ישנן בנות: החיים על פי גבי לסרי
בכתבה הזו תוכלו לקרוא את זיכרונותיו של גבי לסרי: מגן ימני אגרסיבי, השחקן הראשון שערק מהפועל ת"א למכבי, האיש שהקים את מכבי בת ים. אבל הסיפורים הכי טובים שלו הם מחדר המיטות
"הוא כולה עבר מהפועל לבית"ר, אני עברתי מהפועל למכבי. זה היה ב-1982, רק חמש שנים אחרי המהפך של בגין, זה היה אז בערך כמו להחליף ראש ממשלה. בהפועל לא ידעו להתייחס לשחקני בית. בימים של שלטון מועצת הפועלים לא ספרו אותנו מבחינת השכר".
ולסרי מספר מה קרה שם באמת. "אחרי שהפסדנו למכבי בגמר הגביע מול בני יהודה, המאמן דוביד שוייצר המנוח לקח אותי לשיחה אישית ואמר לי: 'אתה עובר ביחד איתי למכבי'. עניתי לו 'דוביד, זה הזוי', אבל הוא הבטיח שאם אבצע את המהלכים בדייקנות כפי שידריך אותי, אהיה במכבי. היום אפשר לגלות שכבר למחרת אותו משחק גמר חתמתי במכבי, אבל הצלחתי להשתחרר מהפועל רק במחזור השמיני בעונה שלאחר מכן.
"שילמו עליי תמורת השאלה לשנתיים שבעה מיליון שקלים ישנים, סכום דמיוני באותה עת. 500 מאוהדי הפועל הגיעו לאימון הראשון שלי במכבי כדי לבדוק שזה אמיתי. בדרבי הראשון שלי בצהוב שמרתי על החבר הכי טוב שלי, גילי לנדאו. חמש פעמים הצלתי מהקו באותו משחק. בסוף אלי כהן ("קוקוס") הבקיע שער ניצחון להפועל והפסדנו 1-0.
"הייתה לי במכבי תקופה נהדרת, עד שהגיע המאמן איציק שניאור המכונה 'שולץ' (גרמני). שניאור לא חיפש שחקנים, אלא חיילים. אני את הצבא עשיתי מגיל 18 עד 21, לא הסתדרנו ואמרתי לו שהגעתי לשחק כדורגל ולא לשירות מילואים. מי שהכיר את שולץ יודע שההבדל היחידי בינו לבין קצין פרוסי הוא ששניאור לא דרש שיצדיעו לו. הייתי שחקן נבחרת והנוהג במכבי היה שלאחר משחק או אימון נבחרת, השחקנים מקבלים מנוחה וטיפולים. הגעתי לאימון וקיבלתי טיפולים. שניאור כעס וצרח עליי 'אצלי אין כוכבים, בוא להתאמן'. זה היה האימון האחרון שלי בצהוב".
"גדלתי ביפו ובשלב מסוים עברנו לבת~ים, אבא שלי היה מבכירי פלוגת הסדרן של הפועל באצטדיון בלומפילד, אבל אני לא חשבתי על קריירה בנבחרת ישראל. בשבתות נהגנו, הילדים מהשכונה, לשחק שערים קטנים מתחת ליציעים. הייתי בן תשע כאשר ראה אותי מאמן בשם ביו על הבלטות בטריבונה. הוא שאל אותי 'איפה אתה משחק?' וכאשר הבין שהשיא עבורי היה שערים קטנים ברחוב, הוא לקח אותי למגרש האדום בגבעת עלייה והבטיח לי עתיד מזהיר.
"המשחק הראשון שלי בבוגרים היה בשנת 1974 אצל המאמן האנגלי הארי גייל. זה היה משחק רדיוס באשדוד מול שמשון. נכנסתי במחצית השנייה במקום רחמים עטיה ומאז זה כבר היסטוריה. עברתי את כל הנבחרות הצעירות בדרך לנבחרת
"המשחק הכי טוב שלי בנבחרת היה נגד אירלנד בבלומפילד. ניצחנו 0-3 וקיבלתי בכל העיתונים ציון 8. סקאוט שהגיע מאנגליה אמר שהמגן הזה יכול לשחק בכל קבוצה באירופה. קיבלתי הצעות מצרפת, הגעתי עם נעלי הכדורגל עד למטוס ופחדתי לעלות לטיסה.
"נשארתי בהפועל, שם תמיד היו חבורות. מאפיה בת ימית, מאפיה יפואית והמאפיה התל~אביבית. אני, כבת~ימי גאה, השתייכתי ביחד עם בז'ראנו, גילי לנדאו ומאיר נחמיאס למאפיה הבת~ימית. משה סיני, ג'ימי טורק ושבתאי לוי היו יפואים ושחקני הרכש מוריס ז'אנו, ינק'ה אקהויז ויוסי זאנה השתייכו לחבורה התל~אביבית. החבורות היו רק באימונים, במגרש היינו יחידה אחת ופירקנו קבוצות.
"המשחק הכי גדול שלנו היה בדרבי בעונת 1980/81. פירקנו את מכבי 0-3 (ליברמן וצמד של שבתאי לוי). במחזור הסיום הבסנו בבלומפילד את מכבי פתח תקווה 1-5, אחרי שהמלאבסים הובילו 1-0. אני הבקעתי את השער השני וזכינו באליפות. באותה עונה ניצחנו בחצי גמר הגביע את מכבי רמת עמידר.
"הובלנו 0-2 והשופט הרחיק את מאמן עמידר, לופא קדוש. לופא לא רצה לרדת והמשחק פוצץ. במשחק הגמר הפסדנו 1-0 להפועל יהוד שכל המשחק לא עברו את החצי. פעם אחת שלום רוקבן בעט כדור עונשין דרדל'ה ובז'ה מחפש את הכדור עד היום. במהלך הקריירה שיחקתי בשלושה גמרים. הפסדנו לבני יהודה בפנדלים, ליהוד וכשעברתי למכבי, גילי לנדאו הבקיע שער ביד. בגללו הפסדתי מענק של 10,000 דולר ועד היום אני לא סולח לו.
"המאמן הכי מיוחד שעבדתי אצלו היה יוסל'ה מרימוביץ'. אצל יוסל'ה כולם יודעים שהזיכרון לא היה הצד החזק. כאשר שלח שחקן מהספסל להתחמם, בדרך כלל שכח אותו על הקווים עד לסיום המשחק. פעם, כאשר נסע לאימון עם שני שחקנים, הרכב שלו נתקע. השחקנים ירדו לדחוף, יוסל'ה הניע, נסע ושכח אותם על הכביש. כאשר הגיעו לאימון ברגל, הוא קנס אותם על האיחור. כאשר דפקו לו בדלת, הוא הרים את הטלפון, כאשר הקריא את ההרכב, לא פעם היו על הלוח 12 או אפילו 13 שמות ולא ידענו מי משחק. את הסיפור הכי גדול סיפר סר בובי רובסון בחגיגות יום ההולדת ה~80 של יוסל'ה.
"הוא ויוסל'ה נסעו ברכב ברחובות לונדון. יוסל'ה נהג. באנגליה, יש לזכור, נוסעים בצד שמאל של הכביש. הם עצרו ברמזור אדום, האור ברמזור התחלף לירוק, אבל יוסל'ה לא נסע. ככה הם המתינו דקות ארוכות, הרמזור התחלף מספר פעמים, עד שרובסון, שהתאפק עד אז מפאת הנימוס, אמר ליוסל'ה 'סע כבר'. יוסל'ה המופתע ענה לו 'חשבתי שאתה נוהג'.
"על דוביד שוייצר אפשר לכתוב ספר על אימון כדורגל. כל הרפליקות שהיום משתמשים בהן נהגו במוחו הקודח. אני הייתי ידוע כקשקשן גדול, כזה שמאוד אוהב לדבר. באחת הפעמים דוביד שאל אותי 'למה הדג בצלחת ולא שוחה בים?'. את התשובה כמעט כולם יודעים היום 'בגלל שהוא פתח את הפה'. דוביד היה זה שהמציא את הפתגם 'כולם עובדים על כולם'. אז אף אחד לא הבין למה הוא התכוון. היום כולם יודעים. דוביד היה יסודי מאוד ועשה סקאוטינג על כל היריבות. הוא נהג לקנות כדורים מהסוג בהם השתמשו היריבות וכל השבוע שלפני משחק חוץ התאמנו בכדורים של היריבה.
"הספקתי גם לעבור קדנציה אחת אצל גיורא שפיגל ואברם גרנט, אז עוזר מאמן בהפועל פתח תקווה. התראיינתי לעיתון מקומי ואמרתי שאברם, שאף אחד עוד לא שמע עליו, יהיה המאמן הכי גדול בארץ. אברם זוכר לי את זה עד היום".
"אני הייתי ידוע כשחקן שמבלה עד השעות המאוחרות. המאמנים ידעו הכל, אבל כל עוד הייתי טוב במגרש, לא היה אכפת להם. אה, והיו גם בחורות. הרבה". בהמשך הדברים ניתן יהיה להבין מדוע ללסרי אין גביע בארון. "בלילה שלפני גמר גביע המדינה היינו בחדר במלון, אני ועוד שחקן נשוי מאוד.
"ברור לך שהחבר'ה מול דנמרק לא המציאו את הגלגל. הבאתי בחורה לחדר. פתאום ניסן ניסנו, מנהל הקבוצה,דפק בדלת. 'גבי', הוא קרא בקולי קולות, 'תפתח, שמעתי רעשים'. החבאתי את הבחורה בארון. ניסן נכנס, בדק במיטות, מתחת למיטות ואפילו בחדר האמבטיה. הוא יצא מאוכזב ואמר בחמיצות 'הייתי בטוח ששמעתי רעש של בחורה'. הבחורה יצאה מהארון ואמרה 'עוד חמש דקות הייתי נחנקת', אבל נשארה איתי לבלות את הלילה.
"במחנות האימון שלנו אני הייתי אחראי על הבחורות והחבר'ה שילמו לי על 'הסחורה'. שחקן אחד סירב לשלם ובתגובה החרמתי לו את נעלי הכדורגל. למחרת הוא הגיע עם גרביים לאימון הבוקר והנעליים הוחזרו לו רק לאחר ששילם עד השקל האחרון.
"במחנה האימון בבלגיה הייתה איתנו בחורה בחדר. כאשר אני באתי להחליף את השותף בחדר, היא לא רצתה. בתגובה זרקתי לה את הבגדים מהחלון והיא יצאה לרחוב כשהיא עטופה בשמיכה. בענייני בחורות אני לא הייתי השיאן. כאשר שיחקתי בנבחרת האולימפית, אחד השחקנים שלנו, שבהמשך פצח בקריירה יפה באירופה, עשה את זה במטוס עם דיילת.
"היחיד שעצר אותי היה המאמן האנגלי של הנבחרת, ג'ק מנסל. אני, כהרגלי במחנות האימון של הנבחרת, הברזתי לבילוי סוער בעיר. מנסל ידע להמתין לי במגרש החנייה. חשבתי שאני חכם וחמקתי לחדר מבלי שהוא יראה אותי, אבל מנסל הגיע לחדרי ושאל מדוע מכסה המנוע חם. הוא השעה אותי מהמשחק וכל העיתונים קרעו אותו כי הם לא ידעו מה הסיבה".
אחת העובדות הידועות על הפועל ת"א, אם כי היא לעולם לא נאמרה בפה מלא, הייתה ה"עזרה" לשכנים ממכבי יפו. "שיחקתי בהפועל, אבל בתור מי שגדל ביפו, גם הייתי אוהד של מכבי יפו", מספר לסרי. "הרי גדלתי בשכונה עם השחקנים שלהם. לא היינו סתם חברים, היינו כמו אחים. באחת העונות בהן יפו כמעט וירדה ליגה, היינו צריכים לנצח את בית"ר ת"א כדי להשאיר את יפו בליגה. בית"ר הובילה עלינו 2-0 במחצית. בהפסקה הייתה אסיפת הקבוצה הכי סוערת בתולדות הכדורגל הישראלי.
עפו שם גיצים וגם כיסאות. יצאנו למחצית השנייה ופירקנו אותם 2-3. אני זוכר הרבה משחקים שלנו מול יפו, בהם יפו היו צריכים עזרה. מתי הם לא היו צריכים עזרה? במשחקים האלה לא התאמצנו. היה מקרה הפוך שבו אנחנו היינו צריכים את הנקודות במשחק מול הפועל ירושלים. שייע נתן גול ואנחנו אפילו לא התחבקנו כי ידענו שהמשחק שלנו. מי שנבהלו היו השחקנים של ירושלים שצעקו לנו 'תשמחו יא מטומטמים, שאף אחד לא ירגיש'.
"שיחקנו מול בית"ר בימק"א, הובלנו 0-2 משערים של שייע וחזום. הקהל של בית"ר היה על הגדרות וזרק אבנים, ואני בסך הכל ילד צעיר. המאמן קרא לי ובמקום תדרוך אמר 'כשאני ארים יד, תעשה פנדל'. פחדתי. במשחק הסתכלתי על הספסל ואף יד לא הורמה. רק בסיום הסתבר שהאיש לא הרים יד כי זרקו עליו לבנה שפגעה לו בראש והוא פונה לטיפול רפואי.
"היינו במנהרה בימק"א עד השעה 21:00 ורק אז המשטרה הצליחה לחלץ אותנו. הבלם דוד פרימו, ששמע את הסיפור, קרא אותי אליו ואמר 'אם היית עושה פנדל, היית גומר את הקריירה'. אז הבנתי שאסור בכלל להתעסק עם דברים כאלה.
"לא הייתי כסחן, אבל הייתי שחקן לא פראייר. כשעליתי לבוגרים פרימו וקסטרו אמרו לי 'אם אתה רוצה להצליח, אתה חייב לשחק חזק'. הייתי תאקליסט, אבל היו לי את ההרמות והפסים הכי מדויקים בארץ. בגלל זה בהמשך, כאשר הפכתי לשחקן מוכר, עברו לשמור עליי אישית".
במהלך התקופה הקצרה שלו במכבי ת"א, נפצע לסרי בקופסה על ידי הבלם האימתני של מכבי נתניה, חיים בר. לסרי לא שוכח עד היום את הכניסה הברוטאלית של בר. "זה התחיל הרבה לפני המשחק", הוא משחזר. "הפיצו שמועות שאני הייתי עם אשתו של חיים בר". כשלסרי נשאל לצורך הכנת ראיון זה האם יש אמת בשמועות, הוא ענה בנחרצות "אין תגובה".
"חיים העביר מסר שאני צריך להיזהר כי הוא מכין את הסטופקס. העברתי מסר בחזרה שהוא ייזהר כי אני מגיע עם מסמרים. יצא הגורל שהמשחק התנהל בגשם שוטף, החלקתי על הדשא הרטוב וחיים בא אליי עם הסטופקס, פתח לי את השוק ואמר Ɔ-1 לטובתי'. את התוצאה כולם ראו בשידור בטלוויזיה, איך שאני מדמם וכואב.
"ניסיתי לקום אבל כולם תפסו אותי. אני לא פראייר, חיכיתי לסיבוב השני בבלומפילד, הייתה קרן למכבי, אני בחיים לא עולה בקרנות, כי אין לי משחק ראש. הפעם עליתי. ראיתי שהשופט והקוון לא מסתכלים, נתתי לחיים אגרוף ושברתי לו את האף.
"אמרתי לו 'עכשיו 1-2 לטובתי - פעם אחת על אשתך ופעם שנייה על האף'. הכי מצחיק זה כשעזבתי את מכבי ועברתי לנתניה, הייתי צריך לשחק איתו ביחד, ועשו בינינו סולחה פיקטיבית. בהמשך הוא שבר פעמיים את הרגל וגמר את הקריירה. למרות מה שהיה בינינו, אני לא מאחל דבר כזה לאף אחד, ואחרי הכל, אני חושב שחיים בר היה הבלם הכי טוב בארץ.
"אחרי מכבי ת"א ונתניה חזרתי להפועל ת"א. את האליפות של 1986 מול מכבי חיפה כמעט והפסדנו בגלל האמונה של דוביד שהרכב של קבוצה שמנצחת במשחק קודם לא מחליפים. בגלל זה אני וגילי לנדאו ישבנו על הספסל. כל המשחק גילי חפר לדוביד 'תכניס אותי ואני אתן גול'. בסוף דוביד נכנע והסוף ידוע.
"בשלהי הקריירה שלי כשחקן הספקתי לעבור תקופות גם במכבי בת~ים וגם בהפועל בת~ים ובדרך מקרה יצא שבשתי הקבוצות אימן אותי עמי סולומוביץ'. עד היום הוא מסתובב בעיר ומתגאה שהיה המאמן של גבי לסרי. מכבי בת ים, שהיום משחקת בליגה הלאומית, זאת הקבוצה שלי. אני הקמתי אותה. הכל התחיל כאשר פנה אליי יוסי אלגרבלי, שבעבר היה יו"ר בית"ר בת~ים ההיסטורית והיה ידוע כאוהד מושבע של הפועל ת"א, והציע לי להקים קבוצה. לתהליך ההקמה היו שותפים עוד כמה חבר'ה, כמו יהודה הרוש מבכירי הליכוד בעיר.
"פניתי לחבר טוב שלי בשם יגאל זילכה, הוא מעשירי תבל, האיש בעצמו לא יודע כמה כסף יש לו. נפגשנו כמה חברים בקפה קלדרון בטיילת וככה, על מחבת של שקשוקה, אמרתי לו שאני רוצה להקים קבוצה. כאשר גמרנו לנגב את השקשוקה, נסענו במרצדס של יגאל כדי להראות לו את האצטדיון. אחר כך, במשרד שלו, יגאל שאל אותי כמה אני צריך. אמרתי לו 'אלף שקל' וקיבלתי. לא יודע למה לא ביקשתי שלושה מיליון. 'קזינו רודוס' היה הספונסר שלנו על החולצות.
"הבאתי את 'סבא' ניסים כהן, את ירון כהן, אבי לוי ועוד כוכבים. למעשה זאת הייתה טעות שלי, כי במקום להתבסס על צעירים, בניתי את הקבוצה על שחקנים שבעים. היינו אמורים להתחיל בליגה ג', אבל אז הגיעה הצעה משמעון מימון למכור לנו את מכבי חולון תמורת 50 אלף שקל. קיבלתי אור ירוק מיגאל והתחלנו לשחק ישירות בליגה ב'. לא הצלחנו. בהמשך, מסיבות שונות, נאלצתי להעביר את זכויות הניהול של הקבוצה לידי אלה שמנהלים אותה עד היום.
"הפעם השנייה שלי בקבוצה הייתה כמנג'ר עם המאמן יואל בן נעים. זה החזיק מעמד שני מחזורים. כנראה שזה מה ששווים בבת~ים שחקני נבחרת עם ניסיון. יחד עם זאת, אני מאוד אוהב את הקבוצה, נשארתי אוהד שלהם עד היום, אני משתדל להגיע לכל משחקי הבית ומאחל להם רק טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם