משודכים: כך עובדת תעשיית השידוכים במגזר החרדי
בסיפור הזה אין רומנטיקה ולא חיזור, ועל אהבה אף אחד לא מדבר. בסצנת השידוכים של החרדים יש רק שיקולים קרים ולא מעט גזענות, אז מי נחשב לסוג א' ומי יכולה להישאר רווקה לנצח? נטע סלע חושפת איך השיטה עובדת
אבל עבור מי שנמצא בגיל המתאים - 18 פלוס - מדובר גם בעונה הבוערת, ולא בשל מזג האוויר החם. הכינורות כבר מנגנים ברקע, ובחורי הישיבות ובנות הסמינרים ניצלו את ימי חופשת הקיץ בפעילות קדחתנית למציאת בן או בת זוג הולמים למטרות נישואים.
בקרוב יגיע גם זמנן של ההכרזות הרשמיות, אלא שעד אז יש לעבור את המסלול, ויש בו חוקים ברורים וגם הנחיות מדויקות. נשמע טכני, אבל מה לעשות? ככה זה עובד בשוק השידוכים החרדי.
ראשית, יש להבין שהחרדים מתייחסים למושג אהבה באופן שונה לחלוטין מהמקובל בציבור הרחב. אם שאיפתו של אזרח העולם המערבי, כמיטב מסורת סרטי הוליווד, היא למצוא את אהבת חייו ולהתעלף מאושר בכל פעם שעיניה הבורקות של אהובתו נשקפות לעברו, אצל החרדים מעדיפים לדבר במושגים אחרים.
"אצלנו אין מושג של אהבה, אצלנו יש אהבה לבורא", מחדד העיתונאי החרדי ישראל גליס את ההבדל. "הקשר בין בעל לאישה מהווה את השותפות לבורא עולם. אם הקשר הזוגי יהיה טוב יותר, כך גם האמונה והקשר לקב"ה חזקים יותר".
ומה עם אהבה?
"אהבה באה אחר כך. אוהבים כי מתחתנים. הזוג נפגש כדי לבדוק יש ביניהם משהו משותף, מחפשים איזשהו קליק, התאמה, האם הם יכולים להקים בית משותף יחד. כשיש את זה, קודם מתחתנים ואחר כך חיים באהבה".
כדי לעגן את הדברים גליס מתבסס על הכתוב בסיפור אהבתם של יצחק ורבקה בתורה. על פי הסיפור המקראי, לאחר שיצחק מביא את רבקה לאוהל של אמו שרה ומבחין שהיא דומה לה ונוהגת כמוה הוא מחליט לקחת לו אותה לאישה, ורק לאחר מכן מדווח הכתוב "וַיֶּאֱהָבֶהָ".
יש המבקשים להבהיר באותו עניין נקודה נוספת, המתייחסת גם לגיל הנישואים הצעיר הנהוג בחברה החרדית. "אצל החילונים מסתכלים אם טוב יחד או לא, אבל בהסתכלות החרדית יש משימה", מסביר משה גלסנר, עורך ברשת עיתונות דתית.
"להקים בית כמובן,
מאחר שהחברה החרדית מקיימת הפרדה קפדנית בין המינים, המפגש בין שני בני הזוג ייעשה לרוב דרך צינורות ההסכמה המשפחתיים. כשמאחוריו מוניטין של 34 שידוכים גליס קובע: המתכון להצלחה טמון בהתאמת השיוך המשפחתי. "ברגע שיש שורשים משותפים נוצר גם קשר טוב יותר בין בני הזוג", הוא מספק את נוסחת הקסם. הכלל הזה מקבל אופנים שונים והתפתחויות משונות ככל שמעמיקים לחקור את תחום הזוגיות החרדית.
כדי שזה יצליח - וכמו שאומר גליס, "אצלנו לא מבזבזים זמן" - הבירורים נעשים עוד קודם לפגישת הזוג המיועד. כל משפחה בודקת אם הצד השני עומד בדרישות, קריטריון אחר קריטריון. כדי למנוע בלבולים וטעויות החלוקה הקטגורית ברורה מאוד, ויש לכך אפילו קודים חברתיים.
בעל מניות גבוהות בבורסת השידוכים יהיה כזה המגיע ממשפחה טובה והוא גם "עילוי", והוא ייחשב סוג א'. בחור שאינו לומד בישיבה והחליט לצאת לשוק העבודה יכול להיחשב כבחור טוב, אבל לא הכי טוב, והוא יקוטלג כסוג ב'.
אם את בחורה טובה אבל בת להורים גרושים חלילה המניות שלך מתחילות בדירוג נמוך, וכנראה גם יישארו שם. את תסווגי כסוג ג', ורוב הסיכויים שזה יהיה גם סוג ההצעות שיזרמו לעברך.
בשיטה החרדית כל קריטריון משפיע ונותן את הטון. אם ביטלת שידוך, אם אתה יתום, אם במשפחתך התגלו מקרים של שיגעון או מחלות תורשתיות חמורות, או שאחד מהאחים חזר בשאלה והתגייס לצבא - רוב הסיכויים שבן או בת זוגך לא יהיו מסוג א'.
אז איך בדיוק נפגשים? במרבית המשפחות נוהגים להיעזר בשדכן. הוא יוצר קשר עם משפחתה של הבחורה ומודיע להם שיש לו בחור להציע להם. מאותו הרגע משפחת הכלה מתחילה לברר עליו בקרב שכנים ומכרים, וגם אצל המחנכים שלו בישיבה. אם הבחור נראה להם נוצר קשר ראשוני עם משפחתו, ואז מפגישים את הבחור עצמו עם הוריה של הבחורה.
בפגישה המחותנים הפוטנציאלים לעתיד נוהגים לשאול את המיועד, בין השאר, שאלות בקיאות בתלמוד ובהלכה, כדי לבחון עד כמה הוא רציני בלימודיו וביראת השמים שלו. אם את השלב הזה עבר הבחור בהצלחה, ממשיכים הלאה ומפגישים את הכלה הפוטנציאלית עם הורי החתן.
בפגישה זו, בדרך כלל, רק אמו של הבחור נפגשת ומשוחחת עם הבחורה, לפעמים בליווי של אחות בוגרת. האם לרוב תרצה לדעת מה השאיפות שלה בחיים ואיזה בית היאמבקשת להקים, להתרשם ממנה באופן כללי, ולראות איך היא נראית.
אם גם את השלב הזה עוברים בהצלחה, מפגישים את בני הזוג לבדם. אולי לא בדיוק לבד, כי בדרך כלל זה יקרה בבית של מישהו מוכר, כמו אחד הדודים או האחים למשל. בבית חייב להיות נוכח מישהו כדי שלא יהיה חשש ל"ייחוד", אבל עדיין יתנו לזוג את הפרטיות כדי שיוכלו לשוחח בנוחיות. חשוב לציין כי זהו רק מתווה אחד, ושיש החמרות והקלות לכאן ולכאן.
לאחר כל הטרחה מסביב, הציפייה היא שבן או בת הזוג המיוחלים ימצאו עצמם בזרועותיו של האחר לאחר פגישות מועטות יחסית. בחסידויות למשל, כשמדובר בקהילות שמרניות וסגורות יותר, חמש פגישות למטרה של מציאת בן או בת זוג ייחשבו לדי והותר, ועשר פגישות זה כבר מעל ומעבר.
אצל משפחות האדמו"רים מעדיפים לעשות את כל הבירורים האפשריים בין המשפחות עוד לפני הפגישה ולסגור עניינים, כך שכבר אחרי 20 דקות יהיה אפשר לשבור צלחת. עד החתונה, אגב, הזוג המאושר לא נפגש כלל. עם זאת, בסופו של דבר בני הזוג הם אלה שמאשרים את הזיווג ברוב המקרים ולפעמים, אם יש התלבטויות, מתייעצים עם ההורים.
מבחינה של התהליך נראה כי מקומם של ההורים דומיננטי ביותר, אולי אפילו דומיננטי מדיי. "זה רק נראה ככה מבחוץ, וזה לא בדיוק כך", טוען גלסנר, שיצא לו ללוות מקרוב כמה וכמה חברים ומכרים בתהליך. בשל ההפרדה בין המינים, עד לחתונה למעשה "לא מכירים זה את זה כמעט, וקשה מאוד להחליט לפעמים, כי זה לא מושג שאתה חי ומכיר אותו", הוא מסביר.
במקרה שלו ההיכרות עם בנות המין השני הייתה מועטה אפילו יותר מכרגיל, מאחר שגדל בבית שבו שבעה בנים, ללא אחיות כלל. לפיכך, הפחד הכי גדול שלו היה שהבחורה הראשונה כבר "תסובב לו את הראש", ושהוא לא יידע להחליט החלטה שקולה ונכונה. בשלב הזה סייעה לו אמו.
"נפגשתי עם מישהי בפעם הראשונה ולא נרגעתי עד ששלחתי אותה לוודא שאני לא טועה", הוא משחזר. "ההתערבות של ההורים היא לא ממקום של כפייה אלא מתוך רצון לעזור להחליט החלטה נכונה. אני הרי לא הייתי מספיק מנוסה, אז בדקו איתי אם הרגשתי טוב עם הבחורה, שאלו אם יש לי חשק להמשיך ולהיפגש, ואני רציתי שאמא שלי תגיד לי אם הכיוון נכון. זו הרי החלטה לכל החיים, לכן רצוי לקבל הכוונה".
התשוקה לחתן תלמיד חכם משותפת לאבות רבים. אם מדובר בבחור סוג א', היינו עילוי ממשפחה טובה, המשימה היא כמובן למצוא לו בת זוג הולמת, אבל התנאי לכך הוא "סידור מלא".
האובייקט במקרה זה כל כך אטרקטיבי, עד שלרוב מתחייב אבי הכלה לקחת על עצמו את המימון לכל צורכי הזוג, מדירה ועד קצבה חודשית, כדי להבטיח את המשך שקידתו של החתן בבית המדרש עוד שנים ארוכות מבלי שיצטרך לצאת לעבוד ולגרום בכך ל"ביטול תורה".
במקרים מסוימים ראש הישיבה אף ידריך את הבחור ואת הוריו לא להסכים לשום הצעה שלא תבטיח לו מימון שוטף, ואפילו ינחה אותם להתעקש על קניית דירה במעמד צד אחד - הצד של הכלה כמובן. בחברה המקדשת את ערך לימוד התורה כערך עליון, עילוי נחשב מציאה יקרה שמוכנים לשלם הרבה עבורה.
כמו שכבר בטח הבנתם, כסף הוא קריטריון חשוב מאוד. עוד בשלב הבירורים יכולים שני הצדדים להגיע למסקנה מיידית שאין כאן בינגו. ברוב המקרים אם יתברר שהצד השני לא מוכן או לא יכול להשתוות בהוצאות הכספיות, זו תהיה סיבה מספיק טובה לא להפגיש את בני הזוג מלכתחילה.
לאור העובדה כי מחד מדובר במשפחות מרובות ילדים, שכל אחד מהם אמור להתחתן יום אחד, ומאידך יש דוחק כלכלי רב, נכנסו לאחרונה הרבנים בעובי הקורה, כדי לפתור את המצוקה שממנה סובלות משפחות רבות במגזר החרדי. לפני כחודש הם התכנסו בביתו של ראש ישיבת מיר בירושלים הרב נתן צבי פינקל, מחשובי הרבנים החרדים, ודנו בשלל סוגיות בוערות לקראת היציאה לחופשת "בין הזמנים". בראשן עמדה "הגזירה הקשה הפוקדת את הציבור הליטאי בשנים האחרונות:
חיתון הילדים - נושא שהפך למכת מדינה", כך הוגדר הנושא בכלי התקשורת החרדיים שדיווחו על הכינוס. הבעיה, כך הוסבר, היא ש"הורים רבים העומדים בפני חיתון ילדיהם נאלצים להיכנע לתכתיבים החברתיים, ולשלם מאות אלפי דולרים - שאין להם - כדי לחתן את הבן או הבת בשידוך ראוי. המשפחות, שגם ללא הוצאות מיוחדות של שמחות נמצאות תחת איום קיומי של ממש, מאבדות צלם אנוש כשהן מגיעות לחיתון הילדים. במקום לשמוח בשמחת הצאצאים, נראים הורים רבים שבורים ורצוצים".
באותו כינוס הציע הרב אהרון לייב שטיינמן, מהרבנים המובילים במגזר, כי תוקם ועדה מסודרת שתורכב מאנשי מקצוע, ואלה ידונו בנושא ויקדמו פתרונות דיור זולים לציבור הישיבתי. כמו כן, הוצגה בכינוס הצעה מטעם ארגון "השמחה במעונו", אשר הוקם על ידי כמה אברכים מישיבת פוניבז'. הארגון כבר הספיק להחתים אלפי אברכים על מסמך המחייב לא לשלם יותר מ-40 אלף דולר עבור כל ילד, "מה שיוכל ברבות הימים להחזיר את המשפחות לשפיות", כך נימקו את הצעד.
המגמה של יציאת יותר ויותר בחורים חרדים לשוק העבודה משפיעה לאחרונה על שוק השידוכים, וגורמת ללא מעט בעיות. בחור חרדי ששוחחנו עמו מסביר שאף שבשנים האחרונות התופעה הפכה רווחת יותר, "עדיין יש בחורות שלא אכפת להן להתחתן עם אחד שעובד אבל אבא שלהן לא רוצה, כדי שלא ידברו עליו בבית הכנסת שהוא לקח חתן עובד". הרתיעה מפני בחורים שאינם ממוסדים בישיבות מסודרות היא מפני ש"בציבור החרדי מי שיוצא לעבוד, איכשהו גם התקלקל. אם אין לאותם בחורים מסגרת הם מידרדרים, והמשפחות פוחדות מזה", הוא מסביר את מקור ההסתייגות.
הגיל מהווה גם הוא קריטריון חשוב. לרוב השאיפה תהיה להינשא בין הגילים 18 ל-21. אם יצא לך להתמהמה ולהיוותר מאחור, זו יכולה להיות בעיה. שמואל (שם בדוי) מבני ברק, חסיד בן 24, כבר נחשב מבוגר בשוק השידוכים. יהיו שירימו גבה ויטענו כי הוא צעיר מאוד, אבל במונחים חסידיים מדובר בגיל שמקביל לרווק בן 35 בציבור החילוני.
הרגע שבו עובדת היותו רווק מציקה לשמואל יותר מכול מתבטאת בשבת בבית הכנסת. "כל החברים בני גילי כבר התחתנו, ורק אני בבית כנסת עדיין בלי טלית. אני נשארתי עם הצעירים ואני מרגיש שמיציתי, אין לי כבר עם מי לדבר", הוא חושף את רגשותיו. הוא מספר שלפעמים הלחץ החברתי הוא כה כבד, "עד שיש בחורים שנכנסים מזה לדיכאון ומעדיפים לא ללכת בכלל לחתונות של חברים".
לו אישית זה פחות מפריע בינתיים, אבל בכל פעם שהוא מגיע לחתונה של חבר נוסף ש"עשה את זה", הוא כבר יודע לצפות לשאלות: "נו, מה איתך? אתה לא מחפש? מחפשים לך?". את התחושה הכללית הוא מתאר במילה אחת - "מעיקה".
התופעה הזו אף מולידה התפתחויות לא צפויות שהציבור החרדי מתקשה להתמודד עמן, במיוחד בחצרות החסידויות, קהל שמרני יותר ביחס לציבור החרדי כולו. הנישואים בגיל צעיר מתווים מסלול בטוח הכולל בנייה של התא המשפחתי, היצמדות לאורח החיים המקובל של הקהילה וחינוך דור ההמשך בהתאם. אלא שאם רצה הגורל והבחור עבר את הגיל הרצוי לשידוך משהו בדרך מתערער, ומסלול חייו עלול להשתנות באופן מהותי.
בהרבה מקרים בחור מסוג זה לרוב יעזוב את הישיבה, ייצא לעבוד או ללמוד באחת ממסגרות הלימודים האקדמאיות שנפתחו לציבור החרדי בשנים האחרונות וגם אופן לבושו ישתנה. בשבתות הוא אמנם ימשיך להתלבש לפי הקוד המקובל, עם הקפטן (מעיל ארוך) והגארטעל (חגורה מיוחדת המולבשת מעל הבגדים), אבל ביום~יום הוא יעדיף להתלבש בסגנון מודרני יותר - במותגים ובחולצות בצבע תכלת למשל. המהלך הזה כבר ימקם אותו מחוץ לגבולות החברה שגדל בה, או במילים אחרות,
"המערכת לא בנויה להתמודד איתם מבחינה חברתית", כך קובע ישראל, בחור חרדי מבני ברק. "או שמתחתנים בגיל 20, או שאתה צריך להתמודד לבד. ברוב המקרים אותם בחורים ימצאו עצמם מחוץ לקהילה שגדלו בה, ויכול להיות שבעתיד הם אפילו לא ישלחו את הילדים שלהם למוסדות החינוך שהם התחנכו בהם. באיזשהו מקום", הוא מסביר, "המערכת איבדה אותם".
בציבור הליטאי, בניגוד לזה החסידי, הסיפור קצת שונה. שם תופעת הרווקות המאוחרת שכיחה יותר. אם אצל החסידים מספר הפגישות מסתכם בדרך כלל בשתיים, ומרגע שנסגר השידוך הזוג ייפגש רק מתחת לחופה, אצל הליטאים נהוג לצאת יותר פעמים לפני החתונה ולהיפגש גם ללא השגחה, והדבר יכול גם לגרום ליותר התלבטויות ובלבול. ההערכה היא שהעניין נובע מאורח חיים וחשיבה פתוחים יותר לעולם הרחב, המביאים עמם סוג חשיבה מסורתי פחות.
סיבה נוספת היא בררנות יתר הנובעת, בין השאר, מהתחרותיות העזה המאפיינת את הישיבות הליטאיות. "הציבור הליטאי מחונך לתחרותיות רבה. יש ממש מתח בעניינים האלה, לגבי מי הגיע להישגים או לרמה יותר גבוהה בלימוד. בגלל זה יש הרבה בחורים שחושבים שמגיע להם כל מיני דברים. לפעמים הדרישות הגבוהות שלהם מוצדקות ולפעמים פחות", מסביר גלסנר.
"בחור יכול להיפגש עם בחורה אחת, ואז לחשוב שאולי הבאה תהיה טובה יותר, וככל שמתקדמים הלאה יש להם כבר כמה עשרות בחורות ברזומה. התחרותיות בין הבחורים גדולה מאוד ומתבטאת גם בשידוך שזכית בו, נושא שיש בו אלמנטים שהם חלק מהסטטוס החברתי. בשביל בחור ישיבה זה משחק תפקיד חשוב, כל העניין הזה".
בשל כך, בכל ישיבה ליטאית יוקרתית ניתן למצוא את ה"אלטערס", הבחורים המבוגרים שטרם נישאו. כשרוצים להזהיר מישהו שיתעשת ומהר, נהוג לומר לו: "בסוף תהיה אחד מהאלטערס". האזהרה הזו ברוב המקרים מספיקה לשכנע את אותו בחור שלא יהיה בררן מדי.
"ברחוב החרדי יודעים שאם בחור אשכנזי התחתן עם ספרדייה צריכה להיות לו בעיה", קובע מנחם (שם בדוי), בחור חרדי ממוצא אשכנזי הגר בעיר. "זה עדיין חריג שספרדים ואשכנזים מתחתנים, כי הספרדים נחשבים נחותים יותר והאשכנזים לאליטיסטים יותר. בשביל בחורה ספרדייה זו עליית מדרגה כשהיא מקבלת בחור אשכנזי".
מנחם מודה שהגישה המבוססת על הפרדה עדתית לא עולה בקנה אחד עם ערכיה הנעלים של היהדות, אבל מודה בכנות ש"כמה שזה נשמע מזעזע, זו המציאות. אפשר אפילו להציע לבחור בן 30 בחורה ספרדייה והוא ייעלב עד עמקי נשמתו, ולא יבין איך בכלל מעזים להציע לו דבר כזה".
לדבריו, הסטיגמות החברתיות בעניין הזה הן חזקות כל כך, עד שהוא מתקשה להאמין שמשהו ישתנה בקרוב. אם זה יקרה לו למשל, כך הוא חש, ישר יתחילו לדבר על זה מאחורי הגב שלו. "'שמעת שההוא התחתן עם ספרדייה?'", הוא מדגים את הרכילות, "זה פדיחות".
הטיעון הרשמי להפרדה העדתית הוא ההבדלים בשיטה ההלכתית. האשכנזים, למשל, נוטים להחמיר, והספרדים לעומתם מקלים יותר. "הטיעון האמיתי הוא גזענות", קובע יעקב (שם בדוי), בחור ממוצא ספרדי, תושב בני ברק. מצד אחד, גם הוא מצדיק את הרצון למצוא התאמה עד כמה שאפשר מבחינת ההנהגות ההלכתיות. "כשבונים בית רוצים להמשיך את האידיאולוגיה", הוא אומר.
מצד שני, מרגיזה אותו ההתנשאות האשכנזית. ישראל, עוד בחור ממוצא ספרדי, דווקא אופטימי יותר. הוא מספר על מכר קרוב, אשכנזי, שנותר רווק עד גיל 30, ורק כשההורים שלו התפשרו והסכימו שייפגש עם בחורה ממוצא תימני זה נגמר בסוף בחתונה. "היום הם חיים באושר", הוא מדווח, ואומר שכיום אפשר לזהות יותר פתיחות בנושא ויש לכך אפילו עידוד מצד חלק מהרבנים.
"הרי אם כולם לומדים באותם מוסדות, מה ההבדל? חלק הרימו את הראש והבינו את זה", הוא אומר. עוד הוא מספר שבנושא הזה הוא מזהה תזוזה, "למרות שאי אפשר עדיין לקרוא לזה מהפכה. אני מאמין שיבוא השיטפון הזה".
משה, בחור אשכנזי מ"בית טוב" ידע שבגילו המתקדם, 25, הסיכויים שלו לקבל הצעות אטרקטיביות נמוכים. בעברו גם מופיעה נקודה שחורה בדמות ביטול שידוך שלושה ימים לפני החתונה, כך שמצבו בשוק לא ממש מזהיר. בסיבוב הראשון ציפה משה לבחורה מדרגה ראשונה. "היום מציעים לך גרושה, יתומה או כזו שההורים שלה גרושים, או שמציעים לך בחורה ספרדייה. בחורות סוג ב' או ג', כל פגם שאתה רק יכול לחשוב עליו", הוא אומר.
אבל גם אם כשאלה פני המצב, הוא עדיין לא מצטער שביטל את השידוך המתוכנן, גם כשידע שייאלץ לשלם מחיר כבד. "הכול היה מוכן", הוא מספר, "השמלה, האולם, ההזמנות. זו הייתה בושה גדולה מאוד למשפחה ומבחינתי זה היה משבר נפשי קשה מאוד, עד היום אני מרגיש את השרידים".
בעבר הוא נחשב לסוג א', בחור איכותי מבית ליטאי טוב, תלמיד בישיבה יוקרתית, אלא שבנפשו פנימה הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לעשות את הצעד. לדבריו לא קרה שום דבר דרמתי או קשה, "פשוט ההרגשה הייתה שזה לא מתאים. הרגשתי שזה כל כך הציק לי, לא הייתי מסוגל לחיות".
מדוע בעצם מדובר באירוע כל כך קשה?
"זה חמור גם מבחינת הקניין וההתחייבות ההלכתית שכבר עשית, וגם בגלל שאנשים לא יודעים מה היה שם. חוששים שאולי הייתה שם בעיה בריאותית, או שמשהו חמור קרה בין בני הזוג".
ואכן, בהתאם לכל הציפיות, כאשר הודיע משה למשפחתו כי אינו מתכוון להתייצב תחת החופה ביום המיועד, הם התייחסו לכך כמשגה. הלחץ שהגיע מכיוון בני משפחת הכלה, שחששו מבושות, כמו גם הניסיונות להניאו מההחלטה, לא הקלו עליו במיוחד. "זה נחשב בושה גדולה למשפחה ולא קיבלתי את התמיכה שציפיתי לה. פחות עניינה אותם הבחירה שלי, חשבו יותר מה יקרה לשם של המשפחה, ורק אחרי כמה חודשים הרגשתי שהם מוכנים להתחיל להבין אותי".
הכתם החברתי שדבק בשמו של משה הביא אותו למצב נפשי קשה. לאחר ביטול השידוך הוא הסתגר בחדרו למשך שבועיים מחמת הבושה ולא העז להראות את פניו בציבור. כבן לחברה החרדית הוא ידע היטב כי הסיפור כולו עומד לגרור אחריו חרושת שמועות ולחשושים לא מחמיאים מאחורי הגב. כדי להינצל מהקלון כל צד, בניסיון להציל את כבודו, מטיל דופי בצד האחר, רק כדי שהאשם לא ידבק בו חלילה. במקרה של משה החליטו שני הצדדים לחתום על הסכם שתיקה רשמי במעמד רב, כדי שהנזק לא יתעצם. לשמחתו ההסכם נשמר עד היום.
יצוין כי ביטול שידוך נחשב לצעד דרמתי בעיקר אצל האשכנזים הליטאים, בשל סיבות הלכתיות. לשיטתם נהוג לקיים אירוסין באירוע מקדים ונפרד מהחתונה, והמשמעות היא שחותמים על התחייבות עם קניין. במסגרת זו הבחור למעשה מתחייב להינשא לבחורה שהתארס לה. אצל החסידים והספרדים, לעומת זאת, הצעד הזה מתבצע רק בערב החתונה עצמו. כאשר מבטלים שידוך, יש הנוהגים לכתוב מכתב מחילה לצד הנפגע, בעיקר בשל החשש להקפדה מצדו.
לא חסרים גם סיפורים על עיכוב בהבאת ילדים או על קשיים בזוגיות בגלל אותה הקפדה, אם הצד השני לא היה מוכן למחול. לפיכך, יש הסוברים שעדיף אפילו להתחתן ואז להתגרש במקרה כזה. כך סבר גם פוסק הדור הליטאי החזון אי"ש. "ברגע שיש התחייבות עם קניין, גם אם התבטל השידוך, הלכתית בני הזוג עדיין קשורים ואי אפשר להפר את זה באורח חד~צדדי. בגלל זה עדיף לא להישאר עם התחייבות קניינית שגט פוטר אותה לחלוטין", מסביר גלסנר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם