ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ליבאי וצמח מתגעגעים: מי מכיר את שכונת קריית מאיר?

בלב לבה של תל אביב, באיזור הרחובות צייטלין ודובנוב, שוכנת נשכחת מעט שכונת קריית מאיר. בשנות ה-30 מדובר היה במיזם בנייה חדשני בתוך חולות. כיום נשארו בעיקר זכרונותיהם של מפורסמים ובכירים שגדלו במקום

מה המשותף לשר המשפטים לשעבר פרופסור דוד ליבאי, לד"ר מינה צמח, לראש עיריית תל אביב לשעבר חיים לבנון ולרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב?

כולם, ועוד בכירים רבים אחרים במשק ובמערכות השלטון בישראל, גרו בשנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים באחת השכונות המיוחדות והציוריות של תל אביב, מבצר בודד בלב הישימון של אז, שבעת הקמתו היה שייך בחלקו לעיריית תל אביב ובחלקו לכפר הערבי סומייל.

קריית מאיר, על שמו של ראש העירייה הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף, הוקמה לפני 74 שנים עבור בני המעמד הבינוני בתל אביב של אמצע שנות השלושים כמענה ל"מעונות העובדים" שהוקמו בעיר, והייתה אחת השכונות הראשונות בעיר

שנבנו בסגנון הבין-לאומי.

בהתפתחות האורבנית המהירה של שנות הארבעים והחמישים, נבלעה השכונה בין רבי-הקומות שהוקמו אז, אולם היא עדיין שרירה וקיימת במתחם הרחובות של היום: צייטלין, דובנוב, מאנה ואבן גבירול.

בתצלומי האוויר של אמצע שנות השלושים נראית שכונת קריית מאיר כמבצר מבודד ומאיים באמצע החולות - 13 בניינים רחבים, בני שלוש קומות, בשתי שורות הנמשכות ממזרח למערב והמרווח שביניהן הוא חצר רחב ידיים. שלושה-ארבעה חדרים בכל דירה.

כל אלה היו מוקפים שדות, ביצות, כרמים ופרדסים בגבול שבין תל אביב לכפר הערבי סומייל. איזורי המגורים העירוניים האחרים היו מרוחקים מהשכונה מאות מטרים, ובתוככי האי האורבני המוזר הזה היה חבוי גן ציורי, שלא נראה כמותו עד אז בתולדות ההתיישבות העירונית בארץ ישראל.

רבים מהאישים המרכזיים בחיים של תל אביב עברו בשכונה זו, נולדו או גרו בה, וגם כותב שורות אלו העביר בה את רוב שנות ילדותו. מעטים מאוד מהדיירים הראשונים בשכונה שרדו. אחת כזו היא עדה כצלנסון, אמה של ד"ר מינה צמח, כיום בת 108(!), שגרה באותה דירה מאז 1936.

פרויקט מגורים זה היה פרי יוזמתו של שלום פחטר, איש הפועל הצעיר שהפך לאיש עסקים בתל אביב הקטנה והיה ממקימי המשטרה העירונית של מאיר דיזנגוף. פחטר עלה לארץ ישראל מגרודנה ב-1910, וייסד בארץ כמה בתי חרושת. הוא היה חבר במועצה הראשונה והשנייה של עיריית תל אביב, ובאמצע שנות העשרים התמסר לפעילות שיכון ציבורי בתל אביב.

לאחר שהציע כמה הצעות לעירייה וכולן נדחו הוא נואש מהביורוקרטיה העירונית, וב-1933 החל לקדם בעצמו את תכניתו למפעל "השיכון העצמי".

פחטר פעל במשך שלוש שנים לרכישת השטח, חלקו מהטמפלרים שבשרונה וחלקו מהכפר סומייל, ערך עם בנק "קופת עם" (שנבלע לימים בבנק לאומי) תחרות לבחירת מתכנני השכונה, ופרסם בראשית 1934 חוברת בשם "תוכנית מפעל השיכון העצמי ליד בנק קופת עם". בתוך ימים אחדים נרשמו ליוזמה המפתיעה יותר מ-700 איש. כמה מהם הזדרזו ורכשו ביוזמה החדשנית דירה ב-900-700 לירות ארץ-ישראליות.

גם למציאת אדריכל נערכה תחרות, ובמקום הראשון זכתה אחת האדריכליות המפורסמות של ראשית שנות השלושים יהודית סגל-שטוצלר, שעלתה מברלין עם עליית הנאצים לשלטון.

סמוך להגעתה לארץ זכתה בתחרות לתכנון בית הכנסת הגדול בחדרה, והדבר הוביל אותה לאחר מכן - בזמן שכבר עבדה עם בעלה האדריכל איגן סטולצר במשרדו של האדריכל המפורסם אוסקר קאופמן - לזכות גם בתכנון השכונה החדשה בתל אביב.

התוכנית של סגל-שטוצלר הייתה פשוטה בתכלית: הקמת 13 בתים תלת-קומתיים בסגנון החדיש הבין-לאומי. בכל בית 12 דירות. בעשרה מהבתים המשותפים היו שתי כניסות, ובאחרים שש כניסות. כך נבנו לבתי השכונה 26 כניסות זהות, שבילים הובילו מבית לבית, והמרכז-שטח של כ-11 דונם - יועד לגינה ססגונית.

כל חדרי המדרגות תוכננו כפתוחים ללא זכוכית. כל דירה פנתה מזרחה או מערבה. כל המטבחים שנבנו בדירות פנו מערבה לצד הים. חדרי השינה פנו מזרחה. כיאה לסדרת מבנים לבני המעמד הבינוני דאגה האדריכלית, לראשונה בבתי דירות בתל אביב של אותם ימים, לתכנן את המטבחים בדירות עם נישות לבישול, חדר אוכל פתוח צמוד למטבח וארונות קיר במטבח, בפרוזדור ובאמבטיה - שיא הלוקסוס של אותם ימים.

תכנון הגינה הוטל על כוכב תכנון הגנים בארץ ישראל באותם ימים, אדריכל הנוף יחיאל סגל, שנחשב מתכנן הגנים הראשון בעיר העברית. סגל עלה לארץ ישראל מהנובר שבגרמניה, שם רכש את השכלתו בבית הספר היהודי לגננות באהלם ב-1919.

לאחר תקופה קצרה של תכנון גנים בירושלים, ובהם גן הוורדים, התקבל ב-1922 לעיריית תל אביב כגנן אדריכל. לאחר שלא הסתדר עם מנהלו, מנהל מחלקת הגנים אברהם קרוואן (אביו של האמן דני קרוואן) פרש מהעירייה והקים משרד תכנון פרטי.

בין היתר תכנן סגל את גינת ביתו של חיים נחמן ביאליק, את הגן הציבורי הראשון בעיר ברחוב נחלת בנימין פינת גרוזנברג, ואף התחרה בתחרות לתכנון גן מאיר בראשית שנות השלושים, בה זכה בציון לשבח. בעת המאורעות של 1939-1936 תכנן גן עירוני עבור יפו הערבית.

תכנון הגן של קריית מאיר היה שיא עבודתו של יחיאל סגל באותם ימים. פתרון חדשני מובהק לטיפול בשטחים פתוחים, כניסיון לשיכון משותף ראשון לבני המעמד הבינוני בארץ, שזכו לדירות זולות מצד אחד ולשיכון מודרני ומפואר מצד שני.

האכלוס של השיכון העממי החדש בתל אביב, שנבנה בפועל על ידי סולל בונה, זכה להצלחה רבתי. רבים התחרו על 162 הדירות, ונערכה הגרלה לשיכון התושבים. רוב דיירי השכונה היו פועלים ופקידים. השיתוף במגורים התבטא רק בטיפול בגן. בין הגינות הפרטיות לא היו גדרות, וכך נוצר למעשה שטח של 11 דונם גן, הכולל שדרה ארוכה לאורך השכונה.

כל אחד מ-12 הבתים נרשם בנפרד כקואופרטיב וזכה לשם מיוחד כמו: בית התומר, בית הגיא, בית בצר, בית השרון, בית עובד או בית רימון. שני הבתים הגדולים בעלי שלוש הכניסות בצד המזרחי (כיום לאורך רחוב דובנוב) קיבלו את המספרים 1 ו-2. כל הבתים בצד הצפוני (כיום רחוב צייטלין) זכו למספרים אי-זוגיים ממזרח למערב, והבתים בצד הדרומי - למספרים זוגיים (כיום רחוב מאנה).

בשבוע הראשון של ספטמבר 1936 החלו ראשוני המאושרים להגיע לדירתם החדשה בשיכון העצמי. ימים אחדים לאחר מכן, ב-23 בספטמבר 1936, נפטר ראש העירייה מאיר דיזנגוף. למחרת התכנסו כל 12 נציגי הבתים לישיבה מיוחדת ראשונה של מועצת השכונה, ובה החליטו לשנות את שם השכונה ל"קריית מאיר" על שמו של מאיר דיזנגוף.

כך כתב פחטר עצמו בשנת 1938, בספרון בשם "על דרכי התיישבותנו העירונית": "מפעל קריית מאיר לא נוצר מתוך כוונה של 'ביזנס' ושאיפה לרווחים. אדרבא: הקרקע נרכשה מתוך ריזיקה פרטית של חברי הוועד היוזם. במשך השנתיים הראשונות לא הייתה שום הכנסה מהמפעל, וזה נתגשם בתנאים של חוסר פרסום ראוי וחוסר אווירה ציבורית אוהדת, כשהבנייה עצמה מתקיימת במשך כל תקופת המאורעות".

במשך השנים קיבלה השכונה החדשה את הכינוי "המבצר" בגלל הבניינים הסדורים בשורות ישרות ומקבילות כגוש מסיבי מזדקר בתוך ים של חולות. לעומת זאת, עבור השוהים בגן שבתוככי השכונה תרמה הצמחייה לתחושה ביתית ואנושית. העצים והשיחים היו מקום מסתור מופלא, מוצל וקריר.

משחקי הילדים של השכונה היו בעיקר מאחורי שורת הבניינים המזרחיים, שם חוברו בניין 1 ו-2 בשורת עמודים שהייתה מקום מפגש ומשחק לכול, כשכונת גנים בלב הישימון. מעין נווה מדבר בשממה.

כאמור, כיום השכונה נבלעת בים של מבני בטון הגבוהים לפחות בקומה אחת או שתיים מבנייני קריית מאיר, אולם אופיו האינטימי של הגן לא נשתנה, והנוף והשקט קיימים.

במחקר שערכה עירית אדלר לעבודת תזה לתואר שני בתכנון עיר ואיזור בטכניון בשנת 1986, נבדק היחס בין מגוון הציפורים למגוון הצמחייה, ונמצא שקריית מאיר מתבלטת במספר הרב של מיני ציפורים, להבדיל מאתרים אחרים בצפון העיר.

פרופסור דוד ליבאי, לשעבר שר המשפטים, הגיע לקריית  מאיר ב-1940 כילד בן שש, וגר שם עד לאחר לימודיו באוניברסיטה העברית. "מדובר באחד המקומות הנפלאים שאני זוכר מילדותי", הוא מספר, "הכול היה סביב חול, השכונה הייתה באמצע שום מקום, כולה מוקפת חולות. לא היה שום דבר".

לדבריו, בין קריית מאיר לרחוב שלמה המלך היו כרם ופרדס גדול של ערבי בשם סאלח, שגם גר שם, וכדי להגיע לבית הספר העממי שלו תל נורדאו הלכו הילדים על קרשים כדי שלא להתלכלך בבוץ. "אני זוכר את הילדים ששיחקתי איתם כמו האחים שמואל וצבי מיתר (לשעבר נשיא לשכת עורכי הדין, א"ש), צבי עפרון, דביר כצמן ומינה כצנלסון, היום מינה צמח.

"רוב המשחקים שלנו היו ליד בניניי העמודים, קריית מאיר 1 וקריית מאיר 2. היינו חבורה של בני הפועלים ותמיד שיחקנו נגד בני הפקידים שגרו באיזור אחר בשכונה. אני זוכר שמאיזור הבית שלנו יצאו לא מעט פעולות של ההגנה נגד הבריטים".

חברתו של ליבאי למשחק, ד"ר מינה צמח לבית כצנלסון, נולדה בקריית מאיר ב-1938 ולמעשה מעולם לא עזבה את דירת הולדתה בקומה השלישית בקריית מאיר 7 (כיום צייטלין 8). גם אמה של צמח, הגברת עדה כצנלסון בת ה-108 כאמור גרה עדיין באותה דירה מאז רכשה את המקום ב-1936, והיחידה שנותרה בחיים מבין הדיירים המקוריים.

"בדירה מולי בתקופת ילדותי גר חיים לבנון, שאז היה סגן ראש עיריית תל אביב ואחר כך ראש העירייה", מספרת צמח. "משפחת לבנון חיה בצניעות מרובה וכשהגיעו אליהם אורחים חשובים, היינו נותנים להם את השטיחים והעציצים שלנו לאותו ערב.

"לנו היה בבית רדיו גדול, ובתקופת מלחמת העולם השנייה חיים לבנון היה מגיע אלינו לדירה לשמוע חדשות כי רדיו לא היה להם בבית. מאוחר יותר, לאחר שחיים לבנון עזב, גר באותה דירה חיים לסקוב, שלאחר מכן נהיה מפקד חיל האוויר ואחרי זה הרמטכ"ל שהחליף את משה דיין", מספרת צמח.

"ליד הבית שלנו, מה שהיום גן דובנוב, היה שדה חיטה שהבריטים התאמנו בו, ובתקופת מלחמת השחרור ראינו שם אישה שגרה בשכונה קוצרת חיטה. חשבנו שהיא מנסה לאותת למטוסי אויב והחשבנו אותה למרגלת. היא קיבלה מאתנו כאלה מכות, ורבה הייתה המבוכה כשהתברר שטעינו.

"ללכת לבית הספר הכרמל היה מבצע - הכול היה ביצות, פרדסים וכרמים. זו הייתה תקופה שקשה לשכוח", מסכמת צמח.

גם הארכאולוג, חופר ירושלים, פרופסור דן בהט נולד בקריית מאיר, שנתיים לאחר שהוריו רכשו שם את דירתם ב-1936, הממוקמת כיום בצייטלין 10. "אני זוכר את הדשאים הרחבים שמילאו את חצרות הבתים וכמה היינו משחקים שם.

"הפרדסים והשדות באיזור הוצפו לא פעם, ורבים שטו בבריכות שנוצרו בחסקות ובסירות גומי. זה היה תענוג לא נורמלי. הילדים הקטנים, ובהם אני, היינו מחפשים בבריכות אלה ראשנים של צפרדעים", מספר בהט. לדבריו, מאיר מילקין, הילד הראשון שנולד בשכונה, נקרא על שמו של מאיר דיזנגוף מיד לאחר פטירתו.

"אני זוכר היטב את 'השבת השחורה' ביוני 1946, כשהבריטים מהדיוויזיה המוטסת השישית הגיעו לשכונה שלנו וליד בתי העמודים הוציאו מהבתים את כל הגברים, מיינו אותם ועצרו כמה. זה היה רגע עצוב מאוד לכולם.

"השכונה הייתה מעורבת - פועלים ומהנדסים. אני זוכר היטב את הרופא של השכונה ואת הרבי של בית הכנסת שנחשב לאחד האישים הפופולריים בקריית מאיר של אז", נזכר בהט.

פרופסור רות אניס, ממייסדות המסלול לאדריכלות נוף בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, הגיעה עם הוריה לדירה שכורה בקריית מאיר 5 ב-1938, בהיותה בת עשר. "אני זוכרת את עצמי משחקת בגינות הנפלאות של השכונה. הייתי קצת יותר מבוגרת מהילדים הקטנים שהיו שם, ואת דן בהט אני זוכרת שאהבתי לקחת על הידיים.

"התקופה הזכורה לי ביותר היא התקופה של לפני מלחמת השחרור. כבר אז אהבתי אדריכלות נוף והייתי נדהמת מהפיתוח המרשים של האיזור כמו שדרות חן. לאחר שסיימתי את הגימנסיה עבדתי אצל יעקב רכטר ודב כרמי, ואני למשל הייתי זאת שהגישה לעירייה את תיק המכרז שלהם לתכנון היכל התרבות", אומרת אניס.

מומחי אדריכלות גנים, כמו פרופסור אניס, טוענים כי אחת ההוכחות לאיכות התכנון היא העובדה שעל אף התחזוקה הלקויה ולמרות גילה המופלג של הצמחייה, הגן ממשיך לתפקד בצורה משביעת רצון ושומר על האווירה הייחודית לו.

דיירי השכונה היום, כמו אז, מעריכים את גן השכונה ומטפלים במסירות בשרידים הוותיקים של הגינון המקורי או שותלים צמחים חדשים.

שכונת קריית מאיר נבלעה אמנם בין הבניינים והרחובות שצמחו מסביב לה עם השנים, אבל בתוך תחומה היא עדיין קיימת. כרגע העירייה אינה עושה דבר כדי לשמר את המקום, גם ציון היסטורי של המבנים לא קיים, אולם במשרדו של האדריכל ירמי הופמן, מנהל האגף לשימור בעירייה, מתחילות להתגבש התכניות לשימור גדול של השכונה המופלאה הזו.

"למרות ההזנחה רבת-השנים, הבנייה שנעשתה על הגגות, סגירת המרפסות, תוך כדי קלקול התוכניות המקוריות, השכונה שמרה על צביונה", אומר ירמי הופמן. "למי שרק מגיע לתל אביב ורואה את התוכניות המקוריות נדמה שמדובר בשכונה שהוקמה באוסטריה בכלל. דבר מנותק ומיוחד של העיר המתפתחת בשנות השלושים.

"הכוונה להפעיל במקום תכנית פינוי-בינוי, ואנו נדאג להחזיר עטרה ליושנה. בקרוב נשב ונחליט על אופי השימור במסגרת פרויקט עיר לבנה של אונסק"ו. נגבש תוכנית עם התושבים שגרים כיום בשכונה, ואין לי ספק שבתוך שנים מעטות שכונת קריית מאיר תחזור להיות אחד המקומות המדהימים של תל אביב, בדיוק כפי שהייתה באמצע שנות השלושים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...