ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

20 שנה לשבת השחורה: מי בכלל זוכר את הפיגוע בחוף?

הפיגוע שהחריד את חוף ירושלים בתל אביב בסוף יולי 1990, בו נהרגה הנערה הקנדית מרני קימלמן, נותר משום מה מחוץ לזיכרון הקולקטיבי. בקהילה היהודית בטורונטו לעומת זאת לא שוכחים את האירוע המטלטל. 20 שנה אחרי, זמן תל אביב חוזר אל התופת

הפיצוץ שהרעיד את חוף ירושלים בצהרי שבת קופחים של סוף יולי 1990 פגע בבטן הרכה שלנו: החוף התל-אביבי, מקור גאוותה של העיר, פיסת החול המושכת אליה צעירים מכל האיזור וגם תיירים, שנפעמים מזמינותו של הכחול הכחול הזה ומהשמש הקיצית בכל ימות השנה. דווקא שם הוטמן מטען חבלה שהתפוצץ ברעש גדול שהאפיל על שאון העיר, שאינה שוקטת לרגע.

אבל בתל אביב כמו בתל אביב, השגרה חזרה לרחובות, ופחות מיממה לאחר הפיגוע לא נותר זכר למה שקרה, והרוחצים הרבים גדשו את החוף. רק דגל שחור, יוזמת המצילים, הונף בחוף - אות לאבל. אחר כך בא עשור רווי פיגועי התאבדות בבתי הקפה ובאוטובוסים של תל אביב, שהותיר את הפיגוע בחוף מחוץ לזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

לעומת זאת, עבור חברים רבים בקהילה היהודית בקנדה, הקיץ ההוא, לפני עשרים שנה בדיוק, עדיין לא נשכח. בחוף ההוא נהרגה חברתם מרני קימלמן, נערה בת 17 שהגיעה לישראל כחלק ממשלחת של ההסתדרות

הציונית העולמית.

"עד היום", מספרת חברתה של קימלמן מטורונטו, "כולם פה זוכרים את זה, ואין ספק שזה השפיע על היחס של כמה מהחברים בקהילה היהודית בטורונטו אל מדינת ישראל".

28 ביולי 1990 היה עוד יום שבת של קיץ תל אביבי מהביל. מהימים החמים האלה, שהמפלט היחיד מהם הוא מי הים הפושרים.

קבוצת נערים יהודים-קנדים, ששהו בארץ כחלק מתוכנית לימודי הקיץ של ההסתדרות הציונית העולמית, ניצלו את היום החופשי שניתן להם והגיעו לחוף כדי ליהנות מהים ומהשמש הישראלים המפורסמים. הבילוי נקטע בסביבות השעה 14:30 בצהריים, אז התפוצץ מטען צינור מאולתר שהונח סמוך לסוכת המציל בתוך תיק רחצה.

"זו הייתה השבת שלפני תשעה באב", משחזר השבוע מושון ברקוביץ', המציל של חוף ירושלים אז, והיום מציל בחוף פרישמן. "זו שבת שאני לא אוהב, שבת רעה. עשרים מטר מדרום לתחנה התפוצץ המטען".

בתוך שניות השתררה בחוף מהומת אלוהים, ומאות האנשים ששהו בחוף נסו על נפשותיהם. "ישר הבינו שזה פיגוע", אומר ברקוביץ'. "הייתה מהומה, והחוף פונה מאנשים. אנחנו ישר ירדנו מהסוכה והוצאנו אנשים מהים".

מעוצמת הפיצוץ נפצעו 18 אנשים, רובם סבלו מפגיעות קלות בלבד ומהלם. נערה אחת, חברת המשלחת הקנדית, מרני קימלמן בת ה-17 מטורונטו, נפצעה קשה והובהלה לבית החולים איכילוב, כשהיא סובלת מפציעה קשה בכבד.

"ישבנו בחוף, שהיה מלא אנשים", נזכרת מזל עברי בת ה-65 מרמת גן ברגעים שלפני הפיגוע. "ישבה אחרינו קבוצה של תיירים, בערך עשרה. אני זוכרת ששמעתי את המדריך שלהם אומר להם שזה המקום הכי בטוח בישראל ושאף פעם לא היה פיגוע בחוף. הם ישבו במעגל, ופתאום שמענו פיצוץ, ואחת מהחבורה הזו עפה. גם אני נפצעתי בכתף מהכיסאות שהתפרקו".

"אני זוכרת במעורפל שזה פגע בנו", נזכרת רות אהרון, בת ה-69 מתל אביב שבילתה בחוף בזמן הפיגוע עם חברים ומשפחה. "פתאום נשמע פיצוץ והתחלתי לרוץ. אני זוכרת שכל הפצועים הגיעו לבית חולים לבושים בגדי ים בלבד, אפילו לא הצלחנו לקחת את הבגדים שלנו מהחוף".

"זה היה החוף שלנו שהיינו באים אליו תמיד", מספרת זיוה אהרון בת ה-52, כלתה של רות, שלקתה בהלם בעקבות הפיגוע. "הייתי עם המשפחה ועם הילדה שלי, שהייתה בת שנתיים. פתאום היה בום וישר הרמתי את הילדה ונכנסתי אתה לתוך המים כי פחדתי שיורים בחוף. אני זוכרת שהייתה מהומה ושחברים של גיסי שהיו אתנו בים ראו שאני בהלם אז הם לקחו ממני את הילדה".

מיד לאחר מכן פונתה זיוה אהרון מחוף הים לבית החולים באמבולנס, אותו היא חלקה עם מרני קימלמן הפצועה. "ישבתי מבוהלת במושב הקדמי", משחזרת אהרון את הדקות הארוכות באמבולנס, "ואני זוכרת שהבחורה הקנדית הייתה מאחורה, וכל הדרך לבית החולים החובשים דיברו איתה והיא ענתה להם.

"גופנית היא נראתה בסדר גמור, כאילו היא לא נפגעה בכלל. אפילו שפחדתי להסתובב אחורה ולהסתכל עליה, אני יודעת שהיא הייתה בהכרה מלאה".

בחדר המיון נתקלה בה מזל עברי, שכאמור, הובאה לשם גם היא לאחר שנפצעה. "שמעתי אותה מדברת בחדר המיון", היא מספרת. "היא הייתה בחורה יפהפייה וצעירה, ואני זוכרת שלא הייתה עליה אפילו טיפת דם אחת. רק אחר כך שמענו שהיא נפטרה".

בינתיים, בחוף ירושלים, הרוחות סערו. הפיגוע בחוף הצליח להוציא מהמתרחצים תגובות חריגות של זעם ותסכול, וההמון הזועם יצא "לצוד" ערבים. מתרחצים שנותרו בחוף הכו כמה ערבים שנתקלו בהם, מאות אנשים יצאו לרחוב הרברט סמואל, השליכו בקבוקי פלסטיק לעבר מכוניות בעלות לוחיות רישוי כחולות וקראו "מוות לערבים".

כמה מהם הגדילו לעשות והגיעו שעות לאחר הפיגוע למלון "סידני" בעיר, והכו ארבעה ערבים ששהו שם. במהומות נפצעו ארבעה ערבים, אחד מהם נפגע קשה בגולגלתו.

שעות אחדות לאחר הפיגוע, כפתרון בזק, שאולי היה אמור להרגיע את הרוחות הסוערות, הורתה עיריית תל אביב לפקחים בחופים לרשום את פרטיהם של כל בני המיעוטים הנכנסים לחופי העיר או מסתובבים בהם. ההוראה, שהיום כנראה לא הייתה עוברת בשקט, התקבלה אז בשוויון נפש, והעיתונים באותם ימים אזכרו את ההחלטה כבדרך אגב.

"בימים שאחרי הפיגוע הייתה יותר ערנות, אבל זה אף פעם לא מספיק", אומר אברהם הניג, שהיה אז מציל בחוף ירושלים, והיום עובד בחוף מציצים. "חוף ירושלים כזה סואן שאי אפשר להרגיש אם נכנס מישהו חשוד, הרי באים אליו מכל הפרוורים - ממזרח ירושלים, מיפו, מרמלה ומלוד - אז אי אפשר להבחין במישהו חשוד וגם אי אפשר לסגור את הים.

"הרי בסופו של דבר אם המחבלים ירצו, אין זו אגדה. אגב, באותה תקופה בערך הניחו מטען קטן גם בחוף פרישמן. הם הניחו את המטען על כיסאות נוח, וכשבעלי הכיסאות אספו אותם הוא התפוצץ, אבל במזל זה רק עשה רעש ולא היו נפגעים".

"זה היה עניין של שעה - ובחוף ירושלים הכול חזר למקומו", מוסיף המציל ברקוביץ'. "אין מה לעשות, מדינתנו צריכה להמשיך הלאה. עם זאת, אי אפשר להגיד שלא הייתה אחר כך הרגשה לא נעימה, סוג של ערפל. בהתחלה גם הייתה ירידה בכמות האנשים שהגיעו לחוף, אני חושב שאנשים הרגישו לא בטוחים לשבת בחוף".

עם היוודע דבר מותה של קימלמן החליטה הנהלת מחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הציונית שלא לבטל את המשך הביקור של קבוצת הצעירים מקנדה ולהמשיכו עד מועד סיומו המקורי, עשרה ימים לאחר הפיגוע.

בו בזמן החלו בישראל ובטורונטו לארגן את מבצע הטסת הארון לטורונטו ואת הטסתם הביתה של כמה מחבריה של קימלמן, שביקשו לסיים את הטיול.

אחד החששות המרכזיים בימים שלאחר הפיגוע היה מפני התהודה שזכה לה הפיגוע והדרך שישראל הצטיירה בעולם בעקבותיו. בהסתדרות הציונית אף הביעו חשש כי צעירים יהודים מרחבי העולם יפסיקו להגיע לביקורים ולסמינרים בישראל.

על רקע חששות אלו קיוו בישראל שהעברת ארונה של קימלמן לטורונטו תזכה במינימום חשיפה בתקשורת. "רצינו להרחיק את העיתונות הקנדית שחיכתה בשדה התעופה כי ידענו שתמונות כאלה עלולות להשפיע על התיירות הנכנסת לארץ", נזכר נחום קמה, אז מנהל סניף אל על בטורונטו, והיום סמנכ"ל שיווק בישרוטל.

"אני זוכר שהיו בשדה התעופה הרבה צלמים ועיתונאים שחיכו כדי לראות את הנערים והנערות שחזרו לקנדה ואת המשפחה מקבלת את הארון. מכיוון שרציתי למנוע את זה עשיתי תרגיל לתקשורת, והוצאנו את הארון ואת המשפחה בדרך אחרת, בלי לעבור בבידוק דרכונים".

כמה חודשים לאחר הפיגוע נלכד המחבל שהטמין את הפצצה יאסר חיג'אזי, איש חמאס, אז בן 23, תושב הכפר מזרעה א-שרקייה שמצפון לרמאללה. חיג'אזי הורשע מאוחר יותר ברצח, ובית המשפט הצבאי גזר עליו מאסר עולם. בימים אלה הוא עוד מרצה את עונשו, שלא נקצב עדיין, בכלא אשל שבדרום.

עבור הישראלים, הפיגוע בחוף היה אחד מני רבים, לא כזה שנחקק בזיכרון באופן מיוחד. אבל עבור הקהילה היהודית בטורונטו, ממנה יצאו מדי שנה מאות נערים ונערות לבקר בארץ הקודש, גרם הפיגוע לטראומה של ממש, והצלקת ממנו לא הגלידה עד עצם היום הזה.

בכל מוסדות הקהילה אליהם פנינו זכרו מיד - ולפרטי פרטים - את הפיגוע האמור ואת מרני קימלמן שנספתה בו. נדמה כי זהו אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי הקהילה וכי אף שעברו מאז עשרים שנה, השפעתו עדיין ניכרת.

ניקי לנדאו, בת 37, כיום מנהלת תאטרון בטורונטו ושחקנית, שהייתה אחת מחברותיה של קימלמן, מספרת שעד היום רבים בקהילה זוכרים ומזכירים מדי שנה ב-28 ביולי את האירוע.

"אני קרובה מאוד לאנשים מאז, ובכל שנה בתאריך הזה אנחנו נזכרים במה שקרה", היא מספרת. "אני לא יודעת אם כל הקהילה נזכרת בזה, אבל בטח בקרב החברים מזכירים ומדברים על זה. בכל זאת, בזמנו כשזה קרה, הייתה לזה השפעה ענקית על הקהילה, זה היה עניין גדול וזה זכה לתשומת לב רבה, לא רק תקשורתית".

לדברי לנדאו, הפיגוע הביא גם לשינוי היחס של חלק מהקהילה כלפי מדינת ישראל. "הייתה לזה השפעה, אין ספק, אנשים היו מאוכזבים, וכמה מהם הרגישו שהם לא רוצים קשר עם ישראל", היא אומרת. "לחלק גדול מהקהילה היה קשר חזק לישראל, ועבור כמה מהם הקשר השתנה, הוא התרופף".

למרות הזמן הרב שחלף מאז, דמותה של קימלמן זכורה ללנדאו היטב. "מרני ואני למדנו באותו בית ספר וגרנו באותו רחוב, הבית שלה היה במרחק כמה בניינים מהבית שלי", אומרת לנדאו. "אמנם לא הייתי החברה הכי קרובה שלה, אבל בכל זאת היינו חלק מחבורה קרובה".

איזו מין בחורה הייתה מרני?
"היא הייתה מלאת שמחה, חכמה מאוד. היא הייתה הבת הבכורה, ויש לה שני אחים קטנים. היא גדלה במשפחה אוהבת, ואפשר להגיד עליה שהיא פשוט ילדה נורמלית. מה שאני הכי זוכרת ממנה זה את חוש ההומור הנהדר שלה".

למה בעצם היא החליטה לנסוע לישראל?
"אני חושבת שהיא נסעה לישראל כדי להיות עם חברים. העניין של לנסוע לישראל לא קשור בהכרח למשהו דתי. אצלנו, בקהילה היהודית, כולנו הולכים לבית ספר יהודי ולבית כנסת, וזה לא הופך אותנו לאנשים דתיים, כמו בישראל. גם מרני לא הייתה דתייה.

"העניין היהודי פה הוא יותר עניין תרבותי כי גם החברים שלנו יהודים, ורובנו גם נסענו לבקר בישראל. זה לא היה משהו יוצא דופן, כולם עשו את זה, או לפחות הרוב. בקבוצה שהיא נסעה אתה היו גם חברים טובים שלה, ואני בטוחה שהיא רכשה חברים נוספים בטיול".

בזמן ששהתה קימלמן בישראל ביקרה גם לנדאו בארץ, בטיול תרמילאים שעשתה ברחבי הארץ. "פגשתי אותה בטבריה שבוע לפני שהיא נהרגה", היא נזכרת, "וקבענו פגישה לאותו יום שהיא נהרגה, בערב. אותו יום היה היום החופשי של הקבוצה שלה, כלומר הם יכלו לעשות בו מה שהם רצו, ומרני וכמה חברים החליטו להישאר בתל אביב.

"אני הייתי בדיוק בירושלים ופגשתי שם מישהו מהקבוצה שלה, ואפילו שאלתי אותו מה שלום מרני. בערב שמעתי על מה שקרה, כשמישהו בא לשולחן עם הרדיו שמענו שהיה פיצוץ בחוף. רק בבוקר למחרת ראינו את השם של מרני בעיתון, כשנכנסנו לאחת החנויות".

זה בטח היה הלם מוחלט.
"לגמרי. אני רק זוכרת שיצאתי מהחנות כי ממש התחלתי לבכות או לצעוק, ואז מישהו ישראלי ברחוב אמר לי משהו כמו 'גם אנחנו היינו בוכים, אבל אנחנו כבר רגילים לזה'. זה הזיכרון הכי חזק שיש לי מאותם רגעים".

לנדאו אמנם המשיכה בטיול שלה, אך הפיגוע ותוצאותיו הביאו לשינוי הדרגתי בתפיסותיה כלפי ארץ הקודש.

"זה גרם קונפליקטים", היא אומרת. "אמנם אחרי זה הייתי עוד פעמיים בישראל, אבל הפיגוע גרם לי כל מיני תחושות ומחשבות. אני גדלתי עם תפיסה אידאלית של ישראל ותפיסה לא ממש אידאלית של הפלסטינים. אחרי הפיגוע התאכזבתי מאוד מישראל".

דווקא מישראל? לא מהפלסטינים?
"כן, דווקא מישראל כי מהפלסטינים לא ציפיתי לכלום. הופתעתי מהמשכו של הקונפליקט, קיוויתי שמישהו מהצד הישראלי יקרא לשים קץ לאלימות, וזה לא קרה".

ואיך השפיע עלייך השינוי התפיסתי?
"פעם חשבתי לעשות עלייה לישראל. אני לא יודעת אם זה היה קורה במציאות, אבל לפחות במחשבות, היה לי רעיון כזה, וביקרתי שלוש פעמים בישראל. הפיגוע התחיל משהו אצלי אבל כמה שנים לא עשיתי עם זה כלום, גם כי הייתי אז נערה בת 17.

"רק ב-1999 חזרתי לישראל במסגרת קבוצה. המטרה של הטיול הזה הייתה ללכת ולהקשיב לישראלים ולפלסטינים. לקחו אותנו לעזה ולגדה המזרחית כדי שנקשיב לאנשים מכל הצדדים".

לנדאו לא שמרה במשך השנים על קשר עם משפחתה של קימלמן, אך לפני חמש שנים, כך היא מספרת, ביקרה אצלם: "אחרי שחזרתי מהטיול ב-1999 התחלתי לכתוב מחזה על כל מה שקרה - על מרני ובכלל על החוויה שעברתי בישראל, ואז, לפני שהמחזה הועלה בתאטרון, הלכתי ללינדה, אימא של מרני, סיפרתי לה על ההצגה, והזמנתי אותם".

הם הגיעו?
"לא, הם לא הגיעו, וגם לא ציפיתי שהם יגיעו, אבל הם היו נחמדים ונדיבים מאוד".

בניגוד ללנדאו, הוריה של מרני, הרולד, רופא במקצועו, ולינדה קימלמן, התבטאו לאחר הפיגוע בחום רב כלפי ישראל, והבטיחו כי יבואו לבקר בישראל. "כואב לנו שאנשים הפסיקו לבקר", אמר אביה ארבעה חודשים לאחר הפיגוע. "כבר בטקס השלושים למותה של בתי דיברתי על המשכיות, על הצורך לא להראות לאויבים שאנו חוששים".

שנה לאחר הפיגוע קיימו הוריה של קימלמן את הבטחתם, הגיעו לארץ כאורחי מחלקת הנוער החלוץ בהסתדרות הציונית, וסיירו במסלול שעשתה בתם לפני מותה. לפני שההורים השכולים חזרו לקנדה הם קראו להורים יהודים בכל העולם לשלוח את ילדיהם לבקר בישראל. "אין מצבה ראויה יותר לבתנו", הם אמרו, "מאשר עלייה לרגל לישראל".

הוריה של קימלמן אף יזמו את הקמת מרכז הטראומה על שם מרני קימלמן בבית החולים איכילוב בכספי תרומות שנאספו בקרב יהודי קנדה. עד היום מתנוססת תמונתה, ויש שלט המציין כי מרכז הטראומה יספק טיפול במצב חירום לאנשים תושבי האיזור, שאף הם, לעתים קרובות, מטרה לפעילות טרור.

בבית החולים ידעו לספר השבוע כי מאז הקמת המחלקה לא נשמר קשר רציף עם המשפחה.

הוריה של קימלמן התקשו לדבר על הנושא, והעדיפו שלא להתראיין לכתבה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...