נוסטלגיה אשדודית: כשכולם נפגשו במרכז א'

בשנות ה-60 הוא היה המסחרי היחיד באשדוד. כמעט כל המשרדים ובתי העסק היו בו, או בקרבתו. גם הקולנוע היחיד והתחנה המרכזית של אגד. ואיזה אנשים היו שם. געגוע למרכז א' של פעם

משה אדמון | 17/8/2010 7:57

לא, חברים. אין לי שום דבר נגד מרכז א' של היום. הוא היה ונשאר אחד המרכזים המסחריים היפים, ההומים והחשובים באשדוד. אבל אני, מה לעשות, מתגעגע למרכז א' של שנות ה- 60, שסביבו התמקדו באותם ימים חיי כולנו. לאן שלא הלכת, גם אם לא התכוונת, הגעת בסוף ל-א', כי הוא היה אז, למי שאינו יודע, המרכז היחיד באשדוד.

מרכז א' באשדוד צילום: ניסים יחזקאל

כמעט כל החנויות והמשרדים, בתי הקפה והמסעדות, התרכזו במרכז א', או בקרבתו. נו, וקולנוע "דגון", הקולנוע היחיד אז באשדוד, לא היה כאן? והתחנה המרכזית של אגד? והבנקים? היו. כולם היו.

למה אני מתגעגע למרכז א' של אותם ימים? כי אנחנו, וותיקי המקום, או, אם תרצו, זקני העיר, מתגעגעים לכל דבר שהיה פעם. לאווירה, לפתיחות, ובעיקר – לקרבה בין האנשים. כשבאת בשנות ה-60 למרכז א', באת לקנות משהו, לשתות כוס קפה, או לראות סרט ופגשת, באותה הזדמנות, את כל העיר. כולם הכירו אותך, ואתה הכרת את כולם, וכשהיית כאן, כולם אמרו לך, ואתה אמרת לכולם – היי, או אהלן.

קולנוע "דגון", לא היה רק הקולנוע הראשון והיחיד באשדוד. כל המופעים, כל ההצגות ואירועי התרבות כאן, נערכו בו. רק בו. ובכלל, באותם ימים, לא הייתה עדיין טלוויזיה, אז באנו לראות סרט. שחור לבן, עם תרגום נפרד, ככה בצד. עוד אספר עליו, על הקולנוע הזה. נו, וקפה "עדן"? מי לא בא אליו? מי לא ישב בו? מיקי ברוידס גונח קשות ועיניו מתמלאות דמעות, כשהוא נזכר, רק נזכר, בעוגות המופלאות שהוא אכל שם. על בית הקפה הזה ועל החבורה הבלתי נשכחת שישבה בו, כבר סיפרתי ומן הסתם עוד אספר.

אליהו שידלובסקי, שנפטר בימים אלה, היה, ככל הידוע, בעל החנות הראשונה במרכז א'. מהימים שלו, נותרה רק עוד חנות אחת – "עדיף" של משפחת כהן, שהוקמה על ידי האב ומופעלת עכשיו בידי הבנים ראובן ואלכס. מהוותיקים קצת פחות, נשארו פה ראובן החייט וחנות הבגדים של סרוסי, שעברה אף היא מאב לבן. לאחרונה נסגרה כאן, לאחר שנות פעילות רבות, החנות של משפחת צרויה.

פלאפל טרי ונקי

בשנות ה-60 פעלו במרכז א' חנויות ועסקים, שהפכו פה שם דבר. מי לא הכיר את החנות לחומרי בניין של רחל, את חנות התכשיטים של משפחת שפינר, או את הפרפומריה של יפה ומיקי ברוידס? נו, ואת חנות הצמר של פורטונה ואת חנות הפרחים של עזרא ומשרד ההדפסות של שולה, לא הכירו?

ועוד לא דיברתי על פוטו חיים, על ז'ק הקצב, על מסעדת "רקפת" והמזללה של זיכרמן. וגם לא על יצחק ברטין, על בית הקפה של האחים זערור ועל סוכנות הביטוח של שמעוני ורסולי. את מעדני רירי ואת חנות האופניים של סודרי, כבר הזכרתי? ואת אולם השמחות של אלכס ואת הפלאפל של כבתי? בנו ונכדיו עוד כאן, ממשיכים במסורת. ואם שכחתי מישהו – סליחה. הראש, חברים, מה לעשות,

כבר לא כמו שהיה.

חלק מן האנשים שהוזכרו כאן, כבר אינם, למרבה הצער, בחיים. מה שמאפיין אותם, את אלה שנפטרו ואת אלה, שיהיו בריאים, שעוד איתנו, הוא יושרם והגינותם. פה ושם, נמצאו, כמו תמיד, גם פחות הגונים, אך אלה היו בשוליים, ממש מעטים. רוב רובם של המוזכרים כאן, נודעו כאנשים אמינים ונקיי כפיים. כשקנית תכשיט אצל מלכה ואיצ'קו שפינר, ידעת שהזהב הוא זהב והיהלום – יהלום.

וכשאכלת פלפל אצל כבתי, ידעת שהפלאפל, לא רק טעים וריחני, אלא גם טרי ונקי. וכך גם אצל האחרים, אצל כל הסוחרים כאן. כן, חברים, מרכז א' חי וקיים ופועלים בו, גם היום, אנשים טובים. אבל המרכז הזה, כבר משהו אחר, לא המקום שאני זוכר.