הפנטזיונר: רק בן 15 וכבר מוציא ספרי פנטזיה
גבריאל קול מבת ים הוא נער שתקן בן 15, אבל כשמשאירים אותו לבד מול המקלדת, המילים האצורות בתוכו מתגבשות לסיפורים מז'אנר הפנטזיה. לאחרונה יצא לאור ספרו הראשון וכעת הוא שוקד על ספרו השני. אבל החלום האמיתי שלו הוא בכלל להיות קרדיולוג
במציאות, לעומת זאת, קול הוא ילד מאוד ביישן אשר מתקשה למצוא מילים ליד אנשים מבוגרים ואולי בעצם זה סוד הקסם שלו, המאפשר לו לצאת מכלא הסופרים שכותבים למגירה. בנוסף להיותו סופר, הוא גם תלמיד בביה"ס התיכון הממלכתי דתי למדעים ע"ש זבולון המר ("כל חיי למדתי בבתי ספר דתיים למרות שאיני חובש כיפה").
כשהיה בגן הילדים הוא נהג לסעוד עם אימו ליסה את ארוחת הצהרים בבית סבו וסבתו, ולהאזין בשקיקה לקולו של סבו וולף, אשר נהג לספר לו סיפורים מילדותו ועל חייו. הספר אותו הוא כתב הוקדש לסבו שנפטר בגיל 80. "לא תמיד הבנתי את תוכן הסיפור, אך נהניתי מקולו הערב", הוא כותב בהקדשה.
"בני אינו נער טיפוסי", מספר שמואל, אביו הגאה. "הוא משכים בשבע בבוקר, ממהר לאחר ארוחת הבוקר לביה"ס לתפילת שחרית, אחר כך הוא לומד עד השעה ארבע או חמש אחה"צ, שב הביתה לאכול ארוחת צהריים, מתיישב להכנת שיעורי הבית, לאחריה מקדיש שעה לנגינה, לפעמים גם יותר, או לשחייה בבריכה או לרכיבה על אופניים.
הוא שב הביתה, מתקלח, יושב לכתוב פרק בספרו השני, מספיק עוד לאכול ארוחת ערב, ואפילו מספיק גם לצפות בטלוויזיה בטרם לכתו לישון. ובנוסף הוא גם עוזר בעבודות הבית".
קול הוא אכן לא נער שגרתי. "אני מתעניין בדברים רבים שאינם אופייניים לילדים בני גילי", הוא מעיד על עצמו, "אם זה ספורט סקי שלג שאינו ספורט מבוקש, בגלל התקופה הקצרה בה ניתן לעסוק בזה בארץ. אני גם אוהב לנגן בחגים ובאסיפות של אנשים מבוגרים מטעם בית הספר, כמו לדוגמא בחג החנוכה כשעורכים ערב בידור לקשישים. הילדים רוקדים ואני בין המנגנים".
סקי? באמת? מבט אחד בקול ואפילו שניים לא מסגירים ביצוע פעילות ספורטיבית.
"מי שיסתכל על האב והבן יתקשה למצוא את הדמיון בין הבן הארוך והרציני לבין האב הנמוך בעל מבנה הגוף המוצק והחיוך התמידי. אולם עדיין כל השוני שבעולם לא יכול לסתור את העובדה כי מדובר באב מאוד גאה בבן מאוד צעיר שעדיין לא ממש מבין מה הולך סביבו.
באיזה גיל התחלת לכתוב את פראמישנייה?
"בגיל 13. לקח לי שנתיים לכתוב את הספר. אבל עכשיו אני כבר בן 15.5, כך שאני מצפה שהספר השני ייקח לי פחות זמן".
ש אתה לא נער טיפש עשרה טיפוסי.
"ככה אני, זה האופי שלי". קול משתתק. ביישן כבר ציינתי? מבטו נע בין אביו לביני לבין השולחן. רואים שלא נוח לו, "אני בדרך כלל לא מבזבז סתם את הזמן שלי כמו אחרים, אני משתדל להספיק כמה שיותר".
מה גורם לנער צעיר לקום יום אחד ולכתוב ספר?
"אני אוהב לקרוא מגיל מאוד צעיר, לראות סרטים. הדמיון שלי לאט לאט התפתח. התחלתי לחשוב על סיפור שהמצאתי ומה היה קורה לו היינו יודעים מה קורה במימדים אחרים או בכלל במקומות שאנשים עוד לא הגיעו אליהם.
"חשבתי שלו היו קסמים, היינו יכולים לעשות הכול, כולל להגיע לעולמות שמאוד מרוחקים מאיתנו וכיוון שאנחנו לא יודעים מה קורה שם, אפשר להמציא. אז החלטתי להמציא עולם משלי ולהכניס לתוכו קסם, יצורים שלא קיימים בעולמנו ולקשר אותו לעולם שאנחנו חיים בו ורגילים אליו וליצור תנאים משותפים לעולמות מקבילים ולעולם שלנו".
מדוע בחרת דווקא בז'אנר הפנטזיה?
"כי אני אוהב לקרוא ספרי פנטזיה, ורציתי לכתוב משהו משלי במקום לקרוא סיפורים של אחרים".
מהו תוכן עלילת הספר שכתבת?
"הספר מדבר על מימדים מקבילים למימד האנושי שלנו. הוא מתמקד בעיקר במימד הקסום והעלילה כוללת בתוכה נסיכים, נסיכות, מלכים, מכשפי-על, דרקונים, טיגריסים מעופפים עם כנפיים ועוד יצורים קסומים.
"העלילה מדברת על מכשף-על שירש מאביו את טירתו, את צבאו האדיר ואת כל 'מדבר המוות'. מטרתו של מכשף-העל האפל היא לכבוש את המימד כולו ולכן הוא גורם למלחמה אכזרית. נגדו יוצאים תלמיד תיכון בשם מייקל וחברתו לכיתה בעזרתו של ספר קסום של הקוסם הטוב שנפצע".
האם אתה מזדהה עם הגיבור מייקל? היית רוצה להיות כמוהו? לחיות בעולם דמיוני כמו שלו?
"כשהתחלתי לכתוב את הסיפור, קראתי לנער בשם גבריאל והילד היה לא ממושמע, גס רוח, שחצן ואנוכי. זה לא הייתי אני, אבל במשך הכתיבה הבאתי את הילד להיות יותר כמוני, כשהוא למד שהקסמים הכי חזקים הם למעשה קסמי הנימוסים שמשמשים אותנו בחיי היומיום.
"במשך הכתיבה הזדהיתי יותר עם הדמות כי תיקנתי את אופיו של הנער. וכמובן כשהגעתי להוצאה לאור, אמרו לי שזה לא מקובל לתת את שמי לאחת הדמויות שיצרתי ולכן שיניתי את השם למייקל. אבל עדיין, למרות שאני אוהב פנטזיה וקסמים, לא הייתי רוצה להילחם בדרקונים וביצורים מוזרים שקיימים במימדים אחרים. לכן עדיף להשאיר את הקרבות הללו לסרטים ולספרים. אני הורג מספיק דרקונים במשחקי מחשב".
הרצון להצטיין טבוע בקול לא רק בכתיבה, כי אם גם בשאיפה לקבל ציונים גבוהים. בזכות יכולותיו הלימודיות הוא קיבל מענק כספי להשתתפות בקורס מיצוי כישורים אישיים ומצוינות - מיכא"ל.
"הקורס עולה יותר מאלף שקל, ולא היינו צריכים לשלם שקל. וכל זאת בזכות האישיות שלו, הוא פרפקציוניסט, הכל צריך להיות טיפ טופ", אומר האב בגאווה. לו המילים באות הרבה יותר בקלות מלבנו אשר יושב בצד ושותק. "המדריך של הקורס", ממשיך האב, "היה עד כדי כך גאה בגבריאל שהוא דאג שייפגש עם ראש העיר שלומי לחיאני".
פגשת את ראש העירייה, הישג מרשים לנער בגילך.
"כן, זה היה נחמד", מנדב קול מספר מילים. מיד מתחיל מסע ניסיונות דיבוב מצידי, מצד אביו ומצד היחצנית שלא הפסיקה להסביר לקול כמה מזל נפל בחלקו שנכתבת עליו כתבה גדולה ושעליו לספק יותר מרבעי משפטים. "זה היה קצת מלחיץ, אבל היה גם כיף", נעתר לבסוף קול.
"הוזמנתי למשרדו של ראש העיר ונאמר לי שמר לחיאני מאוד סקרן להכיר את הילד שכתב ספר. כשהגענו לפגישה, לא ידעתי למה לצפות וחיכינו בסבלנות כמה דקות עד שהכניסו אותנו ללשכה. 'שלום תותח', פתח לחיאני בחיוך ובהתלהבות.
"'אתה כתבת ספר? בן כמה אתה ילד?' שאל ולחץ לי את היד בחוזקה. אני בהתלהבות התחלתי לספר לו על גילי ועל כך שאני לומד בבית ספר ממול העירייה ושלמעשה אנחנו שכנים. ראש העיר התלהב מגילי הצעיר והחל לספר לי שבילדותו הוא חשב לכתוב ספר, אך לא היה לו אומץ עד עכשיו, כשהוא כבר אחרי גיל ארבעים, ושאל עם אעזור לו בכתיבת ספר. כמובן שעניתי בחיוב שאישיות בכירה כראש העיר מצפה ממני לעזרה".
על מה עוד דיברתם?
"דיברנו על הלימודים. נשאלתי אם חוץ מהכתיבה, גם במקצועות אחרים יש לי ציונים גבוהים. במקרה קיבלנו תעודות באותו יום ותעודת בית הספר הייתה איתי וכשהראיתי לראש העיר את התעודה, הוא מאוד התלהב וחשב שכל הציונים בתעודה הם 100 והייתי צריך להגיד לו שיחפש כי יש שם עוד שניים-שלושה ציונים שהם לא מאה אלא 90 פלוס.
"הוא צחק ואמר לי שזה לא חשוב ושאני יכול לקבל אישור ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת 'בר אילן' ולעשות תואר ראשון במקביל לבגרויות. אני מאוד אהבתי את הרעיון ורשמו את שמי בלשכת ראש העיר למלגה הזאת. הייתה התלהבות גדולה כשראש העיר אמר: 'תביאו מצלמה, אני רוצה להצטלם עם התותח הזה'. באותו הרגע הרגשתי שאני מתחיל להיות בן אדם חשוב וזה מאוד החמיא לי".
קול החל לקצור הצלחה עוד לפני שהשלים את כתיבת ספרו הראשון. לפני כשנה הוא שלח סיפור פנטזיה קצר "הדרקון השחור וחרב הברקים", לתחרות ארצית לכתיבת סיפורים קצרים וזכה בין עשרים המקומות הראשונים.
מהיכן קיבלת את ההשראה לכתיבת הספר?
"התחלתי לכתוב את הסיפור כהקדשה לסבי ז"ל שלא זכה להיות בבר המצווה שלי. סבי נהג לספר לי הרבה סיפורים כשהייתי קטן ונהג לדבר על כך שלא הצליח לכתוב עקב החיים הקשים שהיו לו ובכלל בתקופה הקשה במלחמת העולם השנייה באירופה.
"לאחר שהגעתי למקום מכובד בתחרות הסיפורים הקצרים, הבנתי שאני יכול להמשיך לכתוב את הסיפור לסבא ולהפוך אותו לספר, ושלא רק המשפחה תדע על כך, אלא כל מי שירצה לקרוא ספר פנטזיה. הבנתי שהספר נכתב בהשראת סבי זיכרונו לברכה, וכך סיפור הקדשה הפך להיות ספר".
מה יש לך לספר על עולם הפנטזיה? מה מעניין בו? מה יותר טוב בו מאשר העולם האמיתי?
"עולם הפנטזיה שונה מהעולם האמיתי, מה שמאפשר לדמיין ולחשוב. בעולם הפנטזיה אי אפשר לעשות כמו באמיתי ולפעמים זה כיף קצת להשתעשע בכל מיני דמיונות כמו כשפים, מה היה קורה לו היו דרקונים וטיגריסים שיודעים לעוף ונשקים מיוחדים שבזכותם ניתן לכבוש עולמות. אבל פנטזיה זה רק לשעשוע ותחביב, אנחנו עדיין חיים במציאות שצריך להשקיע באישיות שלנו ולהגיע לתוצאות טובות בעולם שלנו".
האם עולם הפנטזיה קוסם לך יותר מהעולם המציאותי? האם הוא מהווה בשבילך מעין מקום מקלט מהחיים האמיתיים?
"כשנוסעים לדיסנילנד או לכל פארק שעשועים אחר, כשנמצאים במשחקים ובאטרקציות, שוכחים מהעולם החיצון ונהנים מהפנטזיה, ולאחר שעות בילוי במקומות הללו חוזרים למציאות, וזה נשאר בגדר הבילוי הכייפי. כל אחד יודע שזה זמני לכמה שעות ולאחר מכן ממשיכים בחיי היומיום".
מי הסופר האהוב עליך? האם גם ממנו קיבלת השראה?
"הסופר האהוב עליי הוא ג'.ר.ר טולקין. ידוע לי שהסופר הזה והסופר ק"ס לואיס היו הסופרים הראשונים שהתחילו עם הפנטזיה האפית בשנות החמישים עם טרילוגיית "שר הטבעות" וסדרת הספרים "דברי ימי נרניה". וזה למעשה דומה לסיפורים שסיפר לי סבי כשהייתי קטן ואפילו לא ידעתי אז לא על נרניה ולא על שר הטבעות.
"כשגדלתי וקראתי את הסיפורים הללו ועל תולדות חייהם של הסופרים ועל הקשיים שהם עברו בכתיבת הספרים, מאוד אהבתי את תוכנם והבנתי שאלמלא היו לסבי החיים הקשים, הוא לבטח היה כותב ספרי פנטזיה אפית. הסיטואציה הזאת נתנה לי השראה וגם שני הסופרים הפכו להיות אהובים עליי ביותר. בתקופה שהם כתבו את הספרים שלהם לא התייחסו אפילו לתואר הפרופסור שהיה להם ולקח הרבה מאוד שנים עד שאהבו את הכתיבה שלהם".
האם חשבת אי פעם שתצליח לפרסם את הספר שלך?
"לא ממש, בהתחלה כתבתי בשביל הכיף, אך עם התחרות ועם הביקורות מצד המשפחה שלי הבנתי שזה אפשרי, וכשסיימתי לכתוב את הספר התחלנו להדפיס עותקים, אותם שלחנו לשבע הוצאות ספרים. במהלך החודשיים שלאחר מכן, כל הוצאות הספרים מלבד 'נרקיס' ענו בשלילה או בתשובה מעורפלת ש'זה ייקח זמן עד שנגיע לכתב ידך, אולי אפילו חצי שנה'. החודשיים האלה לא היו קלים, הייתי מתוח ולחוץ בזמן הזה. לא ידעתי אם יקבלו את הספר או לא".
חששת שכל ההוצאות יגידו לך לא?
"ברור. לקחתי את זה בחשבון. אבל גם אם כולם היו מסרבים, עדיין לא הייתי מתייאש, הייתי ממשיך לשלוח עד שמישהו היה מסכים". אביו של קול מתערב בשיחה: "לא רצינו לחכות, איך שקיבלנו את התשובה החיובית הראשונה, מיד הלכנו להיפגש עם ההוצאה".
מה אמרו לכם בהוצאה?
שוב האבא נחלץ לעזרת בנו ועונה במקומו: "הם מאוד התלהבו והסכימו להדפיס מהדורה ראשונית באלף עותקים. הם עבדו איתנו על העריכה, ההדפסה. במידה והספר יתפוס תהיה הדפסה נוספת".
אבל מדוע דווקא נרקיס ענתה בחיוב?
"משום שנרקיס הינה הוצאת ספרים קטנה יותר, מגיע אליה פחות חומר. גם הבעלים עזרא נרקיס מאוד התלהב מהבן שלי כי הם באים מרקע דומה, שניהם התחילו לכתוב מגיל צעיר. הוא אפילו ישב עם בני על העריכה במקום למנות עורך אחר. הוא למד את כל הדמויות בעל פה, נוצר בין שניהם דיאלוג כזה שזה נראה כאילו שניהם כתבו את הספר ביחד".
כמה זמן הספר נמצא בחנויות?
"כמה שבועות. היינו עכשיו בחנויות וראינו את הספר שלי בסטימצקי".
תאר את התחושות שלך כשראית לראשונה את ספרך בחנויות. בכל זאת מדובר בהישג מרשים.
"זו הרגשה מיוחדת. זה כיף. אני לא יודע כל כך איך להסביר את זה", המילים שוב נעלמות לקול. רואים שהוא מאוד נבוך. הוא כל הזמן מסתכל לצדדים ועל השולחן שלצידו.
"הוא צנוע מדי", נחלץ אביו לעזרתו בפעם המי יודע כמה, "הוא בהתחלה היה אדום, ואז ורוד ובסוף לבן. הוא כל הזמן החליף צבעים. מרוב התרגשות והתלהבות הוא אמר 'בוא ניקח עוד ספרים, נחלק לכולם', אבל אמרתי לו 'רגע, צריך גם למכור את הספרים'".
אני לא מבינה. כתבת ספר שלם, השתתפת בתחרויות, איך זה שאתה מאבד את המילים?
"הכתיבה שונה לגמרי, בכתיבה יש לי אפשרות לתקן, לעבור עליה הרבה פעמים. בדיבור לא ניתן לעשות את זה".
אוקיי, נעבור הלאה. למי חילקתם עותקים מהספר?
"למשפחה, לחברים, אפילו למנהל בית הספר. עשינו את זה בהפתעה", מספר אביו של קול בעוד שבנו ממשיך לשתוק. "קבעתי פגישה עם המנהל, הפקידה שאלה אותי בשביל מה אני רוצה להיפגש איתו ואמרתי לה שאם שאני אגלה לה, אצטרך להרוג אותה. המנהל נבהל לראות אותי, כי בדרך כלל הורים באים כדי להתלונן, והבן שלי הוא תלמיד מצטיין. הוא חשב שקרה משהו, אבל אז הוא ראה שמדובר בספר שהבן שלי כתב וגם הוא החליף צבעים מרוב גאווה. הוא מאוד שמח".
איך הגיבו התלמידים בבית הספר כשראו את הספר שלך? מתכנן להיעזר בספר כדי להכיר בחורות?
"רוב התלמידים והמורים התלהבו מאוד כשראו את הספר המודפס והחלו לשאול איך כתבתי ומאיפה הסיפור הזה. הם אמרו שהספר מאוד יפה ושרובם רוצים לקרוא אותו ומאוד גאים שהם מכירים אותי ולומדים איתי ביחד.
"לא ציפיתי שתהיה כזאת התלהבות מצד חבריי ומוריי וזה היה נעים מאוד לשמוע שהילדים אהבו את הספר, וחלקם שכבר קראו אותו הגיבו בחיוב והצטרפו לקבוצה שפתחתי בפייסבוק. בקשר לבחורות, לא חשבתי על להכיר בחורות בעזרת הספר, זה משהו שלא חשבתי עליו בכלל, אבל אם ייצא לי להכיר, אז בכיף".
חוץ מהספרים שחולקו, האם אתה יודע כמה עותקים נמכרו?
"לא, הספר נמצא בחנויות רק מספר שבועות. אין לנו עדיין נתוני מכירות".
ש מה לגבי עלויות הוצאת הספר? האם אתם שילמתם את ההוצאות, או ההוצאה עצמה?
האבא עונה שוב: "אני שילמתי את כל העלויות. שילמתי בעד העריכה של הספר, ההדפסה, הכריכה. אפילו שילמתי על הצייר שישב עם בני עד שהבין איך הכריכה צריכה להיראות".
בכמה מסתכמות העלויות?
לאחר חישוב מהיר בראשו עונה האב: "שילמנו בערך 35 אלף שקל". ובמילים אחרות, ההוצאה כמעט ולא נשאה בנטל, אבל היא זו שתרוויח ממכירת הספרים באם יימכרו. היא, המפיצים והחנויות כמובן. "הסופרים לא מרוויחים היום, לכן יש התנגדות למבצעים של ארבעה ספרים במאה, מבצע כזה הופך את הסופר לכמעט מקבץ נדבות".
אבל אתה מצפה בכלל להרוויח כסף מהכתיבה?
במזל טוב קול הצעיר עונה: "כפי שידוע, בארץ הסופרים לא מרוויחים הרבה כסף מהכתיבה, לכן הציפיות שלי לא גדולות ואני מקווה שהספר יניב רווחים שיספיקו לתרגם אותו לאנגלית ושעוד קהל יוכל ליהנות מקריאת הספר וליהנות מפרי דמיוני. יש הרבה סופרים שלא מרוויחים מכתיבתם ועדיין ממשיכים לכתוב ולפרסם את כתבי היד בתקווה שהקהל הרחב ייהנה מסיפורם ומדמיונם, ולאו דווקא מחכים לרווחים גדולים".
בסופו של יום אתה מרוצה מהתוצאה?
"אני מאוד מרוצה. צריך להודות גם לצייר המוכשר שהצליח לאייר את דמיוני. כשראיתי בפעם הראשונה את הספר מודפס, הייתי בהלם מרוב שמחה וכל מה שיכלתי להגיד זה 'איזה יופי, איזה יופי'. קפצתי מרוב שמחה לגובה ואפילו לא שמתי לב שיש לי על הגב את התיק הכבד עם הספרים של בית הספר ואז אבי אמר לי 'תירגע, עם קפיצות כאלה עוד תגיע לאן.בי.איי'. היה מאוד מרגש להחזיק ביד ספר שאני כתבתי ובמיוחד ספר ראשון שלא ידעתי איך הוא ייראה לאחר ההדפסה".
אילו ציפיות יש לך לעתיד? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני הייתי בהדרכות במכון ויצמן ומאוד התלהבתי מנושא הקרדיולוגיה. עוד בכיתות היותר נמוכות, כשהיה לנו את לימודי המדעים, אהבתי לעשות עבודות על איברים פנימיים של האדם כגון לב וריאות. החלטתי שאני רוצה להיות רופא קרדיולוג כשאגדל. עוד כשהייתי קטן רציתי להיות רופא, אבל לא הייתי בטוח איזה. היום אני יודע שקרדיולוגיה זה התחום שאני רוצה לעסוק בו בוודאות. וכמובן שבנוסף לכך אני רוצה גם לכתוב ספרים ולחלוק את דמיוני עם עוד אנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם