העיתונאי איינאו פרדה סנבטו: חשתי את הגזענות הנוראה בערוץ 1
כתב הערוץ הראשון איינאו פרדה סנבטו מראשל"צ נחשב לאחד הצעירים המבטיחים של הקהילה האתיופית. לפני 7 שנים ייסד שדולה בכנסת לקידום יהודי אתיופיה. על מקום עבודתו יש לו ביקורת נוקבת: "קשה להם לקבל שהאדם השחור יכול להיות כתב"
"במיוחד שהנוער שלנו הפך את האפרו-אמריקנים מודל לחיקוי, כאשר אין קשר בינינו - יהדות אתיופיה הגיעה לארץ הקודש מתוך זיקה ציונית, דתית ואידיאולוגית. לעומת זאת, האפרו-אמריקנים הגיעו לארה"ב דרך שדות הכותנה. טשטוש הזהות אצל בני הנוער נובע מחוסר חשיפה למקורות היסטוריים של אבותיהם ששמרו על יהדותם תוך סכנת נפשות.
"בניגוד ליהודים במדינות אחרות, דווקא באתיופיה שלטה ממלכה יהודית בשם הגדעונים, וגם מספרים שארון הברית נמצא באקסום שבאתיופיה, אך במשך השנים הלך ופחת מספר היהודים באתיופיה וכך גם מעמדם בשלטון. כל מי שפועל להקמת המוזיאון באתיופיה צריך לנטרל את עצמו משיקולים כלכליים גרידא, ולהתחבר בעיקרון לאוצר היסטורי של העדה שאין לו תחליף כספי".
את הדברים הנוקבים הללו כתב העיתונאי איינאו פרדה סנבטו לפני כשלושה חודשים בבלוג שלו באתר מחלקה ראשונה. איינאו, בן 33, נשוי ואב לשניים תושב ראשון לציון, נחשב לאחד הצעירים המובילים והמבטיחים בקהילה האתיופית ובישראל בכלל. הוא למד טכנאות מחשבים, פרסום ויחסי ציבור, והיום חסר לו קורס אחד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה הפתוחה.
בעברו ייסד תחנת רדיו פיראטית ששידרה
לפני שבע שנים ייסד שדולה בכנסת לקידום ושילוב יהודי אתיופיה בישראל, והוא משמש מנכ"ל עמותת יוצאי אתיופיה לקידום הספורט בקהילה ומנהל אדמיניסטרטיבי של עמותת תרבות ומורשת יהודי אתיופיה, השואפת להקים מוזיאון ליהדות אתיופיה בפארק המדע ברחובות. בנובמבר 2009 אף נבחר כאיש המצליח של הקהילה האתיופית בארץ.
"כל מיני עמותות שונות שראו שאני עושה דברים בשביל הקהילה בחרו בי", הוא מספר, "אני לא מתבייש במה שאני, אני גאה במה שאני ואני גם לא רוצה לשנות אנשים. אם מישהו בנאדם גזען אני מקבל את זה, מה לעשות, זה מי שהוא. מה אני אעשה".
בטח היית רוצה לשנות את התפיסה הגזענית, כמו שאתה אומר.
"הייתי רוצה לשנות את התפיסה, אבל אי אפשר לשנות את הבנאדם. אני יכול לשנות בלדרוש מגוף ממשלתי לעשות כל מיני דברים. באמריקה יש קרוב לשני מיליון אתיופים, מוסלמים ונוצרים. בארץ אנחנו בערך 108,000 יהודים אתיופים, זה הכול.
"למרות זאת, אלו מאמריקה לא הגיעו למה שאנחנו הגענו בארץ. אנחנו באנו מכפרים באתיופיה לפה והמצב לא קל. אי אפשר להאשים את החברה שבאמת רוצה ומוכנה לעזור לקהילה. יש כאלה שרואים אותנו כמסכנים ורוצים לעזור לנו, אבל הם לא יאהבו מעמד שבו יהיה מתחרה אתיופי מולם".
אז אתה בעצם אומר שאוהבים להשאיר אתכם מסכנים?
"אנחנו טובים לחברה כמסכנים. לא כולם חושבים כך, אבל הרבה כן. יש כאלה שמתנדבים בכל מיני נושאים בשביל לקדם את הקהילה, אבל יש כאלה תמיד שיקבעו מי אנחנו - לא לפי מה שבתוכנו אלא דרך הרושם החיצוני".
"אני לא יודע אם אני אתיופי. אני ישראלי", מצהיר איינאו בפתיחת השיחה, "הגעתי לארץ כשהייתי קטן. כל החברים שלי הם ישראלים". כשהיה בן ארבע באתיופיה שכל את אביו ויצא לעבוד כרועה צאן. ב"מבצע שלמה" עלה עם אמו וסבתו לישראל. במבצע ההוא הועלו לארץ יותר מ-14,000 יהודים מאתיופיה בסוף שבוע אחד.
"מגיל קטן אני עברתי הרבה דברים", הוא מספר, "רוב הזמן לא עסקתי בעצמי אלא למען אנשים. באתיופיה עבדתי כרועה צאן וגדלתי בעיקר עם סבתא ובסביבת מבוגרים. אולי משם אני רוצה כל הזמן לעזור למבוגרים וגם לצעירים.
"אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל חשיפה, אני עושה את זה מתוך אכפתיות. אני לא רוצה להיות מוערך, אני רוצה להיות מעורה ומעורב. אני מעורה בחיי החברה ואני מכיר את הדברים, ומאמין שאני מחויב להגיד דברים שאני יכול להגיד אותם ולגרום לשינוי במצב של הקהילה".
היכן שיכנו אתכם כשעליתם לארץ?
"במרכז קליטה בכרמיאל. היינו נוסעים כל יום שעתיים ללמוד באיזור מושב עלמה. כעבור חצי שנה התחלתי לעשות הפגנות ואמרתי לחבר'ה שצריך לעשות משהו, לא ייתכן נסיעות כאלה ארוכות, כל יום הלוך ושוב. בגלל זה הרבה לא באו ללימודים.
"בהמשך הלכתי ללמוד במסגרת חילונית בבית ספר אורט ושם עשיתי כל מיני דברים במסגרת פאנל פוליטי. אני בשיא החוצפה באתי לייצג איזה עמדה מסוימת. ככה אנשים ראו איך אני מעורה בכל מיני דברים, ושאלו אם אני מעוניין לכתוב בעיתונות המקומית. אמרתי 'בסדר' וככה התחלתי".
"משנת 1996 אני עוסק בעיתונות וכותב כל מיני דברים. בתיכון התחלתי לכתוב והקמתי אחר כך תחנת רדיו פיראטית. בקהילה כולם רצו שאני אדבר. גם היום בכל מקום מקבלים אותי ורוצים שאני אדבר. לא יודע מה הסיבה. כאילו אנשים מצפים ממני למשהו, אין לי מושג למה אני".
אולי כי אתה סקרן מטבעך ורוצה להיות מעורב?
"כן, אני מעורב ומעורה בכל מיני דברים אז יש ציפיות ממני. אחר כך הקמתי תחנת רדיו בצפון".
איך קראו לה?
"'קול יהודי'. לא חלילה בשביל לפגוע באנשים אחרים, אלא בשביל להזכיר להם מה שהיה באתיופיה, להראות להם ששם, עם כל מה שקורה ועם מסע הייסורים שעברו וכל התלאות, פשוט להשמיע להם את הקול היהודי הזה שהם כל כך ציפו והיו צמאים אליו. התחנה עבדה קרוב לתשעה חודשים ובגלל קשיים כלכליים סגרנו אותה.
"ככה הפכתי לאדם מוכר בקהילה, לא מרצון, אלא כאדם שמצפים ממנו להרבה דברים. פעם אמרתי 'מה, מצפים ממני להרבה דברים ואני לא יכול לעמוד בכל הציפיות'. במסגרות שיש לי עכשיו אני מנסה לפצות ולענות על הציפיות שלהם איכשהו.
"אני כותב מאמרים, מתראיין ומנסה לייצג את הקהילה. זה כמו שלאבא יש ציפייה כלשהי מהבן שלו שינסה לרצות אותו, ככה אני מנסה לרצות את הקהילה. מצד שני זה מתוך אכפתיות, מתוך אהבה, אני לא עושה את זה כדי להשוויץ וגם לא אוהב שכופים עליי".
מדוע הקמת שדולה בכנסת?
"זה היה ב-2003, ראיתי שכל הזמן, מאז שעלינו לארץ וחרשנו אותה לאורכה ולרוחבה בהפגנות, זה לא עשה שום דבר. הבנתי שהרוב תלוי בנו. כבר 30 שנה מפגינים על כל דבר, מבחינה חברתית, חינוך, ולכן אני אומר שזה לא עוזר כל ההפגנות האלה".
אתה רואה היום איזשהו שינוי?
"כן. סתם דוגמא, כשבאתי להתחתן בראשון לציון אמרו שהם לא מטפלים באתיופים. אמרתי להם שאני רוצה את זה בכתב ואמרו לי שאני אכתוב להם. אחרי התכתבויות בסוף פתחתי דלת בעיר לכל בני העדה. אני הראשון שפתחתי תיק נישואין בראשון לציון, תעודת הנישואין שלי חתומה על ידי הרב יוסף עזרן ז"ל. מאז מאות התחתנו.
"העניין הזה עלה לדיון בוועדה לעלייה וקליטה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה בכנסת דיון ענייני. אז גיליתי שהכוח שלנו זה לא להפגין בכל מיני מקומות. אמרתי שאני חייב ליזום הקמה של שדולה והקמתי את השדולה. הלכתי מחדר לחדר של חברי כנסת, מכל הסיעות. ביקשתי את ההתגייסות שלהם לרעיון הזה והם הסכימו.
"כדי שחברי הכנסת לא ינצלו את המצוקות של הקהילה בשביל מאבקים פוליטיים, החלטתי לקחת שני חברי כנסת מהקואליציה שימשו לנו יושבי ראש. ביקשתי מגלעד ארדן וגילה גמליאל והם הסכימו. אני ריכזתי את השדולה, פעם בשבוע הייתי מגיע במימון פרטי שלי לכנסת ואספתי חתימות. להעלות שאילתא לכנסת זה לא קל, והרמנו את העניין הזה לסדר היום הציבורי".
אשתו של איינאו, מרה מרו סנבטו, עובדת גם היא בתחום התקשורת ובסקטור הציבורי. מרה היא חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו וחברת מועצת המוסד לביטוח לאומי. השניים נשואים כבר עשר שנים, שניהם אנשי קריירה, עם שני ילדים קטנים בבית, אמונה בת שלוש וידידיה בן תשעה חודשים.
זה לא קשה לגדל שני ילדים קטנים כששניכם עובדים בתחום התקשורת ובשירות הציבורי?
"אנחנו עושים את מה שנכון לנו ועושה לנו טוב. אשתי עובדת ברשות השנייה וזה לא בעייתי. העבודה שלה היא מלמעלה, אדמיניסטרציה, גבוהה. אני אוהב להיות בשטח, למטה, עם האנשים. זה שונה. זה גם לא פשוט אבל אנחנו נעזרים האחד בשני ותומכים אחד בשני כל הזמן".
בין הקמת תחנת רדיו פיראטית להקמת השדולה, לא התגייסת לצה"ל.
"זה קשור לאבא שלי. אבא שלי עשה שירות מלא באתיופיה ונפטר שם כשהייתי בן ארבע. אני ילד יתום ככה שלא שירתתי. אבל אני עשיתי ועושה את כל מה שאני יכול לחברה, ותורם מה שאפשר, אם ברמה העירונית ואם ברמה הארצית לקהילה. כשהקמתי את השדולה אנשים חשבו פתאום שאני הולך לכנסת. בנו עליי".
למה לא בעצם?
"אמרתי להם אז שאני כרגע לא רוצה לרוץ, לא בשבילי אני עושה את זה. בשבילם, בשביל לשנות, אני מאמין בזה. מה שעשיתי בכנסת, לא רציתי שיתרגמו את זה כאילו שעשיתי כדי לקדם את עצמי. עשיתי את זה כי אכפת לי. מתוך דאגה ומתוך רצון לשנות משהו. כמובן שאם הייתי חבר כנסת הייתי יכול לשנות יותר דברים".
למה שלא תרוץ לכנסת?
"זה לא קל להיות חבר כנסת. תשמעי, מה לעשות שאני שחור ואנשים לא יקבלו אותי כאילו הנה איינאו שעשה משהו. השיקול הוא לא שיקול של עשייה, אלא שיקול של 'מאיפה הוא? ומאיפה המוצא שלו?'. מה אני אעשה, אני והמוצא שלי אלו כל מיני דברים שעלולים לחסום אותי.
הציבור בשל מבחינה פוליטית לקבל את השחור, אבל המנהיגות לא. המנהיגות עדיין כבולה בדעות הקדומות שהאדם השחור הוא נחות. ההנהגה הציבורית עדיין לא בשלה לקבל את העולים מאתיופיה.
"ברמה העירונית, לדוגמא, הצענו המון וניסינו לקדם דברים, לא בשביל קרדיט. הלכתי ודיברתי בהרבה מקומות, ולמחרת אני רואה את זה בעיתון. כל מה שבאתי וניסיתי לקדם אנשים לקחו כדי לקדם את עצמם ולא באמת כדי לעשות. אחר כך התעלמו ממני".
מה אתה חושב על חברי כנסת ממוצא אתיופי בכנסת?
"אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא רואה בנאדם שבגלל שהוא שחור הוא מייצג אותי. אני לא מאמין באתניות פוליטית, אני מאמין באידיאולוגיה. באדם שיכול לעשות, לא בגלל צבע העור שלו אני אבחר בו. כל אחד עושה ברמת היכולת שלו".
מי היית מתאר כמודל שלך, הדמות לחיקוי עבורך?
"ברמה המדינית הייתי אומר שהיה בנאדם אחד שהלך שנים עם העקרונות שלו וזה מנחם בגין. הוא היה בנאדם ישר וענייני, שהלך ופיתח את כל שכונות המצוקה, חיבר את המזרחים והחזיר להם את הגאווה העצמית. גאוות יחידה.
"הוא ראה את כולם, לא כאשכנזי או ספרדי. ראה את כולם בעין אחת, ואני רואה אנשים כאלה כמודל לחיקוי. ברמה האישית של הערכים זה הסבתא שלי טג'בה דג'ן ודוד שלי אסקבו מששה, אלה האנשים הקרובים שהשפיעו עליי".
הרחבת את פעילותך הציבורית גם לרחובות.
"יש לי שם חבר שהוא כמו אחי בנשמה, אבאי זאודה. הוא בנאדם שעושה הרבה דברים טובים. אני מאמין בבחור הזה, הוא עושה עבודה טובה. הייתי מעורב בהקמת מוזיאון ובהקמת בית ספר על שם יונה ווקל, שהיה מנהיג מיתולוגי של האתיופים".
כתבת ועסקת הרבה בחינוך הנוער האתיופי. אתה מרגיש שינוי עם השנים?
"כשהקמתי את השדולה ב-2003 פניתי לשרת החינוך, אז לימור לבנת, וביקשתי להכשיר מאבחנים פסיכולוגים ליוצאי אתיופיה והיא הסכימה. אחר כך באה ההתנתקות ותקעה לנו הרבה דברים שניסינו לעשות. יש לנו הרבה אנשים מוכשרים בתוך הקהילה, וצריך לתת להם את האפשרות והאמצעים להצליח".
לא במקרה מציין איינאו את נושא הכשרת המאבחנים הפסיכולוגיים יוצאי אתיופיה. אחותו של איינאו, אסתר קברט ז"ל, נרצחה באוגוסט 1999 בחורשה ליד בית הקשיש בכרמיאל. גופתה נמצאה רק כעבור יומיים ארוכים. אימו של איינאו, צהיינש מששה, לא החלימה מהלם המכה הקשה עד היום.
"אחותי נרצחה כשהייתה בת 14", הוא מספר, "אמא שלי התמוטטה בעקבות זה ורצינו אני והיא לשנות ולנסות איפשהו בשביל הילדים לנסות כיוון אחר, וככה באנו לראשון לציון. אמא שלי גרה גם היום קרוב אליי.
"למרות שהיא בת 53 היא נראית כמו בת 80. זו הייתה טראומה ואין לה את השפה העברית כדי להוציא את התסכול וכל המטען הרגשי הזה ולדבר. את כל העניין הזה היא תצטרך לסחוב כל החיים עד יום מותה".
אתה מתנגד להפרדת מסלול הלימוד לילדים עולים מאתיופיה.
"יש לנו חברה רבגונית שבמקום לאחד את הכוחות ולאחות את הקרעים, אנחנו יוצרים עוד קרעים. אני מאמין שכל ילד שיש לו את הקשיים הכלכליים צריך לתת לו את התמיכה ואת הטיפוח בתוך המסגרות שהוא רוצה, ולא ליצור מסגרות ייחודיות. זה מכשול ידוע מראש.
"לצערי הרב בנושאים של הקהילה רוב הזמן מקבלים החלטות פזיזות, בלי הרבה מחשבה. כל אחד כבול באינטרסים שלו ויש לו תיק לא קל".
מהו פרויקט המנהיגות שאתה מוביל כעת בראשון לציון?
"אנחנו רוצים ומנסים לגבש מנהיגות מקומית. כל משאב אנושי שיש לנו מתוך הקהילה בכל מיני תחומים, שהם יהיו חלק בקבלת ההחלטות, בקליטת עולי אתיופיה. לא הגיוני שייקחו מישהו שעבד עם האתיופים במרכזי קליטה והוא יהיה המומחה שלנו, ואחרי שנה יתחלף. אנו רוצים מדיניות עקבית, מובנית, ולא חלטורה של ניסוי ותהייה.
"השבוע נפגשנו בפעם הראשונה וניסינו לבנות תוכנית בשיתוף עם העירייה. אנו נגד סגירת מסגרות שייצרו אינטגרציה ובעד מסגרות שיוצרות חברותא ולא יוצרות הפרדה, כי ילד בגיל כזה כשיוצרים הפרדה תמיד שואל 'למה אני שונה'?, ולאט לאט הוא מפנים את ההפרדה. אנחנו לא רוצים יותר מסגרות כאלה. זו המטרה שלנו.
"הילדים שצריכים תמיכה בלימודים יקבל אותה בתוך המסגרות יחד עם הילדים מעדות אחרות, זו השאיפה שלנו".
מה היית אומר שמבדיל אותך מאחרים?
"כשאחרים הלכו ללמוד ולבנות את עצמם, אני הלכתי לבנות את החברה. זה ההבדל ביני לבין אחרים. אני לא חלילה דורך על הגב של מישהו אחר, אני הולך בזכות עצמי וגם לא בן מאומץ של אף אחד, אני פשוט בנה של הקהילה מאתיופיה, יהודי גאה.
"אני מרגיש את עצמי כצמח בר, שגדל במדבר בלי השקיה כי אני סופג את כל הבעיות של האנשים ועוזר להם. אני יכול להתייעץ רק עם אשתי. אין מי שיקדם אותי ואני צריך לקדם אחרים".
התקדמת יפה לערוץ 1.
"אני חשתי את הגזענות הנוראה בערוץ 1 מיד כשהתחלתי לעבוד שם ב-2007", הוא מספר בזעם, "הייתי השחור הראשון בערוץ הראשון, קשה להם לקבל שהאדם השחור יכול להיות כתב. כשראו אותי שם הרימו גבה.
"כל אלה שראו את עצמם כאליטה, פתאום נאלצו להסתופף עם מישהו שנחשב מבחינתם כאחד מהתחתית, כנחות. הם ראו את זה כפגיעה בערך העצמי. היה להם קשה ששחור שעלה לארץ לא מזמן, שבא מהשוליים של החברה, רואה את עצמו כשווה אליהם.
"הם לא רגילים שאדם שחור, שמבחינתם הוא איזה מסכן מאפריקה, מתייצב מולם כאיש מקצוע משכיל ובעל היגיון בריא, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באדם דעתן כמוני".
היו מקרים בהם הטיחו בך משפטים בסגנון של "אתיופי טמבל – מה אתה מבין?"
"לצערי היו לא מעט מקרים כאלה. בעיקר מנסים לדכא אותי, אמרו לי 'תמחק את המבטא שלך, אתה לא נשמע כמו ישראלי'. אני אוכל את עצמי, אני מדמם מבפנים, הצטברה אצלי בבטן המון מוגלה. מנסים להפיל אותי בין הכיסאות, מנסים לייבש אותי בכל מיני שיטות ולא לשלב אותי בעשייה.
"אבל אני מבין אותם, יש לי 15 שנים של ניסיון בעיתונות המשודרת והמודפסת, הצלחתי בזכות עצמי. אין לי גב, ויטמין P, או מישהו שיתמוך בי. אני נטע זר – אבל עמיד מאוד".
במה מתבטאת העמידות הזו שלך?
"אותי אי אפשר לסבן, אני לא מפחד מאף אחד, אני מאלה שחייבים לשים את הדברים על השולחן. אם צריך, אז אני גם מתעמת - ואכן התעמתתי עם לא מעט אנשים. החלטתי להילחם עד הסוף ואני לא מוכן להרים דגל לבן. חשוב לי לציין שאת המאבק אני לא מנהל עבור עצמי אלא עבור חבריי, אני רוצה שתהיה כאן חברה בריאה ושוויונית".
אתה יכול לתת דוגמה לניסיון להפיל אותך בין הכיסאות?
"אני אתן לך שלוש דוגמאות. הראשונה התרחשה בדצמבר 2007. אני חשפתי פרשה של מורים במגזר החרדי שזייפו תעודות דיין ורב על מנת לקבל תגמול על תארים אקדמיים. לאחר שהכתבה עשתה רעש, בא אליי כתב בכיר מאוד ואמר לי 'אתה בחור מטומטם, אני אראה לך מאיפה הדג משתין'. הייתי פשוט בהלם.
"הדוגמה השנייה התרחשה במאי 2008. חשפתי במרכז קליטה באיזור ירושלים פרשייה קשה בה בני כיתות ו' תקפו מינית ילדים מכיתות א', עולים מאתיופיה. כשהצעתי לעורכים במערכת את הסיפור, הם לא רצו לקבל את הרעיון בתואנה שזה לא מעניין. בסוף, לאחר שלחצתי במשך כמה שבועות, אחד העורכים אפשר לי לעשות את הכתבה.
"לאחר השידור, שזעזע רבים, מנכ"לית משרד החינוך שלומית עמיחי הקימה ועדה שבצעד חריג המליצה לסגור את בית הספר. משזה נעשה, היא התראיינה ברדיו, גיבתה את העשייה העיתונאית שלי ושיבחה את עבודת התחקיר.
"הדוגמה השלישית היא מלפני חודשיים. נשלחתי לעשות כתבה על בחורה שנעלמה ומצאו אותה באתיופיה, לאחר שהוריה עלו לארץ. היא הוטסה לישראל ונשלחתי לקבל את פניה בשדה התעופה. חיכיתי שם כל הלילה, צילמתי שני אייטמים ולמחרת בבוקר התבקשתי למסור את הקלטת לכתב אחר, שכלל לא היה במקום וישן כל הלילה. הוא זה שקיבל את הקרדיט על הכתבות.
"הדוגמאות שהבאתי הן בודדות מיני רבות לאתיקה הקלוקלת בערוץ 1. למישהו אחר הם לא היו מעזים לעשות את זה".
אתה אומר כאן דברים נוקבים על עמיתיך לעבודה. אתה לא מפחד להינזק?
"גם אם יפטרו אותי יהיה לי איפה לעבוד. עם כל הכבוד לפרנסה, אני עומד מאחורי הדברים שאני אומר. כל הדברים שאמרתי לך הם אמת לאמיתה, יש לי הקלטות בהן ניתן לשמוע עובדים ומנהלים ברשות השידור המתייחסים אליי בצורה פוגענית ובנימה גזענית".
אילו אנשים אתה כן יכול לציין לטובה בערוץ 1?
"יש כמה אנשים טובים ברשות השידור, לא הרבה, אבל יש. דניאל פאר הוא בנאדם נפלא, איש מקצוע מהדרגה הראשונה שחשוב לו שתהיה כאן חברה מגוונת וצבעונית. שוש רבן היא אישה עם חשיבה בריאה, אצלה אדם הוא אדם. ניצן חן, כיום יו"ר מועצת כבלים והלוויין, שקלט אותי לעבודה כשכיהן כמנהל החדשות וגיבה אותי. הוא שפט אותי אך ורק כאיש מקצוע".
יש לך קשר עם המנכ"ל מוטי שקלאר והיו"ר החדש ד"ר אמיר גילת?
"אני בקשר טוב עם שקלאר, הוא תומך בי ונחשף למי שאני באמת. הערוץ הישיר שלי אליו מפריע ללא מעט אנשים. אני מאמין ששקלאר יצליח בסופו של דבר לבסס את האג'נדה שלו: שילוב של קולות רעננים מהפריפריה ומרקעים אתניים שונים.
"את היו"ר החדש אני לא מכיר, אבל מוטלת עליו אחריות כבדה לשנות את הדימוי של הרשות בעיני הציבור ולתת לעובדים את הביטחון, על מנת שהם ייבחנו על פי המקצועיות ולא על פי הקשרים שיש להם בארגון. כולנו חייבים לסייע לו".
כבר עכשיו רואים ניצני שינוי. לאחר שנקלטת ברשות השידור, התחילו לעבוד שם יוצאי אתיופיה נוספים.
"נכון, אבל הם הגיעו לא מתוך הערכה למקצוענות שלהם, אלא מתוך היכרות אישית עם מנהלים מסוימים, שמעוניינים להתגאות בפתיחות שלהם ולהגיד לסובבים אותם 'יש לי את האתיופי שלי, אני הבאתי אותו'".
מה היה עולה בגורלך אילו היית אדם לבן?
"חד וחלק, אם הייתי אדם לבן, הייתי נמנה על שמנה וסולתה של החברה הישראלית".
תגובת רשות השידור לדברים לא נתקבלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם