהיסטוריה המוניציפלית של העיר: קבוצה של אנשים עומדים עם שלטי פוליגל מאולתרים מול משרדו של ראש העירייה וכעבור כמה חודשים הם אלה שכותבים את החוקים בעצמם. בין העוברים הבכירים היו רועי פולקמן, כיום מנהל האגף לתכנון אסטרטגי של העירייה, ודודו עוזיאל, כיום עוזרו של קובי כחלון, סגן ראש העירייה וראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ויש עוד.
מבין כל חברי "מלונה" עמית פוני הוא זה שעוסק היום באופן הישיר ביותר בתחום שלמענו הפגין עד לא מזמן: הוא מנהל תחום ההתחדשות העירונית והדיור בר ההשגה בהרל"י (הרשות לפיתוח ירושלים). פוני הוא למעשה האיש שעומד מאחורי התכנית המתוקשרת של העירייה לדיור בר השגה, התכנית הראשונה מסוגה בישראל שיוצאת לדרך.
אפשר להגיד שהפכת מבלוגר אופוזיציוני לפקיד קואליציוני?
"ימי 'מלונה' היו כיפיים ועליזים, השאלה מתי נוצרת אפשרות לשינוי. אם התוצאות של הבחירות היו שונות אולי היינו נשארים ברמה של פעולות מחאה וגרילה. אם היו באים ל'חמש עשרה דקות' (קבוצת מחאה לפתרון בעיות התחבורה בעיר - א"א) או 'בתים נכחדים' (למען השימור בעיר - א"א) ואומרים, בואו תשבו ותשפיעו, הם היו לוקחים את ההזדמנות בשתי ידיים. מחאה ציבורית וחברה אזרחית - אני בא משם, כל עוד המערכת לא מורחת את הזמן ובאמת נרתמת. העירייה הוכיחה שהיא יכולה להתגייס. יש צוות מכל אגפי העירייה הרלוונטיים לנושא שישב אחת לשבועיים בשנה האחרונה כדי להביא תכנית, יש התגייסות ועדיין עובדים על הסוגיות".
התכנית שראש העירייה מכנה "20:20:20" פועלת על פי העיקרון הבא: בכל פרויקט שבו יש יותר מ-20 דירות, 20 אחוז מהן חייבות להשתרע על שטח של פחות ממאה מ"ר ברוטו, ולעלות 20 אחוז פחות מהממוצע בדירות האחרות בפרויקט.
"התכנית כבר זכתה ללא מעט ביקורת: על כך שהיא אינה פותרת את בעיות הדיור של האוכלוסייה המוחלשת בעיר, על כך שהיא לא מתייחסת לאזורי ביקוש כמו מרכז העיר, רחביה נחלאות והמושבה ועל כך שעוד אין לה מעמד חוקי ומחייב.
"בסופו של דבר הכותרת 'דיור בהישג יד' מורכבת מחמישה קריטריונים מרכזיים", מסביר פוני, "גודל הדירות והתמהיל שלהן בתוך הפרויקט; הזכאות; המחיר; מנגנונים של פיקוח ורישום; והדבר החמישי הוא תיחום גיאוגרפי, היכן הדירות להשכרה והיכן לרכישה".
לפני שפוני עונה לטענות, יש לציין שהסיפור של המאבק למען דיור בר השגה בישראל מזוהה דווקא עם שכבות הביניים. המוחים, בין שבתל אביב בקבוצת ה"רנט קונטרול" ובין שירושלים בקבוצת "מלונה", לא היו נפגעי משכנתאות שנזרקו לרחוב, אלא צעירים ממעמד הביניים שלא רצו להידחק מהסביבה האורבנית, שמהווה חלק כל כך מרכזי בזהות שלהם. לכן הביקורת הראשונה על הפרויקט הייתה שהוא אינו מאפשר דירות במחיר שפוי באזורי הביקוש, כלומר בלב הכרך.
פוני מצדו מבקש להסביר שכרגע צוות הפרויקט נמצא בקשר עם קבלנים מאזורים שונים של ירושלים: "קריית היובל זו פריפריה? הגבעה הצרפתית זו פריפריה?", הוא שואל וממשיך: "יהיה גם דיור בר השגה בתלפיות, ברמת שרת, בדניה. לא רק בארמון הנציב ובגילה". אבל גם הוא יודע שהסטודנטים שיצאו להפגין התכוונו למשהו אחר. לכך, מודה פוני, עוד לא נמצא פתרון: "ברחביה ובמרכז העיר אי אפשר לתת מנגנון של מכירה כי הדירות שם עולות 800 אלף דולר ואז הנחה של 20 אחוז היא לא משמעותית".
לאזורי הביקוש הגבוהים באמת, הוא מסביר, העירייה מנסה לפתח מנגנון של דיור בהישג יד בשכירות. ביקורת נוספת על הפרויקט הייתה בנוגע לגודל הדירות. אחת הבעיות עבור הירושלמים הוא הגדלים המפלצתיים של דירות היוקרה שבונים היזמים עבור תושבי החוץ.
דירות של חמישה עד שבעה חדרים בגודל של 150 מ"ר ויותר הן חלום רחוק עבור רוב תושבי העיר. על פי תכנית העירייה הדירות בהישג יד, רק 20 אחוז מכלל הדירות כאמור, יוגבלו לשטח של עד מאה מ"ר. השאלה הנשאלת היא האם מאה מטר הוא שטח קטן מספיק כדי שהדירה תהיה זולה. פוני מסביר שמדובר במאה מ"ר ברוטו, "עם חדר המדרגות הדירות יהיו בגודל של 80-70 מ"ר", הוא מבטיח.
על פי התכנית, לדירות בהישג יד יהיו זכאים רק ירושלמים עד גיל 41, שאין בבעלותם דירה נוספת ושהם עובדים. מה הכוונה בעובדים? לפוני חשוב להבהיר שהתכנית מיועדת לכלל תושבי העיר, "לא משנה איזו כיפה יש או אין לך על הראש. השתמשנו בקריטריון המקובל בביטוח לאומי שנקרא 'מיצוי כושר השתכרות'. כלומר, אם מישהו לא יכול לעבוד כי יש לו אחוז נכות מסוים, אז גם הוא יהיה זכאי לדיור בהישג יד כי הוא ממצה את כושר ההשתכרות שלו. כך גם חרדים שעובדים".
כיום פוני ואנשי הרשות עובדים על מנגנונים לפיקוח על יישום התכנית בפועל. הזכאות תיקבע בהגרלה שאמורה להיות נקייה משיקולים זרים, כמו כן הרוכשים יצטרכו להתחייב למגורים של שבע שנים בדירה. כל דירה תגיע עם הערת אזהרה בטאבו וכך הבעלים לא יוכל למכור ברווח מהיר את הנכס שרכש. מלבד זאת יוקם מנגנון פיקוח שיבדוק שהדירות לא הושכרו. השיטה יש לציין, כבר נוסתה בפרויקט המלגות של מרכז העיר: כל הסטודנטים שקיבלו את המלגה זכו לביקור שנתי של פקיד שהגיע בהפתעה וביקש לוודא שהם אכן גרים שם. הצגת תעודת זהות נדרשה.
מה קורה אם מישהו גר באחת הדירות שלוש שנים ואז מוצא עבודה בתל אביב?
"הוא ישלם פיצוי לעירייה. קיבלת הטבה ציבורית משמעותית ויהיה קנס שיהיה עליך לשלם".
זה סיכון מסוים.
"המטרה היא להשאיר אנשים בירושלים ולא שהם יעזבו אחרי כמה שנים".
אם אתה יכול לקבוע את התכנית האידיאלית, מה הפערים בינה ובין מה שיש היום?
"אנחנו צריכים לעבוד על הנושא המימוני שבעולם מפותח מאוד. בעולם יש הטבות מס למי שבונה דיור בהישג יד. הכול צריך להגיע מהרמה הראשית של המחוקק, ואז יהיה אפשר גם להגיע ליותר מ-20 אחוז בכל פרויקט".
תכנית 20:20:20, בהתאם לרוחו של ראש העירייה, היא תכנית שמתבססת על השוק החופשי ובאופן טבעי מתקיימת בסימביוזה עם בעלי ההון, ארגון הקבלנים הירושלמים. יוסי שכטר, מנכ"ל הארגון, תומך בה בפה מלא: "המטרה של התכנית היא לעצור את ההגירה השלילית מהעיר, אנו מוכנים לשתף פעולה אבל לא מוכנים שהקבלנים יוציאו מכיסם. כל אחד נותן את חלקו, אנחנו מוכנים לא להרוויח אבל שלא נפסיד. אנחנו מאמינים בתכנית הזו".
אין סנקציות או "מקלות" בתכנית הזו, אבל פוני מסביר שהדיור בר ההשגה ישמש מעין גזר לקבלנים. בקווים כלליים, קבלן שיסכים ליותר דיור בר השגה, יוכל לקבל תוספת אחוזי בנייה יותר משמעותית. יהיה תחום גמיש מסוים בין התכנית המקורית ובין המקסימום בתב"ע שעליו הקבלן יזכה באחוזים נוספים אם יתחייב לדרישות העירייה.
מערכת היחסים המושלמת בין הקבלנים לעירייה מסבירה כנראה חלק מההתנגדות לתכנית. אמנם זו לא התנגדות חריפה, אך היא בהחלט בעלת משקל. קבוצה של ארגונים בשם "הקואליציה לדיור בהישג יד" טוענת כי התכנית אינה פותרת את בעיות הדיור של האוכלוסיות המוחלשות.
"מטרת התכנית היא דווקא משיכת פרופיל סלקטיבי של אוכלוסייה צעירה ומבוססת יחסית", כך כתבו ראשי הקואליציה לסגנית ראש העירייה נעמי צור לפני כמה ימים במסמך הכולל הערות רבות. הקואליציה ניתחה את הנתונים וגילתה כי בין היתר, התכנית למעשה מעניקה הטבה של 300-200 אלף שקל לעשירונים העליונים ומפלה זכאים על פי גיל ומשפחות חד הוריות.
עו"ד גיל גן-מור, מהאגודה לזכויות האזרח החברה בקואליציה, אומר כי "אנחנו לא מתנגדים לתכנית, אנחנו חושבים שכרגע היא לא מספקת ולא נותנת פתרונות לאוכלוסייה מגוונת". גן-מור מסביר שאחד הקריטריונים המשמעותיים בעולם לדיור בהישג יד הוא התייחסות לנטל עלות הדיור. כלומר כדי שדיור ייחשב לבר השגה בעולם, על הרוכש להוציא לא יותר מ-30 אחוז מההכנסה החודשית שלו על הדירה. "דירה חדשה בירושלים עולה מיליון שקלים וחצי", מסביר גן-מור מדוע גם עם התכנית חדשה לא מדובר בדיור זול באמת. "גם עם הנחה של 20 אחוז האפשרות של רוב המשפחות לרכוש את הדירות האלה תהיה מאוד מוגבלת".
לדעתו של גן-מור הפתרון לאוכלוסיות רחבות יותר נחוץ כדי ליצור תמהיל חברתי בריא בשכונות: "בעבר היה נהוג לעשות שיכונים לעניים בצורה נפרדת, גם בארץ חטאו בכך וזה יצר איים של עוני. לכן היום מקדמים אזורי מגורים שיכולים להתגורר בהם אוכלוסיות בעלות הכנסה מגוונת. מדובר גם באחיות ובעובדים סוציאליים, אלה אנשים שהעיר חייבת".
עמית פוני נפגש בימים אלה עם אנשי הקואליציה. הוא היה בצד של הנאבקים עד לא מזמן, לכן כנראה שני הצדדים מדווחים על יחסים תקינים. "קודם כול אנחנו מכירים טוב מאוד מה נעשה בעולם, רועי פולקמן היה בסיור שהם ארגנו בארצות הברית", אומר פוני בתשובה לטענות, "אני חושב שהעיר צריכה ציבור שעובד ולכן הוא נקבע כאוכלוסיית יעד. היום העיר הולכת לשני קצוות, מצד אחד דירות יוקרה ומצד שני 40 אחוז עוני, לכן במצב הזה גם להשאיר בעיר את מעמד הביניים משמעו ליצור תמהיל חברתי".
פוני (30), גדל ונולד בירושלים, נשוי ואב לבת, מתגורר בתלפיות, בוגר החוגים להיסטוריה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית וכיום משלים בעצלתיים תואר שני בתכנון עירוני. לפני שעבד בעירייה היה מדריך נוער בנווה יעקב, כתב ספורט בכל העיר המנוח, אחראי על הפעילות הקהילתית בצעירים במרכז ומשם עבר להרל"י. לא מדובר בפקיד השגרתי, או מוטב לומר שמדובר בפקיד עירייה מסוג חדש. יש לו במה אישית, בלוג, שבו הוא מחווה את דעתו, לפעמים גם על מה שלא עולה בקנה אחד עם האג'נדה של ראש העירייה ניר ברקת.
מטבע הדברים כאשר החל לעבוד בעירייה הביקורת על הממסד התמתנה. פוני לא ויתר על הבמה ועל הזווית האישית, לדעתו המציאות היא זו שהשתנתה מאז שנכנס לבלוגוספירה: "משהו קרה לנו בשלוש השנים מאז שפתחתי את הבלוג, השיח השתנה", קובע פוני. השינוי העיקרי לטעמו הוא בדימויה של ירושלים בתקשורת הארצית:
"הבלוג היה מחתרתי, בתקופה שלא היה כל כך פופולרי לדבר על ירושלים חילונית ופלורליסטית, כתבתי הרבה על איך משחירים את פניה של ירושלים בתקשורת. פתאום ירושלים נהייתה איזשהו מיינסטרים כזה. הדימוי של העיר נהיה יותר קל לעיכול".
פוני הוא גם מומחה קטן לתכנון עירוני והעצה הכי טובה שהוא יכול לתת לעירייה בכל מה שקשור לתרבות רחוב היא "לא להפריע". קרי העירייה צריכה להתעסק במסיבות ענק והופעות לאלפי אנשים, אבל בכל מה שקשור לבתי הקפה הקטנים, לאמני הרחוב ולהתאספויות הספונטניות שלפעמים צצות בימי שישי אחר הצהריים, צריך בעיקר להסיר מחסומים:
"אסור שהעירייה תתערב. עליה לתת לכוחות השכונתיים לעשות שלהם. אם לכל אירוע קטן נצטרך לעמוד בדרישות של אבטחה וביטחון זה יהרוג את האירועים הקטנים שמהם העיר חיה".
המצב לדעתו של פוני ניתן לשינוי גם בשכונות הקצה כמו גילה וקריית היובל, אותם שיכוני ענק שנבנו כפרברי שינה: "לכל שכונה יש את הנכסים שלה שצריך לאתר ולחזק. לדוגמה טיילת ארמון הנציב, אם היו לאורך הטיילת חנויות ספרים וחנויות אופניים זה היה מחיה אותה. גם בגילה יש טיילת יפה שאפשר לפתח ולעשות הרבה יותר מעניינת, בקריית היובל יש תשתיות ספורט שאין באף שכונה אחרת ומלבד זאת היא קרובה ליער ירושלים שאפשר לטייל בו".
על כל הדברים שמעלה פוני אולי גם ברקת היה חותם, אבל כאמור מדובר בפקיד ציבור עצמאי באופן יחסי ויש לו נקודת מחלוקת מהותית אחת עם ראש העירייה: "אני לא מאמין בירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית, בניגוד לדעת ראש העירייה וכתבתי את זה עוד לפני הבחירות".
פוני רואה את הדברים מנקודת המבט הציונית הקלאסית ששואפת לרוב יהודי: "אין בעיניי דרך לשמור על רוב ציוני בירושלים עם 36 אחוז פלסטינים שמתרבים בקצב כפול מאיתנו. אפילו עם שמירה על היחס הדמוגרפי שממשלות ישראל התפשרו עליו – 70:30, ובהתחלה הן רצו הרבה יותר יהודים - אנחנו היום בחוסר של 120 אלף יהודים. זה אומר שמחר בבוקר צריך לבנות את מערב ירושלים כפול שלוש או לספח את כל היישובים ממעלה אדומים לבית שמש. זה לא יקרה".
עם זאת, המסקנות שלו מהמצב הדמוגרפי שונות מהמקובל בקרב אנשי המרכז-שמאל. גם הוא טוען היום שכנראה בלתי אפשרי לחלק את ירושלים: "אני נגד הצבת חומה בלב ירושלים ובעד עיר אחת, מאוחדת ופתוחה, רק שהשכונות הערביות יהיו תחת ריבונות פלסטינית ובאחריות עירייה פלסטינית שתדאג להן. אני בעד לחלוק את העיר ולא לחלק אותה".
אבל בסופו של יום, הדבר העיקרי שמעסיק אותו הוא פרויקט הדיור: "אנחנו מקווים שבמהלך חצי השנה הקרובה, אולי יותר, ייצא מכרז לדיור בהישג יד. הדירות הראשונות ייצאו בטווח של שנתיים". רשמו לפניכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם