אוכלי נבלים: הכירו את ההיפים שבנו את נבל דוד הראשון בישראל
זהו סיפורם המופלא של זוג היפים חביבים מארצות הברית שעלו לכאן במקרה ובנו את נבל דוד, הראשון בארץ לאחר 2,000 שנה. מאז הנבל שלהם מעטר את בתיהם של אליס קופר, משפחת רוטשילד, הרבי מליובוויטש ובוב דילן. אגב, הנבל של ריטה הכי יקר
הזוג הצעיר חי באותם ימים חיי נדודים בין האתרים היותר פריפריאליים של ארצות הברית. ובמילה פריפריה אין הכוונה למבשרת, גני תקווה או דימונה נניח, אלא לערבות, שממה, מה שנקרא באנגלית ווילדרנס. הטבע הפראי והעזוב.
"גרנו במקומות שוממים, פראיים, איפה שלא היו אנשים בכלל, במרחק של 20 ק"מ מכל מקום ואדם. רק שנינו", מספרת שושנה הררי, שבינתיים הזדקנה באיזה 40 שנה אבל נותרה אותה ילדת פרחים.
"בקולורדו גרנו בבקתת כורים בת מאה שנה באמצע שומקום ואהבנו את זה מאוד. אנחנו עדיין אוהבים את זה אבל לצערנו בישראל ואנחנו לא יכולים לעשות את זה. אז היינו צעירים ותמימים ולא ידענו שיש סכנות בלחיות ככה. תמיד יש איזה משוגע ביערות של ארצות הברית והרבה פעמים נתקלנו בדובים. במשך כל השנים האלה הסתובבנו וחיפשנו את המקום המושלם וחשבנו שזה בטבע, לכן הגענו למקומות שוממים ופראיים. גרנו בטיפי, באוהלים ובכל מיני בקתות קטנות וסירות.
"העניין היה שבכל פעם שמצאנו משהו שחשבנו שהוא מושלם מבחינה פיזית, התחלנו להרגיש חסרי מנוחה. משהו היה חסר, משהו עמוק יותר. פעם בכמה חודשים הרגליים התחילו לגרד והיינו זזים למקום אחר, יותר יפה, ששמענו עליו. היינו מעמיסים על הוואן פולקסווגן שלנו, את הכלב, החתול ואת תנור העצים ונוסעים למקום אחר".
ואז כאמור הגיעו לקולורדו, מדינה שלא ידועה במזג אוויר מסביר פנים במיוחד בחורף. השניים התמקמו בלב יער וניהלו שגרה של יציאה בת פעם בשבוע לעיירה הקרובה. "בקולורדו היינו בבקתה קטנה והעניין שם הוא שיורד שלג, המון שלג", מספרת הררי.
"בשגרה שלנו היינו נוסעים פעם בשבוע לעיירה קטנה במרחק של 30 ק"מ מהבקתה כדי להביא מצרכים ולהיות קצת עם אנשים. אחד הדברים העיקריים שלשמם נסענו היה להחליף ספרים, כי זה היה אמצעי הבידור שלנו. באחד השבועות החלטנו לדחות ביום את הנסיעה לעיירה ובאותו לילה הייתה סופת שלגים כמו שיש רק בקולורדו. פתיתים גדולים ושמנים התחילו לרדת בלי הפסקה במשך חמישה ימים. ביום הראשון זה היה כיף גדול, כמו בסרטים. ביום השני היה עדיין מעניין אבל ביום השלישי אתה כבר מת לצאת משם כי הבקתה הייתה מאוד קטנה. למזלנו היו לנו עצים וקצת אוכל ויכולנו לפתוח את החלון כדי לקחת שלג להמיס.
"היה ברור שאנחנו לא בסכנת חיים אבל סבלנו ממה שנקרא קדחת הבקתה. הבעיה הכי גדולה שלנו הייתה שלא היה לנו מה לקרוא. כשהשתעממנו היינו מקריאים ספרים זה לזו. בכל אופן, קראנו את כל הספרים שהיו לנו חוץ מהתנ"ך שלקחנו
"בארצות הברית עושים עניין גדול ממי שאבותיו היו על המייפלאוור ובין המתיישבים הראשונים, ועל היהודים אומרים, 'טוב, הגעתם לכאן - זה מספיק'. פתאום אנחנו קוראים על אברהם, אנקל אייברהם, וכל האנשים האלה, והם קרובים שלי, בקרבת דם. אמרנו 'ואוו, אלה אנשים מגניבים מאוד'. אברהם שוטט ושמע קול, אמרנו: 'היי, זה דומה למה שאנחנו עושים', רק בלי לשמוע קולות. זה היה לא מובן ומאוד עמוק. המשכנו לקרוא ובספר נביאים היה כתוב שיום אחד אלוהים יקרא לילדיו מכל קצוות הארץ ויחזיר אותם לארץ הזאת. זה כמו, 'ואוו, זאת הזמנה'. והיה לנו מזל כי לא ידענו כלום על ישראל. לא שזאת מדינה מודרנית, לא על הבעיות.
"היינו כמו עמי ותמי, מטיילים. אמרנו שאולי כדאי לבדוק את ישראל, כי לא הצלחנו, במשך חמש שנים, למצוא מקום להשתקע בו. לא היה לנו רב, לא שליח עלייה שיסביר דברים, רק את הספר והעובדה שהיינו לכודים בתוך בקתה קטנה בלי שום דבר לקרוא. זה כמו שהורה שולח ילד שעשה משהו לא בסדר לחדר". ניצני העלייה החלו לנבוט.
מיכה הררי (63) הוא ההיפי האמריקני הטיפוסי. יש לו ניגון גרובי בדיבור ועיניים שמשדרות נירוונה תמידית, ההפך מאשתו הדקיקה והקפיצית. בואו נגיד את זה ככה, אם אי פעם מישהו יצטרך ליהוק טוב לדמות סטלנית דוגמת הביג לובובסקי, הררי איז דה מן. השניים הכירו בקליפורניה, מקום מגוריו של הררי, אחרי שאשתו עזבה את בית הוריה והתחילה לנדוד.
הייתה לו חנות לתיקון גיטרות ולבניית חלילים. הוא סידר במו אצבעותיו הארוכות את הגיטרה כפולת הצוואר של ג'ון מקלפלין ואת הבס של אלפונסו ג'ונסון, שניגן עם ענקי ג'ז דוגמת הוראס סילבר, וודי הרמן וצ'ט בייקר וחי חיים בצבעים יפים. ואז הגיעה כאמור סופת השלג בקולורדו וטרפה ועירבבה לשניים את הראש. יכול להיות שהם היו ממשיכים בחיי הנדודים הזרוקים לולא נתקעו בבקתה, ויכול להיות שלא. מי יודע.
המקרה השני שהכניס אותם לרוטינה מסוימת קשור למאוויים של הגברת הררי. ליום הולדתה היא ביקשה מבן זוגה שיכין לה נבל. "לא יודעת למה רציתי נבל", היא מספרת. "בגלל השוטטות שלנו לא הגענו לבניית הנבל". מה שכן, הרעיון הבשיל והנבל עתיד היה למלא תפקיד מרכזי בחיי בני הזוג. אחרי ההרפתקה ביערות קולורדו השניים עברו לוורמונט, עוד מדינה מושלגת שמוכרת בעיקר בזכות שני יהודים חביבים, יצרני הגלידה בן וג'רי.
"ורמונט יפהפייה ופגשנו אישה שניהלה גילדה מדהימה של יצירה ליד מפל אדיר", מתארת הררי את המקום. "היא הציעה לנו להישאר, לבנות נבלים, שהיא תיתן לנו כל מה שאנחנו צריכים תמורת אחוז מסוים. בשבילנו זה נשמע כמו הפתרון המושלם. המקום היה יפה, היו לנו המון חברים והיה לנו מאוד נוח. אמרנו שביום מן הימים נגיע לישראל, לא כרגע".
המרחבים העצומים שהציעה בעלת הגילדה מוורמונט היו קורצים לא רק להיפי חובב חיים חסרי גבולות. "בכל מקרה", ממשיכה הררי, "בלילה הראשון, אחרי שלקחנו את המפתח לבית, התעוררנו באמצע הלילה וידענו שאנחנו לא מתכוונים להישאר שם. אני לא יודעת להסביר למה, זה כמו שציפור יודעת שבחודש מסוים היא צריכה לעזוב את אפריקה ולעוף לאירופה. למחרת, וזה יישמע קצת משוגע, ארזנו שני תיקי גב ועזבנו הכול. לא הגענו ישר לישראל, עשינו סיבוב באירופה לתקופה. היינו קצת מסויגים מעניין ההגעה לישראל".
על ישראל לא ידעו דבר. "יכולתי לדעת המון כי ההורים שלי הגיעו לארץ הרבה מאוד פעמים לטייל ולאבא שלי היו המון שקופיות ממטולה ועד אילת, אבל מעולם לא התעניינתי בישראל", מעידה הררי. "זה פשוט לא עניין אותי, כי קרו המון דברים אחרים באותה תקופה וזה היה מקום שלא היה לי אליו שום דבר. אני יהודייה והמשפחה תמכה בישראל, הם בטח תרמו המון כסף, אבל מעולם לא הייתה אופציה לעלות לארץ ולגור בה".
במהלך השיטוטים באירופה גרו השניים כמה חודשים טובים באוהל בפורטוגל. כמו במקרים קודמים, בשלב מסוים התחילו לגרד להם קצות אצבעות הרגליים. "גרנו כמה חודשים בפורטוגל ולילה אחד באוהל הרגשנו שזהו, חייבים לברוח, והגענו לאתונה", היא אומרת.
"שם עלינו על אוניה שיצאה פעם בשבוע לישראל ובערב ראש השנה, בלי לדעת, הגענו לנמל חיפה. גרנו במשך כמעט שש שנים בשקט מוחלט. דיברנו אחד עם השני וזה כמעט היה הכול. שמענו ציוץ של ציפורים ואת האוקיינוס או הרוח ופתאום אנחנו בנמל בחיפה וכולם צועקים, זה היה היסטרי. אמרתי לעצמי שאני לא בטוחה שאני רוצה לחיות פה, אבל מכיוון שזאת ארצי אני מוכנה לקבל את זה. בעלי, מהצד השני, הלך למשרד הכרטיסים לברר מתי יוצאת האוניה הבאה לאתונה. אמרו לו שהיא יוצאת רק שבוע אחר כך, אז היינו חייבים להישאר".
בשנת 1982 עשו עלייה. כשהגיעו להירשם במשרד הפנים קיבלו את שם משפחתם הנוכחי. הפקידים במשרד הפנים הסבירו להם שהשם הארה (Hara) יכול להיות בעייתי במקצת. אחרי הריאיון הררי השאיר לי הודעה בזו הלשון ובאותה אינטונציה מתנגנת כמו עשן סנסמיליה: "רק שלא יהיו בעיות, דה ניים איז הארה, אייץ'-איי-אר-איי. ג'סט אין קייס. הב אה גוד וואן".
את הלילה הראשון העבירו אצל חברים של חברים של חברים בשכונת הבוכרים בירושלים. הגברת התלהבה כשראתה ילדות משחקות בחבל באמצע הלילה, ללא השגחת ההורים. בארצות הברית, גם של אותם ימים, היא אומרת, לא נתנו לילדים ללכת לשירותים לבדם. חוץ מזה, שכונת הבוכרים הייתה אקזוטית ועתיקה, אז בכלל הכול הסתדר. גם כאן נדדו והגיעו לחוף נירוונה מול מגדל, על הכנרת.
קבלן שהיה הבעלים של הקרקע היה זקוק למישהו שישמור לו על הבית והזוג הררי עט על המציאה. מתקן הגיטרות פתח נגרייה בשוק של טבריה, מול משחטה של עופות והתחיל לבנות לאשתו את מתנת יום ההולדת באיחור של 11 שנה מיום הבקשה המקורית. "היא רצתה נבל ואני רציתי להכין אחד, אבל זה לא יצא", מסביר הררי את ההתמהמהות.
"פתאום התחלנו לחשוב על ישראל. היינו בוורמונט וקיבלתי מקום מעולה לבנות נבלים ופתאום נכנס לנו ג'וק של ישראל. לא יודע מי זה, אמא אדמה, איך שאתה רוצה לקרוא לזה, לא רצו עוד בונה נבל בארצות הברית. אומרים שכאשר אדם חוזר לישראל הוא אמור להביא איתו משהו. אנחנו הבאנו את הנבל. אף אחד לא הכין נבלים".
הבאת איתך גיטרה משם?
"לא, באנו עם שני תיקי גב וזהו. מעולם לא ראיתי את ישראל, לא ראיתי תמונות. זה היה לפני האינטרנט. אם הייתי יודע הייתי מעמיס את הטנדר עם כל הכלים המיוחדים שלי וגיטרות ה'לס פול' וה'מרטינס' (גיטרות סי-אף מרטין ששוות הון - י"ה), והייתי בא. אבל באנו עם שני תיקים וכמה אלפי דולר בכיס".
מה אמרו ההורים?
"היינו ילדי הפרחים של שנות השבעים, ההורים שלנו עברו דברים יותר משונים איתנו מאשר זה".
את פריצת הדרך למה שלימים יהיה עסק בעל שם עולמי עשו בזכות עיתונאית בשם הלגה דודמן המנוחה, מ"הג'רוזלם פוסט". דודמן כמעט יצאה מעורה למראה הנבל התנ"כי וסיפרה להררי ברוב התרגשות שהוא הראשון שבונה את נבל דוד בישראל מזה 2,000 שנה. המאמר בן העמוד שפרסמה דודמן הופץ בכל העולם וההזמנות התחילו לזרום. להררי היה ידע רב מבניית חלילים ותיקון גיטרות אבל נבל הוא לא בנה מעולם.
"את האבטיפוס שהכין לאשתו ליום ההולדת בנה על סמך ציור שראה בספר היסטוריה. מהגמרא הבין שבנבל אין יותר מ-22 מיתרים (כמניין אותיות האלף-בית). במשך עשר שנים לשניים היו שתי חנויות בירושלים, אחת במלך דוד ואחת בנחלת בנימין. שתיהן נסגרו. "כשהאוטובוסים התחילו לקפוץ כמו פופקורן, זה היה הזמן לסגור, כי לא היה טעם להגיע לחנות, לשבת בלי לעשות כלום", מסביר הררי.
בסדנה ברמת רזיאל מועסקים המגלף יפים לוין ובונה הנבל נסים משמור, שני אמנים שעובדים במקום כבר 20 שנה. אני שואל את הררי אם הנבל המקורי נמצא. הוא משיב בחיוב.
אני יכול לראות אותו?
"בטח, אם מעניין אותך לראות עץ למדורה". הנבל של הררי הגיע לבתים של כמה ידוענים כמו זמר הקנטרי פופ גלן קמפבל, אליס קופר, משפחת רוטשילד והרבי מליובוויטש. בכניסה לבית הנשיא תלוי נבל מעוטר אבנים טובות ויש גם נבל דלת, תחליף נעים לפעמון על דלת הכניסה לביתו של בוב דילן.
על הקיר עומד מאובק האבטיפוס שהגיע באיחור ושממנו נולדו השאר.
"מחיר התחלתי של נבל עומד על 3,000 דולר ויכול להגיע גם ל-25 אלף, כמו זה שנמצא בביתה של ריטה. "הנבל של ריטה הוא הכי יקר", אומר הררי. "מישהו רצה לקנות לה נבל ובא ואמר שהוא רוצה את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות. אז עשינו את הכול מזהב ואבנים יקרות ופוצצנו את זה במלא דברים".
לא נראה שזה הסגנון שלך.
"לא, לא, אבל ווטאבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם