אקורד צורם: על "חגיגת המוסיקה" בפארק הסטלנים
ב"ש: פארק הסטלנים של שכונה ה' הפך ללילה אחד ל"אולם קונצרטים", עם ערב מקסים בכיכובה של הסינפונייטה וזמרי האופרה הישראלית. זה היה יפה ומרומם נפש, אבל אחרי 90 דקות מקסימות, הבאנגים, הוודקות והזוגות המתמזמזים בחושך חזרו לפארק המוזנח
ואז, בא האקורד האחרון. קצת לפני חצות, זה נגמר והכל חזר לקדמותו: הכרכרה חזרה להיות דלעת, הנסיכה חזרה להיות לכלוכית, הקהל נעלם והצעירים באי המקום חזרו עם החורטיצה-רדבול. מזל שיש יובש בשוק הסמים, כי זה פארק הבאנגים השכונתי והחבר'ה מסתפקים עכשיו בסיגריות פארש או בנרגילה רגילה, אלא אם מישהו מצליח להתארגן.
למען האמת, החיבור בין האופרה הישראלית והסינפונייטה הבאר-שבעית לפארק סטלנים שכונתי, שבימים כתיקונם צריך לעשות בו זיגזגים כדי לא לדרוך על קקה של כלבים (או קיא של שיכורים), נראה קצת הזוי. זה בערך הזוי, כמו הופעה של 'מינימל קומפקט' במחנה פליטים.
בפרסומות של רוביק דנילוביץ' ברשת ב', שעלו למשלם המסים הבאר-שבעי 18 אלף שקלים, כדי שאולי איזה טברייני יבוא במיוחד לפארק ה' באר שבע, אמרו שמונה וחצי בערב ובשעה זו בדיוק התחיל הקונצרט. מישהו דאג לנקות את הפארק, לתחם את הרחבה, להתקין שירותים כימיים ולהציב שמירה.
יותר מ-1000 אנשים ישבו על הדשא או על כיסאות שהביאו מהבית. היו שם צעירים, בעיקר מיוצאי חבר העמים. בני גילם הצברים מעדיפים לבהות בשעות האלה בטלוויזיה, כשהאסוציאציה שלהם למוסיקה זה צביקה הדר וקובי פרץ.
היו שם חרד"לים ודתיים סרוגים, שמתברר, אין להם בעיה לא עם שירת נשים ולא עם אופרטות בגרמנית. היו אנשים באמצע החיים, שהכירו את רוב היצירות וגם כמה צעירים ישראלים רגילים מהסוג הנדיר (בלי מכנס חצי תחת בחוץ, בלי סיגריה בזווית הפה, נראים קצת כמו פליטי 'סיקסטיז' ובטוח שאחרי הצבא הם יתפסו את הרגליים ויברחו מכאן).
כשהסינפונייטה הבאר-שבעית, בניצוחו של מאסטרו דורון סלומון, התחילה לנגן את התווים הראשונים מתוך הפתיחה של 'כרמן' מאת ביזה, זה היה קסום. כאילו שצבא של פיות פשט על המקום וצבע אותו.
לצלילי המוסיקה, המקום נראה הרבה יותר יפה. כשהסינפונייטה ניגנה אפילו השיכורים שנותרו במקום ניתקו עצמם מהוודקה חורטיצה והקשיבו מוקסמים.
"זה כל כך יפה, זה כל כך מרומם את הנפש, זה כל כך עושה טוב לנו המבוגרים ובמיוחד לצעירים... אני לא מבינה למה לקח 20 שנה לעשות לנו אירוע כזה בפארק", אומרת לי אשה מבוגרת, שגרה בדירות הקרקע הסמוכות.
"אני מעדיפה להסתגר בבית, אפילו שיש לי פארק ליד, כי ממש לא נעים פה בלילה. הנוער שבא לפה שונה כל כך מאיתנו כשהיינו צעירים. אני, כנערה, לא הייתי שותה אפילו יין לקידוש. היום, אתה רואה ילדים בני 12 עם וודקה קטנה ביד, סיגריות, הבחורות עם התחת בחוץ, נוגעים אחד בשני.
"אבל, אני לא מאשימה אותם. בבאר שבע אין מה לעשות, אין להם תעסוקה או מקומות בילוי. הבילוי בבאר שבע מבוסס על אלכוהול – פאבים ועוד פאבים. אם כל יום היה אירוע כזה, אם הייתה תרבות בעיר, הכל היה נראה אחרת".
ואז, פתאום, שמענו וובוזלה. רק בבאר שבע מישהו יכול לחשוב להביא וובוזלה לקונצרט. שתדעו לכם, שבתל אביב וובוזלה זה כבר נורא פאסה. עוד יותר פאסה מלהוציא את האייפון ולהסריט ובו במקום להעלות ליו טיוב.
חמישה קטעים אל תוך הקונצרט, בא אחד הרגעים הסוריאליסטים ביותר בפארק של שכונה ה': אל הבימה עולה הטנור גיא מנהיים ושר את הצ'רדש 'בוא צועני', מתוך האופרטה הנפלאה של אמריך קלמן 'הרוזנת מאריצה'.
היצירה הנפלאה הזאת, הוצגה לראשונה בוינה, בשנת 1924, כשרוחות האופל התחילו כבר לנשב בגרמניה השכנה. אמריך קלמן, יהודי ממוצא הונגרי, היה אחד המלחינים האהובים על אדולף היטלר, שאפילו היה מוכן לתת לו מעמד של גרמני ארי טהור-גזע. קלמן ויתר על הכבוד המפוקפק ונאלץ להימלט מגרמניה, שם נאסרו יצירותיו להשמעה.
גיא מנהיים שר בגרמנית ואנשים מתרגשים בגרמנית, מה לעשות, עדיין עושים איזה משהו מוזר לאוזן הגרמנית. והנה, טנור יהודי, עם תזמורת באר-שבעית, שר בגרמנית בבאר שבע אופרטה שהייתה אהובה על היטלר. אבל, זו לא צריכה להיות בעיה, כי היטלר גם אהב כלבים והרבה אנשים באו עם כלביהם לקונצרט כאילו כלום. ואגב, בניגוד להיטלר, הם לא מרעילים את הכלבים שלהם עם ציאניד בסוף הערב.
אם יש זמרת אחת שהקסימה את הקהל, זוהי הילה פחימה, במקור מכרמיאל. יש לה נוכחות מרשימה וכובשת, יש לה חן נדיר וקול מלאכי. הקהל הריע לה והתאהב בה. אבל, שלא תבינו לא נכון: זמרי האופרה הישראלית, שבאו לבאר שבע, כולם צעירים בשנות ה-20 וה-30, היו מצויינים אחד אחד. מוכשרים, מקסימים, בעלי כישרון שכל בית אופרה בינלאומי היה מתברך בהם.
למרות שישראל בשנים האחרונות הפכה לחברה מעמדית, דורסנית ובעלת אופי מיליטריסטי, עדיין יש מקום ליופי הזה והסינפונייטה הישראלית, לצד האופרה, הן פנינים של שפיות, איים של יופי שמצליחים לצלוח את הים העכור.
מאוד מרגש, ועוד בבאר שבע, לשמוע את האריה הנפלאה 'איש לא ינום'NESSUN) DORMA), בביצועו של יותם כהן. אבל, מה לעשות, יש מי שהתעקשו להביא את הכלבים שלהם לקונצרט. כשיותם כהן שר את הסיום, בתווים הגבוהים ובקול הטנור האדיר שלו, גם הכלבים הצטרפו ביללות. לא שזה הפריע לקהל, שהיה מרותק כולו לבמה.
יש בבאר שבע עדיין כמה גני ילדים, במיוחד גנים בהם המנהלות הן גננות ותיקות, בהם הפעוטות שומעים מוסיקה קלאסית כחלק מהחינוך. הדרדקים, שעדיין לא התקלקלו, מאוד אוהבים מוסיקה קלאסית. זה יפה, זה ממלא את הלב, זה מרגיע. ביסודי הם כבר נחשפים ל'כוכב נולד', לתרבות הרייטינג, להבל המותגים ומראית העין.
אבל, בקונצרט הזה של באר שבע, הקהל שב לתום הזה, לכוח המרפא של המוסיקה, לאותן יצירות אלמותיות שכמה חבל שהתרבות הישראלית מונעת מהצעירים. במקום לעסוק בואנדליזם, נערים הביאו כריות, ישבו על הדשא, שמעו ורדי ואכלו במבה. אולי המפגש החד פעמי הזה יעשה להם משהו.
כאירוע תרבותי, זה היה ערב מקסים, מעשיר ומרומם נפש. רבים מהנוכחים קלטו מה נחסך מהם לאורך השנים. הבעיה, היא שקונצרט יפה שכזה הוא כמו אקמול לחולה סופני. גם אין טעם בפעולה של מראית עין מחר בבוקר, בעקבות הפרסום בעיתון, במהלכה ייעצרו כמה נערים חובבי וודקה.
הפתרון הוא בחינוך ובהרבה תרבות. לא רק מוסיקה קלאסית. ההמשך הטבעי לערב המופלא הזה, הוא להביא למופע מחווה את השייח' מואיז'ו, אחרון דור הזמרים המוגרבים הגדולים, בחיים האמיתיים מר משה אטיאס מהקריות. לעשות ערב כזה בפארק ובמעמד הזה לתת לו את מפתח העיר או תעודת הוקרה.
כמו שצלילי ורדי וביזה העלו לנו זיכרונות גן ילדים, השירים של מואיז'ו יחזירו לא מעט באר-שבעים לתקופה בה אולי לא היו לנו פלאזמות ומזגנים, אבל גם הילדים לא היו חוזרים הביתה שיכורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם